רחל נדב נ. בלבול עובדיה 

בבית המשפט העליון

רע"א  3121/08

בפני:  
 כבוד השופט י' דנציגר

המבקשת:
 רחל נדב
 
 
 נ  ג  ד
 

המשיב:
 בלבול עובדיה
 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 10.9.07 בע"א 3657-08-07 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' שילה, מ' נד"ב, א' שטמר
                                         

בשם המבקשת:                      עו"ד י' רוזנצוויג

החלטה

           בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' שילה, מ' נד"ב וא' שטמר) מיום 10.9.2007 בע"א 3657-08-07, במסגרתה אושרה הסכמת הצדדים למחוק את הערעור ועוכב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 31.5.2006 בא' 6239/02 (כבוד השופטת ע' וינברג - נוטוביץ).

העובדות והליכים קודמים

1.        ביום 12.11.2002 הגיש המשיב נגד המבקשת תביעה לסילוק ידה של המבקשת משטח הגג של הבניין אשר לטענתו של המשיב הוא בעל הזכויות בו ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בשטח הגג הנ"ל. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המבקשת תביעה שכנגד ובמסגרתה ביקשה פסק דין הצהרתי אשר יורה כי היא הבעלים של כל הבניין, לרבות הגג.

2.        ביום 31.5.2006 נתן בית משפט השלום פסק דין (להלן - פס"ד השלום) במסגרתו נקבע כי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה כי היא הבעלים של אותו חלק מהבניין בו מתגורר המשיב או כי זכויותיו של המשיב נרשמו שלא כדין וכן נפסק כי עליה לסלק את ידה משטח הגג שבחזקת המשיב. בנוסף, דחה בית משפט השלום את תביעתו של המשיב לקבלת דמי שימוש בגין השימוש בגג על ידי המבקשת.

3.        על פס"ד השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז במסגרתו טענה כי הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד לא היו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, שכן עניינן היה בעלות במקרקעין.

4.        ביום 10.9.2007 קבע בית המשפט המחוזי, על בסיס הסכמת הצדדים, כי הערעור יימחק וכן כי למבקשת תישמר הזכות להגיש תביעה להוכחת בעלותה לבית המשפט המוסמך. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, בהתאם להסכמת הצדדים, כי עיכוב ביצוע פס"ד השלום יוארך למשך  שלושה חודשים נוספים וכי המשיב יוכל לקבל את ההוצאות  ואת שכר טרחת עוה"ד שבהם חוייבה המבקשת מכספי הפקדון שאותו הפקידה המבקשת.

5.        ביום 17.12.2007 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרתה ביקשה כי יוצהר כי היא בעלת הבניין. בנוסף, ביום 18.12.2007 ביקשה המבקשת להאריך את עיכוב הביצוע של פס"ד השלום עד למתן פסק דין בתביעה שהגישה. ביום 10.1.2008 דחה בית המשפט המחוזי מרכז את הבקשה וקבע כי על המבקשת להגיש בקשה זו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אליו הוגשה תביעת הבעלות. בהתאם לכך, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה דחופה להארכת תוקף עיכוב הביצוע כאמור, בקשה שעד ליום הגשת  הבקשה שבפניי טרם הוכרעה.

6.        ביום 4.2.2008 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה לזכותה של המבקשת בתביעת הבעלות אותה הגישה. המשיב הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בקשה אשר צפוי להתקיים בה דיון ביום 5.10.2008.

טענות המבקשת

7.        לטענת המבקשת, פס"ד השלום ניתן בחוסר סמכות עניינית, עניין שבית המשפט המחוזי הסב את תשומת לבה אליו. לטענתה, אמנם הצדדים הסכימו להצעתו של בית המשפט המחוזי, אולם כיוון שלא הייתה מיוצגת, לא הבינה את מלוא משמעותה של הצעה זו. לטענת המבקשת, אין בכוחה של הסכמת הצדדים כדי להעניק בדיעבד לבית משפט השלום סמכות עניינית. משקבע בית המשפט המחוזי כי פס"ד השלום ניתן בחוסר סמכות, היה עליו לפסוק כי פסק הדין הנ"ל הינו בטל ולקבל את הערעור.

8.        עוד טוענת המבקשת כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור לגופו ובפרט בשל טענת התרמית שנטענה במסגרת הודעת הערעור.

9.        המבקשת ממשיכה וטוענת, כי הצעתו של בית המשפט המחוזי יצרה סתירה פנימית. לטענתה, הקביעה לפיה עומדת לה זכות להגיש תביעה חדשה לבית משפט מוסמך להוכחת בעלותה בבניין, פירושה כי פסק דינו של בית המשפט השלום אינו מהווה מעשה בית דין, כאשר בד בבד, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית משפט השלום ימשיך לעמוד בעינו.

10.      בנוסף, טוענת המבקשת כי נפלה שגגה מהותית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ברישום הסכמותיהם של הצדדים. לטענתה, הצדדים הגיעו להסכמה נוספת  בדבר עיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום למשך שלושה חודשים נוספים, כאשר הרציונל שעומד מאחורי הסכמה זו הינו כי במידה והמבקשת תגיש את תביעתה לבית המשפט המוסמך, יעוכב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום עד להכרעתו של בית המשפט המוסמך. לטענתה, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע בפסק דינו שעיכוב הביצוע יימשך עד להכרעה של בית המשפט המוסמך בתביעת הבעלות.

11.      המבקשת מוסיפה וטוענת, כי נוכח העובדה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בהעדר הצדדים ונשלח אליהם על ידי מזכירות בית המשפט, הרי שמניין שלושת החודשים מתחיל רק ממועד קבלת פסק הדין. לטענתה, הואיל ופסק הדין הגיע אליה רק ביום 16.9.2007, מתחיל מניינם של שלושת החודשים רק מיום המחרת, קרי, החל מיום 17.9.2007, בהתאם לסעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. משכך, טוענת המבקשת כי פרק הזמן של שלושת החודשים במהלכם יעוכב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום הסתיים ביום 17.12.2007, היום בו הגישה את תביעתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. על כן, טוענת המבקשת, היה על בית המשפט המחוזי להורות על המשך עיכוב ביצוע פס"ד השלום וזאת עד להכרעה בתביעה שהוגשה בפניו.

12.      עוד טוענת המבקשת, כי בקשת המשיב לפסיקתא, בקשה אשר הוגשה ביום 6.12.2007, בטרם הסתיימה תקופת שלושת החודשים במהלכם עוכב ביצועו של פסק הדין של בית משפט השלום, מהווה פעולה בחוסר תום לב ויש להורות על החזרת הכספים שנתקבלו כתוצאה מקבלתה של בקשה זו.

13.      המבקשת טוענת בנוסף, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המשיב יהיה זכאי לקבל מהפיקדון שהפקידה כעירבון בערעור את ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לזכותו של המשיב בבית משפט השלום, הינה שגויה ומוטעית. לטענתה, משקבע בית המשפט המחוזי כי היא רשאית להגיש את תביעתה לבעלות לבית המשפט המוסמך היה עליו להתנות את החיוב בהוצאות ושכר טרחה בתוצאות פסק הדין של בית המשפט המוסמך.

14.      בנוסף, טוענת המבקשת, כי הואיל ופסק דינו של בית משפט השלום ניתן בחוסר סמכות, לא היה מקום לחייבה בשכר טרחת עו"ד. כמו כן, טוענת המבקשת כי תקנות 427 ו-428 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי) מטרתן להבטיח את תשלום הוצאות המשיב בהליך הערעור ולא הוצאות שנפסקו בהליך הקודם.

15.      לבסוף, טוענת המבקשת, כי יש לקבל את בקשתה ליתן רשות ערעור הואיל והסוגיות המשפטיות ונימוקי הערעור, כפי שפורטו לעיל, חורגים מעניינם הצר של הצדדים וכי השאלות המשפטיות הכרוכות בעניין בטלות פסק הדין של בית משפט השלום, אשר ניתן בחוסר סמכות עניינית, מצדיקות מתן רשות ערעור כאמור. כמו כן, טוענת המבקשת, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי יצר עיוות קשה במיוחד נוכח העובדה שניתן לזכותה פסק דין בתביעה החדשה שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כמו כן טוענת המבקשת כי יש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי מטעמים של עשיית צדק הואיל והיא לא הייתה מיוצגת ולא הבינה את מלוא המשמעויות המשפטיות הכרוכות בהצעתו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

16.      לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, בלא צורך בקבלת תגובה.

17.      ככלל, בית משפט זה ממעט לתת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". רשות כאמור תינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים, כאשר המקרה שבפני בית המשפט מעלה שאלה עקרונית או משפטית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה (לא פורסם, 4.5.2008)].
           לא מצאתי כי המקרה שבפניי מעלה שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר המחלוקת שבין הצדדים או כי להכרעה בשאלה כאמור תהיינה השפעות רחבות כטענת המבקשת. יתר על כן, גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

18.      משנתקבלה תביעת הבעלות של המבקשת, בהעדר הגנה, במסגרת החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.2.2008 (כבוד הרשם א' אורנשטיין), הלכה למעשה, מתייתר הדיון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בבית משפט השלום הואיל ומבחינה אופרטיבית קיבלה המבקשת את מבוקשה.

19.      בשולי הדברים יוער כי בעבר, ניתן היה להעלות טענה בדבר חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי בכל שלב של הדיון. אולם, במהלך השנים האחרונות נקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, כי משלא עלתה טענה כאמור בהזדמנות הראשונה או בשלב מוקדם של ההליך, אלא נשמרה ונטענה בשלבים מאוחרים של המשפט, בפרט אם נטענה טענה זו לראשונה בשלב הערעור כמו במקרה שבפניי, מהווה הדבר משום פעולה בחוסר תום לב [ראו: רע"א 11183/02ג כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49 (2004); רע"א 3640/03 דקל נ' דקל (לא פורסם, 16.12.2007), סעיף 18 לפסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה]. יתר על כן, במקרה שבפניי הייתה זו המבקשת אשר ביקשה מבית משפט השלום הצהרה לפיה היא הבעלים של אותו חלק מהבניין בו מתגורר המשיב, סעד אשר אינו במסגרת סמכויותיו. רק לאחר שניתן פסק דין לחובתה, העלתה המבקשת את טענת חוסר הסמכות כנגד פס"ד השלום. עובדה זו מצביעה ביתר שאת על חוסר תום ליבה של המבקשת בהעלאת טענותיה.

20.      לבסוף, דינן של טענות המבקשת באשר להוצאות בהן חויבה על ידי בית המשפט המחוזי, להידחות אף הן. אכן, תקנות 427 ו-428 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי עירבון יופקד לשם הבטחת הוצאותיו של משיב בערעור ולא לשם הבטחת תשלום ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית. אולם, במקרה שבפניי מסרו הצדדים במפורש לבית המשפט המחוזי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בע"א 3657-08-07 מיום 10.9.2007, כי "מוסכם כי הפיקדון ישאר לתשלומי ההוצאות". על בסיס הסכמה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי העירבון שהופקד יישאר בבית המשפט והמשיב יהיה זכאי להיפרע ממנו את ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד שבהם חויבה המבקשת בבית משפט השלום. משכך, בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, אשר ניתנה על בסיס הסכמת הצדדים.

21.      לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. מאחר ולא התבקשה תגובת המשיב, אינני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ד באב תשס"ח (25.8.08).