מכתב אחרון.................. 

בס"ד




אני מגישה לכם את מכתבה של "רוויטל אברהם ז"ל
כפי שביקשה לפרסם לפני מותה.


אני כותבת אליכם ברגעיי האחרונים,בשארית הכוחות שנשארו בי
אני כותבת בדמעות ובדם ליבי השבור והמיוסר.....
כן אני רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף
צעירה, אבל השערים נסגרים בפני,אני מרגישה כמו פרח יפה
שסוגר את עלי הכותרת שבו...
גם אני כמותכן חלמתי רבות על הילדים שיוולדו לי,
הבעל שאחיה איתו,המקצוע שאעסוק בו....
אבל אלוקים גזר אחרת,והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי
אחרת זה לא היה קורה.

נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ,
מיום עומדי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה מאז שהייתי ילדה
בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב בתווי פני המיוחדים
גדלתי בידיעה שנתברכתי ביופי נדיר,ואני לא מגזימה
מנת היופי שקבלתי היא משהו יוצא דופן במיוחד
הורי החכמים ניסו תמיד לגמד בעיני את עצם היותי יפה והשתדלו
להמשיך בסדר חיים תקינים ובלי התיחסות מיוחדת,
אבל אני שהייתי ילדה חכמה מאוד גדלתי וטיפחתי את היופי הזה
יותר ויותר.
העידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות ,חברות
מעמד,כבוד,.....
ועשיתי זאת בכל דרך אפשרית,למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך
לנצל עד תום.. דאגתי להראות טוב,,אהבתי ללבוש בגדים צמודים
שיבליטו את גופי ,שערי הארוך והמיוחד היה גורם להתפעלות רבה
וכך כל פרט במראה החיצוני שלי משך תשומת לב רבה.
איך אפשר לבלוט יותר?
במיוחד אהבתי לצאת בחצאית צרה וקמורה ולרגלי מגף ארוך
נהנתי לחוש את מבטי האנשים נדבקים בי לרגעים ארוכים...
בעוונותי זה עשה לי טוב.
כשמורותי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות כבר היה מאוחר,
נמשכתי בקסם לעולם הזה שנקרה "להראות ולהתבלט"
זכורני מילותיה של מורתי,

"קבלת מתנה נדירה ,יופי מיוחד זה הנסיון שלך
שמרי עליו מכל משמר ,,יבוא יום וכל היופי הזה ינתן לאדם
המיועד ,והמתאים "

הייתי מראה שהדברים חודרים ללבי אבל בעצם הם כלל לא נכנסו אל
אוזני ,הייתי שיכורה מרדיפה אחרי עוד בגד בולט,
ועוד מראה שחצן שיסובב את כולם.
היום אני יודעת שהכשלתי מאות ואולי אלפי אנשים בלבוש שלי
עשיתי זאת בהנאה אמיתית.
האיתות הראשון היה בערב אחד,עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה,
שערי הארוך היה מפוזר וקצותיו נגעו באש שמתחת למחבט,
בתוך שניות הפך שערי ללהבת אש גדולה ואדמונית
שערי היפה נשרף ,
זכרוני איך שכבתי בביה"ח בוכה בהסטריה מרוב צער על שערי
השרוף, ואבי שישב לצידי מנחם ומרגיע

"רויטל ה' עשה לנו נס ,יכולת כולך להישרף ..אנא תביני
זה לטובתך,תשתני בהתנהגותך והכל מאחורינו"

אבל אני לא שמעתי.

אז הייתי בת 16 ותוך שנתיים ארך שערי והתייפה
המעשה והאיתות נשכחו מליבי לגמרי
תמיד ההיתי אהובה בכיתה אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב..
כל מה שבקשתי ניתן לי מייד
כך עברתי את חיי מטבע הדברים גדלתי והתייפתי מאוד,
לא יכולתי שלא להתאפר זה כבר הפך להיות חלק ממני.
באותה תקופה הסתבכתי קצת יותר לעומק, אני לא יכולה לפרט....
תבינו אותי.....
שכחתי לספר, הייתה לי סבתא צדיקה שאליה אני קשורה אליה מאוד
היא מאוד כאבה את המצב הרוחני שלי,והיתה מנסה בכל דרך
לחזק אותי,
נותת לי כסף לקנות בגדים צנועים
אבל גם זה לא עזר..
תקופה קצרה אחר כך היא נפטרה ...בכיתי נורא
סבתא הייתה חלק מהעולם שלי ולא הבנתי איך העולם יכול
להתקיים בלעדיה.
לאחר תקופה התאוששתי אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם
לי להתחזקות קלה.
אבל תוך חודשיים חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם
ככל שהתבגרתי כך נעשיתי יותר שחצנית ובולטת
ולבסוף הגיע התראה שניה.
באחד הלילות חלמתי את סבתא של היא ישבה על אבן ובכתה
עמדתי לידה ושאלתי סבתא למה את בוכה?
היא הצביע על ראשה ולא אמרה מילה
התעוררתי מזועזעת ,
אך בחלוף הזמן מעשה זה פרח מזכרוני עד מהרה.
ואז זה הגיע.... אמנם בהדרגה אך בקביעות
בהתחלה אלו היו כאבי ראש סטנדרטים ואמא יחסה את הכאבים
ללחץ מהלימודים, היא בקשה שאנוח קצת אך ליבי חש אחרת
כעבור חודש לא יכולתי לעמוד על רגלי מרוב כאבי הראש
היה נדמה לי כי משהו שם הולך להתפוצץ לרסיסים
הדרך למרפאה הייתה מלאת חששות,וכן ההמתנה לתוצאות המקיפות
כישבנו אמא ואני אצל הרופא ,פניו אמרו הכל
"כזאת בחורה יפה וכל כך חולה."?
פרצתי בבכי ובקשתי הסבר
גם אמא בכתה היינו חסרות אונים
המציאות עלתה על כל דמיון.

אני נושאת גידול ממאיר בראש והמוות הוא עניין של זמן

אני לא זוכרת אין וכיצד הגענו הביתה באותו יום
אני רק זוכרת הרבה דמעות וחוסר אונים מוחלט
לפתע אני נזכרת בחלום שבו סבתא בוכה ומצביע על ראשה
אך אולי אם ההיתי מתיחסת לאותם איתותים הכל היה אחרת
ביום של המחרת נסענו לבית החולים
בחלומות השחורים לא האמנתי עד כמה הטיפולים כואבים
הרגשתי איך שורפים לי את העצמות ואת כולי מבפנים
אלוקים הטוב אתה הטוב ואני לא שמעתי בקולך
אבא שבשמיים אייך התעלמתי מרחמיך הרבים?

ההמשיך כואב ועצוב
קשה לי לכתוב

שערי היפה והמדהים נשר
ותוך מספר חודשים נותרתי חיוות, קרחת, וחלשה.

קבלתי מתנה שאלוקים הפקיד בידי ואני הפקרתי אותו.....
אני היום בת 19 ומיוסרת מחיי
כואבת ,
ימי ספורים המחלה גוברת עלי ואני רואה את המוות הקרוב
אני מבקשת שכל היסורים שלי יהיו לכפרת עוונותי
אתם הקוראים אנא מכם
כשליבי קרוע ושבור שמעו לדברי האחרונים
בשבילי
הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית כוחותי
אנא אלוקים מבקשת אני שהאמונה שטעיתי בדרך בו הלכתי,
תכפר על מעשי והבנות הקוראות ידעו כי
"שקר החן והבל היופי"
והמסר יהיה להתחזקות לכל מי שקורא את מכתבי
בשבילי לרפואתי ..אני מתחננת...אני רוצה לחיות.


רויטל אברהם




רויטל נפטרה זמן קצר אחרי שכתבה את מכתבה
ובקשה לפרסם את בקשתה האחרונה ברבים


כהן בתיה מאמנת אישית batya0507@walla.com