תכנון אסטרטגי, דיון תיאורטי 

המושג תכנון אסטרטגי חוזר ומופיע בספרות המדעית פעמים רבות החל מאמצע שנות השישים, תקופה בה השתרש המושג בתודעה של עולם האקדמיה והעסקים לראשונה. דיון תיאורטי על האופן בו יש לבצע תכנון אסטרטגי התפתח לכלל מחקר ניסויי, שעיקרו מבוצע על ארגונים גדולים ואילו חלק קטן ומוגבל ממנו עוסק בעסקים קטנים . חלק משמעותי של המחקר בתכנון אסטרטגי, הן בארגונים גדולים והן בעסקים קטנים, מתמקד בבדיקת ההשפעה של תכנון אסטרטגי על ביצועי הפירמה.

סקירת ספרות של מאמרים וספרים בעשורים הראשונים להתגבשות הדיון התיאורטי והיישומי בנושא תכנון אסטרטגי, מעניקה תובנות באשר לתשובות אפשריות לשאלה, מהו תכנון אסטרטגי?
Drucker (1973) מגדיר בספרו את התפקיד המרכזי של תכנון - "תכנון, מהו העסק שלנו? תכנון, מה הוא יהיה? ותכנון, מה הוא אמור להיות? חייבים להיות משולבים...כל דבר שמתוכנן הופך מיידית למעשה ולמחויבות". (1978) Kallman and Shapiro הגדירו מספר תהליכים המתגבשים יחדיו לכלל תכנון אסטרטגי - ניתוח הבנת המערכת, גיבוש היעדים שלה, הערכת יכולותיה, תכנון חלופות לביצוע והשגת היעדים שנקבעו, הערכת האפקטיביות של חלופות אלו, בחירת החלופה העדיפה, ייצור הפעילות הנדרשת ליישום החלופה, שילוב מהלך של השגחה מתמדת על המערכת על מנת להגיע ליחס אופטימלי בין התוכנית לביצוע. (1980) Van de Ven כותב, כי תכנון הוא תהליך או שורה של פעילויות המבוצעות, על מנת לפתח תוכנית, מוצר, שירות או מדיניות חדשים. (1980) Kudla מציין, כי תכנון אסטרטגי הוא תהליך שיטתי של החלטה לגבי יעדי הפירמה ומטרותיה לתקופה של לפחות שלוש שנים קדימה ופיתוח האסטרטגיות שישלטו באופן השימוש במקורות על מנת להשיג יעדים אלו. Pearce, Freeman and Robinson (1987) מגדירים תכנון אסטרטגי, כתהליך בו נקבעים - ייעוד, יעדים, אסטרטגיות , והמדיניות המנחה את רכישת והקצאת המקורות להשגת יעדי הארגון. Ansoff (1991) טען, כי תכנון, בדרך כלל, יוצר איזון ותוצאות כלכליות טובות יותר מאשר לימוד דרך ניסוי וטעייה. (1994) Mintzberg כותב במאמרו, כי הציפייה ממערך התכנון האסטרטגי, בשנים הראשונות בהם חדר לתודעה, הייתה לייצר את האסטרטגיות הטובות ביותר ביחד עם הוראות מדויקות - צעד אחר צעד - של איך ליישם את האסטרטגיות, כך שמנהלי הפירמה לא יטעו בישומם. במאמרו טען Mintzberg, כי תכנון יכול להיות מיושם במידה מופרזת לא נכונה ולא יעילה. Miller and Cardinal (1994) מציינים, כי למרות הדעות שיש בתכנון כדי ליצור איזון טוב יותר מאשר תהליכים ניהוליים נטולי תכנון המתבססים על מקריות, הרי שיש חוקרים הגורסים שתכנון אסטרטגי מפורש מוביל לתפקוד לקוי או חוסר רלוונטיות, בין היתר, בשל יישום באופן נוקשה מידי.