תכנון וטיפוסי מגורים בעתיד 

בישראל של השנים האחרונות ישנן שתי מגמות הפוכות. מחד הכרך, בעיקר זה של תל אביב רבתי, נעשה צפוף יותר וגבוה יותר. מאידך, דווקא בניה נמוכה בהיקפים הולכים וגדלים, והקשורה להרחבת ישובים כפריים, תוך ניצול ביקושים גדלים לסוג זה של מגורים. לתופעה מצטרפות החלטות ממשלתיות (ומוטיבציה של שלטון מקומי ויזמות פרטית) לדוגמא זו של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שאפשרה לכל ישוב חקלאי ליזום תוכנית 'הרחבה'.
מגמה זו אינה מקומית אלא כלל עולמית-מערבית: בשנות ה- 50 היו בעולם 5 ערים עם מספר תושבים מעל 10 מיליון כל אחת ובשנת 2000 היו כבר 22 ערים כאלה, כמה מהן יחצו עד מחצית המאה את הריכוז המוניציפאלי של כ- 30 מיליון איש בעיר בודדת! יתכן, ובטווח זמנים רחוק יותר כבר נראה לפנינו קומפלקס ענק של גורדי שחקים, ובעצם עיר אנכית שאין בה כמעט מכוניות, אבל יש בה רכבות אישיות ומדרכות זזות. בכל מקרה, ברורה המשך המגמה של התכנסות לערי ענק.
התוצאה של התכנסות זו לערי ענק, וכתוצאה משיקולים כמו איכות חיים, שיעור פשיעה נמוך עלויות דיור בעיר המרכזית, אפשרויות נופש ופנאי ורצון של חזרה ל'ערכי הקהילה' קיימת כבר מגמה המונית של רצון ומימוש כוונות במעבר לכפר. למעשה, ישנן מדינות מערביות, כולל ארה"ב וקנדה, שהמגמה הזו, בקרב אלה שיכולים להרשות לעצמם לנטוש מהעיר ופרבריה, הולכת ומעמיקה. לפיכך, מקובלת התחזית שעד שליש מבני המעמד הבינוני-גבוה יצאו בסופו של דבר את העיר. מגמה גבוהה יותר תשפיע דרמתית על המבנה החברתי בעיר העצומה.
היציאה מהערים של בעלי יכולת תיצור סוג מגורים נוסף ומרכזי של מגורים, אשר ילך ויתפתח, כסוג של ערים בינוניות וקטנות. אופי עיר זאת יהיה של 'עיר איטית', מהסוג עליו כתב אונורה בספרו בשבח האיטיות (כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2004) שתחבור לרעיון שעומד מאחורי 'העיר החכמה'. כל הדירות בעיר יהיו כסטנדרט מחייב בסגנון 'הבית החכם', שבו התריסים נסגרים אוטומטית כשיורד גשם ומכשירי החשמל מבוקרים מחשב ונענים להוראות קול מוכר. הדירות יהיו כלולות ברשת של סיבים אופטיים בינם לבין עצמן, לרשויות, לשרותי העיר ולאבטחה. זוהי עיר שלעולם תהיה המילה האחרונה בתחום המחשוב והמעקב הרפואי אחרי הפרט, וגן עדן ליכולות לעבוד מהבית, בלי לצאת ממנו.
הסיבה העיקרית שבעתיד נאלץ לבחור באחד מסוגי המגורים שתוארו תהיה העליה בצפיפות האוכלוסייה והירידה הדרסטית בכמות השטחים הפנויים בטבע או ליד הים, שיותירו מעט מאד אפשרויות ביניים לבחירה. מבחינה זו של צפיפות אוכלוסיה וחוסר שטחים פנויים, מדינת ישראל כבר מהווה מודל בהתהוות עם סיכויי 'הובלה' עולמיים... אנחנו כבר אחת המדינות הצפופות בעולם למ"ר, בתוספת העובדה שמחצית מהשטחים 'הפנויים' שלנו מוחזקים ע"י מערכת הביטחון, כלומר סגורים בפני הציבור הרחב. במחוז תל-אביב היקף השטח הפנוי לנפש הוא כבר 0.05 דונם לנפש, נמוך בכל קנה מידה עולמי. בד בבד כבר ישנה מגמה של בניה נמוכה ביישובים, בהיקפים שלא נודעו בעבר, תשתיות ענק שחותכות ברציפות של השטחים הפנויים ומערכות אקולוגיות המבותרות על ידי כבישים ראשיים וקווי תשתית לסוגיה.
לפיכך, נקבל עד מחצית המאה הנוכחית, באופן ברור יותר 3 אפשרויות מגורים, שונות אחת מהשניה בגודלן, באופיין ובקצב החיים בהם: עיר גדולה, עיר איטית או עיר חכמה וכפר.
ל- 3 טיפוסי היישובים ייקשר דימוי סטריאוטיפי:
'עיר מודרנית' או 'עיר מהירה' - כרך עצום, מרכז עסקי על חסרונותיו שילכו ויגדלו.
'עיר חכמה' או 'עיר איטית' - עם אוכלוסיה פחות מגוונת ויותר חזקה מבחינה כלכלית.
'כפר' או 'יישוב קהילתי' קטן - שבו שני הדגשים עיקריים: טבע ושימור חיים במסורת ערכי העבר.
ככל שתוחלת החיים תעלה, ועימה הצפיפות ובעיקר אובדן השטחים (המעטים) שעוד נותרו פנויים, כך נקבל בהדרגה הקטנה בפער בין הדימוי הסטריאוטיפי של טיפוסי המגורים למציאות החיים בהם, אופי המגורים ואורח החיים בהם.
במקביל, מבחינה אישית, כבר נהיה מודעים לתוחלת החיים העצומה ולתקופת 'מגה החיים' שאנו כיום בפיתחה. כיוון שאנו במצב תהליכי שבו, לדוגמא, לילד בן 15 כבר מובטחים עוד 92 שנות חיים פעילים בממוצע, חלק מאיתנו כבר יוצר תכנון תעסוקתי ואישי לטווחי זמן רחוקים. בעתיד נעשה זאת גם בהקשר לבחירת מקום מגורינו. שהרי אנו מתחילים להיות מודעים לתהליכי 'שחיקה' ו'עייפות מן העבודה', המשפיעים ישירות על מצב רוחנו ויכולתנו למכסם את תוחלת חיינו. אלא שבעתיד נבין שקיים צורך לתכנן חיים ארוכים ומחזורי חיים גם בהתאמה למקום המגורים. בספרי אני מציע מודל אפשרי כזה לבחירה. אולם, העיקרון חשוב יותר והוא של ההבנה בצורך להתאים מקום מגורים לאופי ניהול החיים באותו מועד, ולא ניסיון לבחירת מקום מגורים אחד אידיאלי ליתרת חיינו.