אודות צופן העתיד מאת דוד פסיג 

בהקדמה לספרו 'צופן העתיד' (ידיעות ספרים, 2008) מספר לנו ד"ר דוד פסיג מאוניברסיטת בר אילן אודות האקדמיה בישראל שהתקשתה לעכל את תחום העתידנות (ואותו עצמו לאחר שעבר "דרך חתחתים"). לכן, ככל הנראה, המחבר רואה את מבחנו האמיתי בניסיון להציב ספר לימוד מהמעלה הראשונה. אין ספק שפסיג משיג מטרה מרכזית זאת, כלומר את ההוכחה ש'חקר עתידים' (Futures Studies) מהווה דיסציפלינה נפרדת וראויה "אקדמית שעומדת בזכות עצמה" (עמ' 38).
אולם, לד"ר פסיג מטרות נוספות בספרו ולא רק ניסיון לשכנע את חבריו לסגל האקדמי שבכוחו למצוא "שאלות ותוקף מחקרי", או להכין את תלמידיו לעבודת גמר. המחבר מציג את תכלית ספרו כך: "תמצית מטרתו של הספר הזה להביא לפני הקורא מגוון גדול של דימויים עתידיים בסוגיות רבות שמדינת ישראל מתלבטת בהן".
מדוע בוחר ד"ד פסיג לטרוח כה רבות ועל גבי 542 עמודים מלאי נתונים?! תשובתו הברורה היא: ש"אנחנו לא יכולים להמשיך להיות סלחנים ולדבוק באסטרטגית השליפות שאפיינה אותנו מימי הקמתה של מדינת ישראל" (עמ'51).
אשר לי, לפני כעשרים הסתערתי על לימודי התואר השני שלי. סיימתי, בקצב שיא לאותה תקופה, תוך שנה וחצי, תואר מוסמך והגשתי עבודת תזה מחקרית (שעסקה דווקא ב'שחיתות לבנה' ותפיסה נורמטיבית של שחיתויות). ו... אז הבנתי שאני מבקש להיות משכיל, קורא בתחומים משתנים, אך לא אקדמאי מקצועי, במובן של חקר ומתודולוגיה. לפיכך, כאשר אני קורא או כותב על העתיד אני עושה זאת כגירוי אינטלקטואלי. בפרק העכשווי של מה שאני מצפה שיהיו 'מגה חיי'. אני בהחלט מרגיש חופשי לבחון את העתיד, אפילו במדע הבדיוני, וללא שמץ התנצלות.
הנה וילסון כותב ב'סחרור' על איש המאדים שמביא תושב ארץ שחפץ ביקרו לכמעט חיי נצח; ואני מצידי, כקורא, מתווכח עימו בחלומי לגבי האפשרות שרעיונו על הארכת הטלומרים בד.נ.א אמנם יתרחש בחקר הגנטי. החלום הזה, שנמצא בבסיס החשיבה אודות העתיד, אינו שייך רק לז'ול וורן וממשיכיו, אלא גם לסופרי עיון 'רציניים', המובילים מאז ומעולם את תחום העתידנות. כדוגמא ראשונה אציין, כמובן, על בסיס שם הספר, את 'הלם העתיד' משנת 1970. אלווין טופלר אמנם סיים חייו כפרופסור, אולם כסוציולוג ידע לכתוב לא רק על השינויים הטכנולוגיים הצפויים, אלא גם על הצפי שלו לעליה בגירושים ובשינוי התא המשפחתי. לכן, טופלר היה עתידן מחונן, שלא בחל בכתיבה של רומן מדע בדיוני.
בעצם, באופן אישי אני מחפש בשיחה על העתיד משהו נוסף, שירווה את חיי היומיום שלי, ויעמת אותי פחות עם חישוב מתמטי. עבורי הבחינה של עתידן כריי קורצווייל אינה בחישוב הסטטיסטי העומד בבסיס הסינגולאריות, למרות שאני עושה את המאמץ הנדרש להבין אותו. עבורי הצורך באינטלקט הוא ביכולת לנהל עימו ויכוח, כמו: האם לצד חיי נצח ובזכות קשר מוח-מחשב, אכן נקבל אדם שונה מבחינה אבולוציונית, מהאדם המוכר לנו כיום? האומנם אדם שיחיה כ- 300 שנה, ולדעתי בקרוב יהיו כאלה, שלמעשה מוחו מתוגבר שכלית כלפטופ, וזיכרונותיו מגובים בדיסק חיצוני, ויהיה אדם כזה בקרוב - האם הוא יישאר אדם כמונו, או שאנו ורסיה 1.0 למה שבקרוב חלק מאיתנו (בעלי אמצעים, כנראה) יהיו?
אלא, שפסיג אינו סוציולוג אלא כלכלן בהכשרתו, המומחה לחיזוי בעזרתם של מודלים סטטיסטיים ומודלים של קבלת החלטות. לכן בפרק 50, כדוגמא מייצגת, ישנם 12 עמודים, 9 עקומות ורשימה של 15 נקודות המיועדות לחשיבה אנליטית.
ברור שעובדה זו אינה עושה מד"ר דוד פסיג חוקר חשוב פחות, אלא רק מבהירה משהו מיתרונותיו וממה הוא מעדיף להדיר את עומק יכולתו. אדגים זאת על ידי נושא התעסוקה בעתיד: בפרק זה שלא כהרגלו פותח המחבר במשנתו של אברהם מאסלו הקשורה לפרמידת הצרכים ולצורך בהגשמה עצמית. האם הסנונית עמדה לבשר על הבנה במרכיבים האישיותיים בבני אדם? מתברר שלא. הנה הוא מביא בפנינו בהמשך טפח מרתק של מקצועות העתיד כמו high touch או 'ציידי כישרונות' בארגוני העתיד, אבל ממשיך להתעלם מהשינוי הצפוי באדם עצמו, בצורך שלו לשנות קריירה לאורך חיים כה ארוכים, בצורך לחינוך למחזורי קריירה, בצורך הממלכתי ליצירת מקומות תעסוקה לגיל השני, ובצורך בהסבה. הוא פוסח על תהליכי ה'שחיקה' וה'עייפות מהעבודה' המתרחשים כבר כיום כתוצאה מתוחלת החיים העולה, ומההכרח העומד בפתח, ללמוד לשנות את המקצוע מספר פעמים במהלך הקריירה, ואף להיערך לכך מראש מבחינה חברתית וחינוכית.
אם ד"ר פסיג יתעמק בהערותי, יבין טוב יותר מדוע קביעתו שהמודיעין הצבאי מעולם לא הצליח "לחזות אירועים היסטוריים" אך חקר העתיד לעומתם כבר דייק בכמה תחזיות מעוררות פליאה" (עמ' 77) אינה רלוונטית. הסיבה האמיתית אינה רק במתודולוגיה של אנשי המודיעין לעומת אנשי המחקר. הסיבה המובילה הינה שגם בעתיד נושפע גם ממרכיבים אישיותיים, שקשה לצפות התנהגויות של בני אנוש, מנסראללה שם ועד אולמרט כאן איתנו. לכן העתידנות מצליחה יותר כשהיא מוצגת כרשימות של תחזיות הנשענות על שיפורים טכנולוגיים-רפואיים, לדוגמא בהצלחת החיזוי אודות הנחיתה על הירח, לכן יש סיכוי גדול שעתידנים יצדקו לגבי ננו-טכנולוגיה או בינה מלאכותית יותר מאשר איש מודיעין או פרופ' למדע המדינה בקשר לצפוי לנו מאיראן. ההסבר לכך איננו שאיפתו של פסיג למתודולוגיה מושלמת, ואין חשש לפגיעה ברלוונטיות האקדמית של התחום כאשר מביעים משהו ממעמקי האינטואיציה.
זו גם הסיבה שכבודו של ד"ר בכלכלה, המלמד 'ניתוח טכני' של שוק ההון את תלמידיו, לא יפגע אם באותו מועד ידגיש שכמה מהתחזיות של ביל גייטס ווורן באפט התממשו, גם ללא ידע בכלים אמפיריים.
פסיג דורש בספרו מ"כל המומחים והפרשנים לגלות את אוזני הציבור באיזו מתודולוגיה השתמשו" (עמ' 79). אני אישית רואה עצמי יותר כמתעניין וצובר מידע, ופחות מחויב למתודולוגיה. אך גם אם יעמידו אותי בפני כיתת יורים אינטלקטואלית אגן על אמונתי שבעתיד רופא המשפחה לא יטפל בבני ה'גיל השני' ואת מחצית מהאוכלוסייה ילווה בשנות החמישים 'רופא מניעה', אליו יבואו אנשים בריאים; וגם אומר בביטחון שאחרי גיל 3 הספרות ימשיך לטפל בנו 'רופא תחזוקה' ולא רופא גריאטרי. אני חש שקניתי את זכותי לטעון בצורך של 'גירושים אוטומטיים' בעתיד. יתכן והבסיס המחקרי שלי חלש מבחינה אקדמית, אך זו זכותי וכבודו של 'צופן העתיד' במקומו.
לסיכום, אני השכמתי קום, כמעשה מעריצי הארי פוטר, ורצתי לקרוא את ספרו של פסיג. אני מקווה שרבים יעשו כן. אמנם, להבדיל, קריאת הספר תחייב את ההדיוט למאמץ רב, אך לטעמי הספר ראוי לכך.
אסיים את מאמרי זה, על ספרו של פסיג, בנושא שלגביו הוא שולי ולגבי מרכזי, בתת פרק קצר הקרוי 'מוטת זמן עתיד' הכולל את המשפט החבוי: "החברה הישראלית של ימינו מייחסת חשיבות רבה להישגים, והישגים מעצם טיבם שואבים משמעותם מתוך ציר הזמן" (עמ'58). ובכן, מושג הזמן לגבינו הוא זה העתיד בקרוב מאד להשתנות, מאותה נקודה בה נסכים שתוחלת חיינו הוכפלה, כך תשתנה התייחסותנו להישג או למודל ה'קרייריסט', וכלפי שורה שלימה של נושאים הרלוונטיים לחיי היומיום והמשפחה שלנו, כמו נכונות צעירים להינשא. אך זה כבר נוגע למושג ה'מגה חיים', ל'מחזור החיים השני' ולספר אחר.
המאמר התפרסם לראשונה באתר אימגו.