קשר גוף נפש
האדם מורכב מכמה רבדים. הגוף הפיסי - החומרי, ובתוכו מתקיימים הרגשות, התהליכים הקוגניטיביים, הצרכים , הרצונות - הנפשי. נוסף לחלק הגופני והרגשי קיים גם החלק החברתי. במאמר זה אדבר על הקשר של שני המרכיבים הראשונים: גוף ורגש (נפש).
הנפש היא ערטילאית, אין לראות אותה, למדוד או לכמת אותה. השפה, מפרידה בין שתי הישויות הללו ואינה מגבשת ביניהם: "נפש בריאה בגוף בריא", שתי ישויות המתקיימות אחת בתוך חברתה. לדעתי לא צריכה להיות הפרדה כזו, הגוף הוא שלמות אחת שאין להפרידה, הגוף הוא החלק החיצוני, זה המספר לנו אחת המתחולל בתוכו.
דוגמאות רבות מצביעות על הקשר ההדוק בין רגשותינו לבין הגוף שלנו: כאשר אנחנו עצובים אנחנו בוכים, כששמחים אנחנו צוחקים, וכאשר אנחנו פוחדים יש לנו "פרפרים בבטן", כאשר אנחנו מתרגשים אנחנו מזיעים, וכאשר אנחנו נבוכים אנחנו מסמיקים, אנשים שמתביישים מקטינים את עצמם ואנשים גאים מזדקפים. כל אלה הן תגובות פיסיות של הגוף שלנו על המתחולל בתוכו. קיימות גם תגובות הפוכות: אנחנו מרגישים רגשות שונים בקשר לגופינו, אדם אחד יכול ליהנות ממגע גופני והאחר לא, אדם נמוך יכול להרגיש מבוכה ואי קבלה של גופו, דימוי גופני חיובי מאפשר המצאות חברתית וקבלה חברתית טובה יותר.
הגוף והתנועתיות משרתים אותנו בכל תחומי החוויה: הם מקרבים אותנו אל אובייקטים וגירויים חיצוניים, הם ערוץ הפריקה של רגשות ותגובות, הם ערוצי התקשורת עם הזולת. (לוי, 2001). כל תנועה וכל מיצב הם גם תופעה גופנית וגם סיפור של הגוף: של רגשות, יחסים, זיכרונות. התנועות והמיצבים הם החלק המוחצן והגלוי כתמונה של החוויות הפנימיות. בכל תנועה יש רכיב נפשי וכל מיצב גופני הוא גם מצב רגשי. (לוי, 2001)
מחקרים כגון ) Doyne et al1987 בתוך פיין, 1990) הוכיחו שפעילות גופנית עוזרת להפחית מתח ודיכאון. תנועה ומחול הם אמצעים אקטיביים, גופניים וקומוניקטיביים, ובאמצעותם אפשר להעלות את רמת האדרנלין ולפרוק את התוקפנות, הנוקשות והאפתיה בדרך שהחברה מקבלת. הבעת כעס או צער באמצעות התנועה מגבירה את יכולתו של הפרט לבטא את הרגשות הללו. חוסר פעולה ודיכאון הם לעיתים קרובות תופעות דומות: הפעולה יוצרת תנועה, לבד או עם אחרים, מאפשרת את השילוב של שכל , גוף, ונפש. (פיין, 1990).
התנועתיות היא דחף מולד ומקור הנאה חושנית ותפקודית: הדחף לנוע, לפרוק ריגושים, לחקור, לנסות, לגלות, לגדול, להתקרב ולהתרחק. התנועתיות היא גם מקור להנאה פיסיולוגית ופסיכולוגית. הנאה זו תורמת לעצמיות ולעצמאות. (לוי, 2001) התנועתיות היא שפת האם הראשונית וצורת החשיבה המוקדמת. רגשות בסיסיים כמו: שמחה, התרגשות,יגון, פחד, כעס, בוז, שנאה, בושה והפתעה הנם תבניות מולדות של התנהגות הבעתית. לכל רגש יש טווח עומק משלו, לדוגמה: העוצמות הנמוכות של פחד הן חוסר ביטחון, אי נוחות, חשש, חרדה. העוצמות הגבוהות של הפחד הן הפאניקה והאימה. לכך מתלוות תופעות ותגובות גופניות: הלמות לב, פה יבש, זיעה קרה, כאבי בטן וכו'.
הרגשות מניעים ומעצבים את הדרך בה אנו נעים. ולעיתים מתוך תהליך תנועתי פורצים בצורה ספונטאנית רגשות עזים. (רמון יונה, 2002).
לכל אדם יש שפת גוף נפש ייחודית לו, לכל גוף יש אמצעי ביטוי משלו. תסמין גופני הוא בדרך כלל הבוחן הראשון שדבר מה יוצא מכלל איזון. לעיתים בעיות גופניות הן תוצאה של תגובות פסיכולוגיות רגשיות. (שפירו, 1998 בתוך רמון יונה, 2002).
דימוי גוף הוא היחס שהאדם מתייחס לגופו כמייצג את עצמו. דימוי הגוף מתהווה מתוך החוויות והאינטראקציות המוקדמות בין הילד לסביבתו. (לוי, 2001). עוד מוסיפה לוי כי דימוי גוף הוא תמונה פנימית לא מודעת של סיפור החיים, המוחצן בצופנים גופניים ולא של נתוני הגוף הממשיים. לאחר העיצוב הראשוני של דימוי הגוף, הוא מתפקד כמערכת היגוי רגשית, בלתי מודעת, אשר מכוונת את תנועות הגוף על פי קודים נוקשים שיכולים לחול על הגוף כולו או על חלקי גוף מסוימים. התנסות תנועתית הנחווית כחיובית, משפיעה על דימוי גוף חיובי, דימוי גוף חיובי מעודד פעילות תנועתית. מטפלים בתנועה שואפים להשפיע על החלק בר השינוי על ידי התנסויות בתנועה והתנסויות בקבוצה. הערכת הפרט את עצמו, מתבססת ביסודה על לכידות, בהירות וארגון של דימוי הגוף, כפי שהתפתח מרגע הלידה התחושה של האדם את גופו במרחב, בתנועה, במתח השרירים ובקצב הפנימי, מעניקה חוויה ישירה ומיידית של חוויות העצמי. (קלמן, 1975 מתוך נייס לוי נירית).
אנשים שגרעין החדווה נפגם אצלם מאבדים את רטט החיוניות בגופם. המתבטא בקשיחות וכיווץ השרירים ושיתוק תנועתי, מחבל בתפקיד הבסיסי של כל יתר הריגושים הדוחפים לתנועה. (לוי, 2001) הגוף מביע את החרדה בדרכים שונות: כיווץ כרוני, כיפוף כרוני, החלשה בלתי מאוזנת של קבוצות שרירים מסוימות, חיזוק בלתי מאוזן של קבוצות שרירים מסוימות, נוקשות יתר או רפיון יתר של שרירים, ביטול האיזון בין אגוניסט לאנטגוניסט, שיבושי קואורדינאציה, שינויים ביציבה. עבודה ופעילות גופנית יכולה להביא לשיפור גופני ורגשי גם יחד.
גם בהיסטוריה אנחנו רואים שהתנועה הייתה חלק מהחיים. מחול היה דרך ביטוי. אנשים ביטאו את רגשותיהם, שמחותיהם ודרך האבלות שלהם ע"י מחול. ברחבי העולם היו טקסים שונים לנישואין, מלחמות, חיזור, אבל ועוד. טקסים אלו היוו כוח מגבש עבור הקהילה, סיפקו הזדמנות להבעה רגשית והתחלקות בחוויה. (ברנשטיין, 1986 , לוי 1992, סקלס, 1994, בתוך פלח, 2002).
במהלך התפתחותם של החיים המודרניים נוצר נתק בין החוויה הגופנית ל- mind. הריקוד התפתח כאומנות. במקביל התפתח תחום הפסיכותרפיה שהחל להעלות עניין הולך וגובר באספקטים הלא מילוליים וההבעתיים של האישיות ומתוך כך התפתחה הגישה של טיפול בתנועה בשנות הארבעים והחמישים. (ברנשטיין, 1986 לוי, 1992). דווקא בתרבות המערבית חל פיצול בין התפתחות המדעים והבנת התהליכים הנסתרים במוח, בלב, ובשאר המערכות הפנימיות ובין דלדול חוכמת הגוף החווה, המרגיש, המתנועע ובכוחו להתמודד עם משברים וחולי. (לוי, 2001 ). התרבות שלנו מנתקת את הילד ממקורות הכוח הגופניים. כבר בגיל צעיר נדרש הילד למקד את כל הקשב וההתכוונות בהישגים מילוליים ולוותר על צורכי הגוף ולהתכחש לצורכי התנועה הרגשית הספונטאנית.
מייסדי הטיפול בתנועה הגיעו מתחום המחול וחיפשו הבנה נוספת של האישיות ושל השפעת התנועה על האישיות. הם פנו לעבר מסגרות פסיכולוגיות תיאורטיות קיימות. (לוי, 1992).
מבין התיאורטיקנים שאומצו לחיק הטיפול בתנועה ניתן למצוא את קרל יונג .
"נפש וחומר הינם שני היבטים שונים של דבר אחד ואותו דבר" (יונג, 1947, בתוך חודורוב, 1994),"נראה מאוד סביר שהנפש והגוף אינם שני תהליכים מקבילים בלתי תלויים, אלא קשורים בעיקר באמצעות פעולה הדדית. (יונג, 1912, בתוך חודורוב 1994). התנסחותו התיאורטית של יונג נתנה דגש על הערך התרפויטי של התנועה היצירתית. יונג האמין כי פנטאזיות ורגשות מהלא מודע הפרימיטיבי, יכולים להתעורר ולקבל ביטוי באמצעות החוויה האומנותית. הנחה זו התקבלה לתוך הטיפול בתנועה, מתוך היותה תומכת בעבודת המטפלים אשר משתמשים בתנועה ככלי המסייע בהעלאת תכנים לא מודעים אל פני השטח. (ברנשטיין , 1986, לוי 1992).
אדלר (1927) השפיע על הטיפול בתנועה בהדגשת חשיבותו של הדחף האגרסיבי, דחף זה של רגשות, מחשבות והתנהגויות.
חיים זה תנועה ותנועה זה גוף, רגש, חברה.
האדם מורכב מכמה רבדים. הגוף הפיסי - החומרי, ובתוכו מתקיימים הרגשות, התהליכים הקוגניטיביים, הצרכים , הרצונות - הנפשי. נוסף לחלק הגופני והרגשי קיים גם החלק החברתי. במאמר זה אדבר על הקשר של שני המרכיבים הראשונים: גוף ורגש (נפש).
הנפש היא ערטילאית, אין לראות אותה, למדוד או לכמת אותה. השפה, מפרידה בין שתי הישויות הללו ואינה מגבשת ביניהם: "נפש בריאה בגוף בריא", שתי ישויות המתקיימות אחת בתוך חברתה. לדעתי לא צריכה להיות הפרדה כזו, הגוף הוא שלמות אחת שאין להפרידה, הגוף הוא החלק החיצוני, זה המספר לנו אחת המתחולל בתוכו.
דוגמאות רבות מצביעות על הקשר ההדוק בין רגשותינו לבין הגוף שלנו: כאשר אנחנו עצובים אנחנו בוכים, כששמחים אנחנו צוחקים, וכאשר אנחנו פוחדים יש לנו "פרפרים בבטן", כאשר אנחנו מתרגשים אנחנו מזיעים, וכאשר אנחנו נבוכים אנחנו מסמיקים, אנשים שמתביישים מקטינים את עצמם ואנשים גאים מזדקפים. כל אלה הן תגובות פיסיות של הגוף שלנו על המתחולל בתוכו. קיימות גם תגובות הפוכות: אנחנו מרגישים רגשות שונים בקשר לגופינו, אדם אחד יכול ליהנות ממגע גופני והאחר לא, אדם נמוך יכול להרגיש מבוכה ואי קבלה של גופו, דימוי גופני חיובי מאפשר המצאות חברתית וקבלה חברתית טובה יותר.
הגוף והתנועתיות משרתים אותנו בכל תחומי החוויה: הם מקרבים אותנו אל אובייקטים וגירויים חיצוניים, הם ערוץ הפריקה של רגשות ותגובות, הם ערוצי התקשורת עם הזולת. (לוי, 2001). כל תנועה וכל מיצב הם גם תופעה גופנית וגם סיפור של הגוף: של רגשות, יחסים, זיכרונות. התנועות והמיצבים הם החלק המוחצן והגלוי כתמונה של החוויות הפנימיות. בכל תנועה יש רכיב נפשי וכל מיצב גופני הוא גם מצב רגשי. (לוי, 2001)
מחקרים כגון ) Doyne et al1987 בתוך פיין, 1990) הוכיחו שפעילות גופנית עוזרת להפחית מתח ודיכאון. תנועה ומחול הם אמצעים אקטיביים, גופניים וקומוניקטיביים, ובאמצעותם אפשר להעלות את רמת האדרנלין ולפרוק את התוקפנות, הנוקשות והאפתיה בדרך שהחברה מקבלת. הבעת כעס או צער באמצעות התנועה מגבירה את יכולתו של הפרט לבטא את הרגשות הללו. חוסר פעולה ודיכאון הם לעיתים קרובות תופעות דומות: הפעולה יוצרת תנועה, לבד או עם אחרים, מאפשרת את השילוב של שכל , גוף, ונפש. (פיין, 1990).
התנועתיות היא דחף מולד ומקור הנאה חושנית ותפקודית: הדחף לנוע, לפרוק ריגושים, לחקור, לנסות, לגלות, לגדול, להתקרב ולהתרחק. התנועתיות היא גם מקור להנאה פיסיולוגית ופסיכולוגית. הנאה זו תורמת לעצמיות ולעצמאות. (לוי, 2001) התנועתיות היא שפת האם הראשונית וצורת החשיבה המוקדמת. רגשות בסיסיים כמו: שמחה, התרגשות,יגון, פחד, כעס, בוז, שנאה, בושה והפתעה הנם תבניות מולדות של התנהגות הבעתית. לכל רגש יש טווח עומק משלו, לדוגמה: העוצמות הנמוכות של פחד הן חוסר ביטחון, אי נוחות, חשש, חרדה. העוצמות הגבוהות של הפחד הן הפאניקה והאימה. לכך מתלוות תופעות ותגובות גופניות: הלמות לב, פה יבש, זיעה קרה, כאבי בטן וכו'.
הרגשות מניעים ומעצבים את הדרך בה אנו נעים. ולעיתים מתוך תהליך תנועתי פורצים בצורה ספונטאנית רגשות עזים. (רמון יונה, 2002).
לכל אדם יש שפת גוף נפש ייחודית לו, לכל גוף יש אמצעי ביטוי משלו. תסמין גופני הוא בדרך כלל הבוחן הראשון שדבר מה יוצא מכלל איזון. לעיתים בעיות גופניות הן תוצאה של תגובות פסיכולוגיות רגשיות. (שפירו, 1998 בתוך רמון יונה, 2002).
דימוי גוף הוא היחס שהאדם מתייחס לגופו כמייצג את עצמו. דימוי הגוף מתהווה מתוך החוויות והאינטראקציות המוקדמות בין הילד לסביבתו. (לוי, 2001). עוד מוסיפה לוי כי דימוי גוף הוא תמונה פנימית לא מודעת של סיפור החיים, המוחצן בצופנים גופניים ולא של נתוני הגוף הממשיים. לאחר העיצוב הראשוני של דימוי הגוף, הוא מתפקד כמערכת היגוי רגשית, בלתי מודעת, אשר מכוונת את תנועות הגוף על פי קודים נוקשים שיכולים לחול על הגוף כולו או על חלקי גוף מסוימים. התנסות תנועתית הנחווית כחיובית, משפיעה על דימוי גוף חיובי, דימוי גוף חיובי מעודד פעילות תנועתית. מטפלים בתנועה שואפים להשפיע על החלק בר השינוי על ידי התנסויות בתנועה והתנסויות בקבוצה. הערכת הפרט את עצמו, מתבססת ביסודה על לכידות, בהירות וארגון של דימוי הגוף, כפי שהתפתח מרגע הלידה התחושה של האדם את גופו במרחב, בתנועה, במתח השרירים ובקצב הפנימי, מעניקה חוויה ישירה ומיידית של חוויות העצמי. (קלמן, 1975 מתוך נייס לוי נירית).
אנשים שגרעין החדווה נפגם אצלם מאבדים את רטט החיוניות בגופם. המתבטא בקשיחות וכיווץ השרירים ושיתוק תנועתי, מחבל בתפקיד הבסיסי של כל יתר הריגושים הדוחפים לתנועה. (לוי, 2001) הגוף מביע את החרדה בדרכים שונות: כיווץ כרוני, כיפוף כרוני, החלשה בלתי מאוזנת של קבוצות שרירים מסוימות, חיזוק בלתי מאוזן של קבוצות שרירים מסוימות, נוקשות יתר או רפיון יתר של שרירים, ביטול האיזון בין אגוניסט לאנטגוניסט, שיבושי קואורדינאציה, שינויים ביציבה. עבודה ופעילות גופנית יכולה להביא לשיפור גופני ורגשי גם יחד.
גם בהיסטוריה אנחנו רואים שהתנועה הייתה חלק מהחיים. מחול היה דרך ביטוי. אנשים ביטאו את רגשותיהם, שמחותיהם ודרך האבלות שלהם ע"י מחול. ברחבי העולם היו טקסים שונים לנישואין, מלחמות, חיזור, אבל ועוד. טקסים אלו היוו כוח מגבש עבור הקהילה, סיפקו הזדמנות להבעה רגשית והתחלקות בחוויה. (ברנשטיין, 1986 , לוי 1992, סקלס, 1994, בתוך פלח, 2002).
במהלך התפתחותם של החיים המודרניים נוצר נתק בין החוויה הגופנית ל- mind. הריקוד התפתח כאומנות. במקביל התפתח תחום הפסיכותרפיה שהחל להעלות עניין הולך וגובר באספקטים הלא מילוליים וההבעתיים של האישיות ומתוך כך התפתחה הגישה של טיפול בתנועה בשנות הארבעים והחמישים. (ברנשטיין, 1986 לוי, 1992). דווקא בתרבות המערבית חל פיצול בין התפתחות המדעים והבנת התהליכים הנסתרים במוח, בלב, ובשאר המערכות הפנימיות ובין דלדול חוכמת הגוף החווה, המרגיש, המתנועע ובכוחו להתמודד עם משברים וחולי. (לוי, 2001 ). התרבות שלנו מנתקת את הילד ממקורות הכוח הגופניים. כבר בגיל צעיר נדרש הילד למקד את כל הקשב וההתכוונות בהישגים מילוליים ולוותר על צורכי הגוף ולהתכחש לצורכי התנועה הרגשית הספונטאנית.
מייסדי הטיפול בתנועה הגיעו מתחום המחול וחיפשו הבנה נוספת של האישיות ושל השפעת התנועה על האישיות. הם פנו לעבר מסגרות פסיכולוגיות תיאורטיות קיימות. (לוי, 1992).
מבין התיאורטיקנים שאומצו לחיק הטיפול בתנועה ניתן למצוא את קרל יונג .
"נפש וחומר הינם שני היבטים שונים של דבר אחד ואותו דבר" (יונג, 1947, בתוך חודורוב, 1994),"נראה מאוד סביר שהנפש והגוף אינם שני תהליכים מקבילים בלתי תלויים, אלא קשורים בעיקר באמצעות פעולה הדדית. (יונג, 1912, בתוך חודורוב 1994). התנסחותו התיאורטית של יונג נתנה דגש על הערך התרפויטי של התנועה היצירתית. יונג האמין כי פנטאזיות ורגשות מהלא מודע הפרימיטיבי, יכולים להתעורר ולקבל ביטוי באמצעות החוויה האומנותית. הנחה זו התקבלה לתוך הטיפול בתנועה, מתוך היותה תומכת בעבודת המטפלים אשר משתמשים בתנועה ככלי המסייע בהעלאת תכנים לא מודעים אל פני השטח. (ברנשטיין , 1986, לוי 1992).
אדלר (1927) השפיע על הטיפול בתנועה בהדגשת חשיבותו של הדחף האגרסיבי, דחף זה של רגשות, מחשבות והתנהגויות.
חיים זה תנועה ותנועה זה גוף, רגש, חברה.
