במישור המנטאלי, המחשבתי, נדמה כי המוח מסרב להפנים את הידוע היטב: הארץ נעה, הגלאקסיות נמצאות בתנועה מתמדת, בעוד שלהרגשתנו הכול יציב ועומד.
גם העולם הפנימי שלנו לא נתפש בצורה דינאמית. המשפט העתיק - "לעולם אינך נכנס פעמיים לאותו הנהר" - נשמע כהברקה פילוסופית מוצלחת אך קשה להרגיש את משמעותו. נראה שכדי להתחבר להיגיון שמאחורי עיקרון הדינאמיות יש לעבור דרך רשמים פיזיים ומוחשיים יותר מאשר על ידי נוסחאות מתמטיות.
אם כך, מהי החשיבות בהכרה זאת, אם "מסתדרים" בלעדיה -
האם באמת יש צורך להפקיע את הידע והעיסוק בו מידיהם של הוגים, מדענים ואנשי רוח לסוגיהם ?
ייתכן שמצב האינרציה (שנמשך מאות בשנים) מונע פיתוח יכולות שניתן ליישמן במהלך החיים השוטף.
ניתן רק לשער אילו כיווני התפתחות צפויים לאנושות כאשר תהיה משוחררת מהמחסום המנטאלי של אשליית הקבע, אשליה אשר עבר זמנה מאז שהמדע הכריז כי הארץ אינה מרכז היקום אלא "נוע תנוע".
באילו תחומים ניתן להעמיק את תחושת התנועה של המרחב הסובב (מחוץ לספורט ולניידות הפיזית)?
מיצגים קינטיים, סרטי קולנוע, מופעי מחול המדגישים את הנושא, הם רק חלק קטן מהאמצעים אשר בכוחם להפיק את רושם הדינאמיות אולם טווח ההשפעה שלהם קצר וחולף.
באדריכלות המודרנית ישנם ניסיונות לפרוץ מתפיסת המקום הסטאטית. היקף עבודותיו האורבניות של גאודי בברצלונה מעביר לרחוב את תחושת הגליות המאפיינת את הבניינים ה"מתנועעים כביכול". השקעה נועזת זאת חרגה בעליל ממושגי הקופסה הריבועית הפונקציונאלית שהתקבעו ביחס לצורת הבית.
קיימות דוגמאות נוספות לבניינים ספיראליים, סיבוביים או רב-צלעיים השוברים את הקיבעון הסטאטי של תפישתנו ומאפשרים קפיצת מדרגה לדמיון הלכוד בחושים. "בניין הספיראלה" של הארכיטקט צבי הקר ברמת גן (1988), הוא דוגמה לניסיון מורכב להחדיר גורם דינאמי לנוף העירוני הרגיל. עצם הפתיחות לכיוונים בלתי מגודרים הופכת את היחס למרחב כאל בסיס לשינויים ולא כתחום סופי.
גם בעבודה "אמנות האדמה" , של רוברט סמית'סון (1970) מוטיב הספיראלה מגולם במבנה של "מזח לולייני" על חוף אגם המלח הגדול בארה"ב. האדם העובר במסלול המזח צופה בנוף הטבעי מזוויות משתנות בכל רגע, ובהכרח גם משנה את מושגיו על המקום.
דוגמה אחרת לניסיון לבטא את היחסיות והתנועה היא שדה התעופה קנדי בניו יורק, שנמצא הולם לתפקודו המוגדר: המעבר בין המפלסים מחקה צורה אווירודינאמית, ומכין את הנוסע לחווית ההמראה והנחיתה התואמת את המקום. התנועה האנושית זורמת ללא עצירה מחללים צרים לאזורים מתרחבים והופכת את הטרמינל, אזור לימינאלי מעצם הגדרתו, למתחם ריגושי הקשור לתעופה, במנותק ממושגי זמן ומקום רגילים.
המודעות לתנועה יכולה לחדור גם אל תוך הבית. בדומה לשילוב אקוואריום בחלל המגורים או לחילופין תאורה מרצדת כשומר מסך כך עצמים קינטיים ישקפו את הכמיהה לתנועה שאולי מובלעת בתודעתנו. הרחבה מודעת של תעשיית המוביילים למיניהם, ושילובם במתחם הביתי תאפשר הסתגלות בטווח ארוך יותר, החל מהילדות. אם המובייל משחזר את תנועת כוכבי הלכת, בשיטה מדעית או אמנותית, בצורות שטוחות או בעלות נפח, ודאי שאנו בכיוון הנכון.
לפיכך, השימוש בדימוי (פיגורטיבי או הנדסי) הוא המפתח לקליטה חושית של קיום בסביבה דינאמית. מתוך הנחה זו אפשר להוציא את יצירות הוידיאו-ארט מתחום נחלתם הבלעדית של המוזיאונים ולמקם אותן בין כתלי הבית, כתחליף להיצמדות לתמונה הדוממת. דוגמה עדכנית לכך היא עבודתה של אמנית הוידיאו סיגלית לנדאו, "ים המלח": המסך מקרין תנועה ספיראלית של מחרוזת אינסופית המתפזרת במים (למעשה טור אבטיחים בקונטראסט ירוק ל"ים המוות").
מגמה זו אינה כוללת בתוכה את ערעור היציבות או האיזון. על הבסיס הארצי היציב ניתן לקלוט את התופעות כשהן בתהליכי שינוי. הרחבת התודעה אל אופק בלתי מוגבל עשויה לחולל הפתעות וחידושים מעניינים בדינאמיקה האנושית, ולסייע במקביל לפריצה לחלל.
עובדת ביבמ במחלקת שיווק , לומדת לתואר שני באוניבסיטה העברית
