יוגה ספורט ומה שביניהם 

כשהייתי בן 15 וכמעט בלי סימנים מוקדמים לכך, התחלתי לקפוץ גבוה. המורה להתעמלות איפשר לי לקפוץ בכל הפסקה גדולה בכדי להתאמן לאליפות בתי הספר המחוזית, אליפות בה זכיתי עם תוצאה של 1.70 והוזמנתי להצטרף לאגודה מסודרת.
כמה חודשים לאחר מכן כבר קפצתי 1.83 מ` - 2 סמ` מעל לגובהי.
בשנה שלאחר מכן שברתי את שיא ישראל לגילאי 16 וקבעתי 1.96 מ`. בזמן הנחיתה על המזרן לאחר מעבר הרף הייתי התפוצצות של אושר,
צימחתי כנפיים של מלאך ונחתתי על ענן לבן. אופוריה שרק מנעה ממני לעבור 2 מ` בנסיון שלאחר מכן. היתה זאת `עונת המלפפונים`, עונת הכדורגל כבר הסתיימה ועורך מדור הספורט של `ידיעות אחרונות` מרח סדרת תמונות של קפיצת השיא בעמוד הראשון של המדור, האגו שלי, שהיה בגודל סטנדרטי עד לאותו יום, התנפח לממדים מפחידים.
אמנם שיפרתי את שיאי עוד מספר פעמים אך לא הייתי גבוה מספיק לקפיצה לגובה ברמות הגבוהות (כך לפחות הוסבר לי) ובשנים שלאחר מכן מצאתי את עצמי עובר בין מקצועות האתלטיקה. שברתי את שיאי ישראל בריצת 110 מ` משוכות אך לא הייתה לי מהירות מספקת, שברתי את שיאי ישראל בקרב 10 אך לא הייתי חזק מספיק ולבסוף מצאתי את עצמי רץ 400 מ` משוכות המקצוע בו הגעתי להישגי הטובים ביותר.
ריצת 400 מטר משוכות היא לדעת רבים המקצוע הקשה ביותר מבין מקצועות האתלטיקה הקלה. השרירים בגוף האדם בנויים משני סוגים של סיבים, איטיים ומהירים, הסיבים המהירים פועלים בריצות קצרות והאיטיים בארוכות. הסיבים המהירים מתעייפים מהר
(אחרי 20-30 שניות) ומפיקים חומצת חלב, חומצת החלב גורמת לכאב עז בשרירים.
הריצות של עד ל 200 מטר נגמרות לפני שחומצת החלב מתחילה להשפיע, אך בריצה ל 400 מטר מסיים האתלט את הריצה בעזרת שרירים כואבים וחומציים כשבדרך עומדות המשוכות אליהן הוא צריך להגיע בתיזמון מדויק ולעבור מעליהן בטכניקה חוסכת זמן ככל האפשר.
המוטו של האימון לריצת 400 מטר משוכות זהה למשפט הצה"לי `קשה באימונים קל בקרב`, רוב האימונים הם ריצות מחזוריות במהירות גבוהה בכדי להרגיל את הגוף והתודעה להתמודד עם הכאב שמביאה עמה חומצת החלב, אך כמו שלא באמת יכול להיות קל בקרב כך גם ריצה ל400 מטר משוכות היא לעולם לא תענוג גדול.
הגדרתי את עצמי כרץ 400 מטר משוכות ולא במקרה המילה הגדרה היא משורש ג.ד.ר, אכלתי, ישנתי ודיברתי אתלטיקה. רציתי להיות הכי טוב שיכולתי וכל השאר לא עניין, מה יכול להשתוות לאושר שבשבירת שיא לאומי? או לכאב שבאימון מחזורי 6 פעמים 300 מטר שבסיומו כל תא בגוף שורף מחומציות?
הייתי אלוף ושיאן ישראל ל 400 מטר משוכות בשנים 86-91, הייתי חבר בסגל המורחב לאולימפיאדת סיאול אך לא עברתי את המינימום האולימפי ונשארתי בבית.
הקריירה הספורטיבית שלי הסתיימה בגיל 27 כשקרעתי את הרצועה בברך.
הרצועה נקרעה, הגדר נפלה ויצאתי לטייל במזרח.

התאהבתי בהודו. בצבעים שלה, בטעמים, בריחות, באנשים. כשטיילתי בהודו חוויתי אינטנסיביות נינוחה, הכול קורה והכול גם מסתדר. התודעה מופצצת באינספור גירויים אך נשארת רגועה ומשועשעת. הודו גרמה לי לערער על אקסיומות לפיהן חייתי, למה להתאמץ? למה להתחרות? לאן לעזאזל האנשים רצים? הודו ניסתה להבהיר לי משהו ועד שאבין מה בדיוק, עישנתי ג`ראס וחיכיתי.

שיעור היוגה הראשון

שנה וחצי אחרי הפציעה בברך ובגיחה השנייה שלי להודו הגעתי לשיעור יוגה. זה היה בדראמסאללה ובוקר אחד הצלחתי לקום בזמן בכדי להגיע לשיעור שנערך על גבעה קטנה מחוץ לעיר. נהניתי להפעיל את הגוף ושמחתי כשהמורה החמיא לי על הטריקונסנה שביצעתי. בסוף השיעור חשתי תאבון בריא וארוחת הבוקר היתה טעימה במיוחד. הספקתי להגיע לעוד כמה שיעורי בוקר לפני שהמשכתי הלאה למסיבה במנלי.

כשחזרתי לתל אביב נרשמתי לשיעורים במרכז שיבננדה-יוגה. לאט ובהתמדה החלה היוגה לבסס את עצמה בי. עוד לא ירדתי לעומקם של דברים, פשוט שמחתי שמצאתי פעילות שמתחזקת את הגוף וגורמת להרגשה טובה במשך כמה שעות אחרי השיעורים. נהניתי לעמוד על הראש והכתפיים ומהבורקס הצימחוני שאפשר היה לקנות אחרי התרגול, ולא קניתי אף פריט בחנות של המרכז למרות שהמורה עודד אותנו לעשות זאת בסוף כל שיעור.
היוגה הייתה משהו חיובי אך עדיין לא משמעותי בחיי.
עברתי לגור באנגליה וחיפשתי מקום לתרגל בו יוגה. הגעתי במקרה לשיעור של איינגר יוגה. המתרגלים נראו יותר ספורטיביים מאשר החבר`ה בשיבננדה, התנוחות בוצעו בצורה יותר דינמית והדגשים הטכניים בכל תנוחה הזכירו לגוף שלי נשכחות. הרגשתי מאותגר.
בתוך כמה חודשי תרגול קבוע בשיטה החדשה נפטרתי מכאבי גב שסחבתי משנים של הרמת משקולות כבדים כאתלט, התחזקתי, התגמשתי ושוב רציתי להיות הכי טוב בכיתה. תרגלתי בכיתה ותרגלתי גם בבית, הבאתי ליוגה את הסיסמא האולימפית `מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר`. הרגשתי טוב עם עצמי ולא תמיד הבנתי למה המורה מתעקשת להחזיר אותי לתחושות ברגל האחורית או לריכוך הכתפיים.
עליתי לכיתת המתקדמים. לעיתים למדנו תנוחות קשות ומאתגרות אך לרוב חזרנו על תנוחות שכבר ידעתי בדגשים חדשים ובשימת לב לפרטים. מצאתי את עצמי שוקע לתוך התנוחה, מאבד עניין בתלמידים האחרים (התלמידה במזרן שלפני במכנסוני יוגה בתנוחת `פרסריטה פדוטנסנה` כבר לא היוותה הסחת דעת.) ומגלה את הרגישויות שבכל תנוחה ותנוחה. כל תנוחה היא הדמיה של פיסת חיים ותרגול היוגה הוא עידון וחידוד של הרגישות שלנו לעצמנו ולרבדים שבנו, פיזיים, אנרגטיים ומנטליים.
`דרך היוגה` נפרשה לרגליי, ארוכה ומרתקת, ואני צועד בה בחרדת קודש.

היוגה התפתחה בהודו בזמן מקביל למשחקים האולימפיים של העת העתיקה ביוון, ויש הקבלה באסטתיקה החיצונית ובהפניית כוח הרצון לעבודה עם הגוף. הן ביוון והן בהודו ביצעו גברים עירומים פעולות גופניות מסובכות בכדי להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. אך בעוד בעולם היווני-רומי (האולימפיאדות העתיקות המשיכו 1000 שנים ללא הפסקה עד נפילת האימפריה הרומית) הרצון להשתפר נשאר על פני השטח פנו היוגים ההודים פנימה בכדי להביא לשינוי מהותי בקיום האנושי.

זכור לי סקר שנערך בין ספורטאי צמרת בו הם נשאלו אם היו משתמשים בסם שבעזרתו היו זוכים בזהב האולימפי וכתוצאה מהשימוש בסם היו קרוב לודאי מתים בתוך עשר שנים. הרוב המכריע מבין הנשאלים הודה שהיה משתמש בסם !
מבחינת הספורטאי, תחושת הסיפוק שבניצחון האולימפי (לפחות כך האמינו משתתפי הסקר) היא מחוץ לזמן, האושר שייגרם הוא אינסופי ולכן אין משמעות מבחינתו אם יחיה לאחר מכן עשר שנים או חמישים. הדוגמא הזאת, בקיצוניות שבה מדגישה את האינטנסיביות שבספורט ההישגי כשהשיא הוא כמובן המשחקים האולימפיים.
איך יכולים הספורטאים בהגיעם למשחקים האולימפיים להתמודד עם העומס המנטלי שבמאבק על התואר?
לדעתי, באלוף האולימפי קיימות תכונות יוגיות ובשיא ההתמודדות על המדליה צצות כל האיכויות שהיוגי מחפש בתנוחה המושלמת.
הסתכלו בפני הרצים בשידור החוזר בריצה ל 100 מטר, בהילוך איטי אפשר לראות מי מבין הרצים מצליח לשמור על פנים רפויים בסיום הריצה. פנים רפויים מראים על נינוחות מנטלית ויכולת למצות את הפוטנציאל ברגעי לחץ. אם נוצר מתח בפנים טווח התנועה מתקצר וקצב הריצה נפגם.
אלוף אולימפי מתחרה מבפנים החוצה. המתחרים האחרים לא יפריעו לו לשמור על הטכניקה המושלמת. התחרות תדחוף אותו קדימה מבלי לפגום בכל אותם פרטים קטנים שמרכיבים את פעולת הריצה, הקפיצה או הזריקה. ספורטאים גדולים הם אלה ששומרים על יציבות ושווי משקל ועל תחושה ברורה של מרכז הכובד שלהם, האגן יידחף קדימה או למעלה(בקפיצה לגובה או במוט) מבלי שיהיו בו תזוזות מיותרות.

זינוק לריצת 400 מטר או 400 מטר משוכות, המתח אדיר, חשש מטעויות, ספקות לגבי היכולת, אי ודאות לגבי כושרם של היריבים והידיעה הברורה לגבי הסבל הפיזי שיבוא. אלו המשוכות המנטליות שמעליהן צריך לחלוף והספורטאים הגדולים באמת הם אלה שמצליחים להביא את שמחת החיים לרגעים דחוסים אלה. הם מצליחים גם תחת הנטל הפסיכולוגי הכבד להיות פתוחים לאנרגיה שבתחרות מול קהל של עשרות אלפי צופים באצטדיון ועשרות מיליונים מול מסכי הטלוויזיה. האנרגיה מבחוץ תתחבר עם האנרגיה מבפנים ותאפשר הישגים שמעבר ליכולתו הרגילה של הספורטאי.

ספורטאים אולימפיים הם כמובן יחידי סגולה, אנשים צעירים ומאוד מוכשרים מבחינה גופנית אשר משקיעים שנים מחייהם בכדי למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. לא כל אדם הוא אתלט אולימפי, אך כל אחד בכל גיל או מצב גופני יכול לתרגל יוגה ולהפיק ממנה את המרב בעזרת תנוחות היוגה והנשימה היוגית.
תנוחות היוגה (כמו גם תרגולי הנשימה היוגיים) כשהן מתורגלות לאורך זמן ותחת הדרכה נכונה מחלחלות פנימה, אל מי שאנחנו כמכלול ומשם שוב חזרה החוצה, אל יחסינו עם הסביבה:

התנוחה היא מנוחה

אחת התובנות הבסיסיות של תרגול היוגה היא `הישאר רגוע`, רק כשאני רגוע יש ביכולתי לבצע את התנוחה נכון, להרפות את איברי הגוף שאמורים להיות רפויים ובכך לשהות בתנוחה מדויקת, יציבה ורגועה. ההשלכה לגבי החיים היומיומיים היא ברורה, כשאתה נינוח כל פעולה שתבצע וכל סיטואציה בה תהיה יהיו מוצלחות יותר.

התנוחה היא מתיחה

כשאנו מותחים איבר בגוף, לדוגמא הזרוע, בתנוחת יוגה, המתיחה לא מתחילה בזרוע, היא מתחילה עמוק מבפנים מ`בסיס קיומנו`, הבסיס של התנוחה יציב וגם כשנמתח לקצה יכולתנו תמיד יישאר הבסיס בתודעה כחלק מהתנוחה. כשאנו פועלים מול העולם אנחנו לרוב מאבדים את הקשר עם עצמנו ועם הסיבה המקורית לפעולה. הסיבה באה לפני הפעולה ואם איננו זוכרים את הסיבה, מה הטעם לפעולה?

השיפור בכל תנוחה הוא אינסופי

כל תנוחה מגלה את עצמה מחדש, הרגישות גוברת, העומקים גדלים והשיפור ממשיך גם בשנות ה-60 וה-70 לחיינו. היכולת ליהנות מהצלחות קטנות והשמחה בלמידה של דברים חדשים נעלמות מחייהם של רוב האנשים בהתבגרותם. היוגה יכולה להחזיר אותנו אחורה בגיל ולהזכיר לנו את החגיגה שבחיים.

ותר על הסיבות שבתרגול

ביחד עם תרגול חייב לבוא ויתור. תרגול מביא לשיפור, ושיפור בהשוואה לסביבה גורם ליצירת אגו. אגו מנופח לא יאפשר לימוד עצמי.
תרגלו מבלי להשוות ומבלי לחפש רווחים. היוגה היא דרך שהולכים בה גם בכדי ליהנות מהנוף ולא רק בשביל להגיע.


אז מה בעצם באתי להגיד?

בכל אדם קיים הצורך למצות את יכולתו, אך החברה האנושית בנויה בצורה שגורמת לניוון היכולות האלה ברוב בני האדם. בתי הספר מדכאים את היצירתיות, והצורך להתפרנס בעבודות חסרות מעוף מתיש ולא מותיר מרחב פנימי למיצוי עצמי. המעקב אחרי המשחקים האולימפיים, הריגוש שבצפייה בשבירה של שיא עולמי והדיון לגבי קצה גבול יכולתו של האדם נובעים מן הצורך בהתקדמות ובמימוש, אם לא עצמי אז כחלק מהמין האנושי. אנחנו מין שנמצא בהתהוות ובהתפתחות ובריצה קדימה (לרוב על פי תהום) והמשחקים האולימפיים נותנים לנו תחושה של השתתפות.
ההתקדמות בדרך היוגה תלויה בנכונות להשקיע מאמץ בכדי להשתפר, לא בתוצאה או ביחס לאחרים, אלא כבן אדם השואף לשפר את איכות חייו, את מצבו הגופני והנפשי.
היוגה מאפשרת לכל אדם להיות `אתלט אולימפי מטעם עצמו`, לפתח ולמצות את היכולות האנושיות שניתנו לו. במקצועות האולימפיים השיפור הוא זעיר ונמדד בסנטימטרים ומאיות שנייה בעוד שתרגול היוגה נועד להתמיר את הקיום האנושי ולהקפיץ את היוגי מדרגה אל קיום הרמוני, מחובר לעצמו ולסובב אותו.