בדידותו של החולה 

כילדים, אנחנו זקוקים בזמן מחלה, לאהבה ותמיכה יתרה מהרגיל.
כך הדבר גם כמבוגרים.
תחושת חוסר האונים , הכאב והסבל הפיזי,- נסבלים יותר,כשאנחנו מוקפים באנרגיה של אהבה , תמיכה וקרבה.
הידיעה שאנחנו מוגנים ונתמכים,בזמן של חולשה וכאב שיש מי שדואג לצרכנו, - חשובה ביותר.
הבטחון שאנחנו בטוחים מבחוץ, בזמן שגופנו מותקף ונלחם בפנים, נותנת לנו כוח להחלים.
מצב רגשי ננוח עוזר לגוף להתגבר על המחלה, ולגייס כוחות להתמודדות עם המתקפה .
לעומת זאת ,שמערכת ההגנה הפנימית מגויסת גם להתקפה מבחוץ וגם להתקפה מבפנים- היא קורסת.
סביבה עוינת, אלימות מילולית, מתח, חוסר תקשורת, ובדידות- נחוים כמתקפה על ידי מערכת העצבים המרכזית
.בזמן מחלה,הרגישות גדלה. .
אדם חולה, רגיש יותר פיזית ונפשית.
הדבר נכון במיוחד כשמדובר במחלה קשה וארוכה .
במחלה חשוכת מרפא, שבה מצב המחלה אינו זמני אלא תמידי.
בזמן כאב , במיוחד כאב ממושך ,הבדידות תהומית.
אף אחד לא יכול להרגיש את הכאב פרט לחולה עצמו.
כל הסבר מילולי לא משקף את החוויה עצמה.
הסובל והכואב- מתיסר בגופו בלי יכולת לשתף או לחלוק את הכאב עצמו.
גם חוסר האונים של האהובים אותו, משקף בדידות זו מול הכאב הפיזי.
בדידות מהותית זו של החולה הכואב, הנה כמעט בלתי נסבלת כשאליה מתלווה בדידות חברתית ונכור סביבתי.
במצב זה הוא נותר חסר קרבה, תמיכה איכפתיות ואהבה.
רוב החולים שמחלתם ארוכה ולא נגמרת, סובלים מבדידות חברתית הולכת וגוברת.
רבים לא יכולים להשתתף יותר במירוץ לחיים, בגלל מגבלה פיזית וכאב.
רבים ננטשים אט אט על ידי מכרים וחברים.
אין זה מחזה מלבב לראות אדם שחולה ,סובל כל הזמן, מוגבל ביכולת הניידות שלו, ומדרדר פיזית .
אנשים נוטים לחפש את קירבת האנשים היפים, האמיצים והמצליחים.
לא את קרבת החולים וה"מפסידים". במיוחד בעידן שלנו, כשערכים כמו בריא , וצעיר לנצח נמצאים בצמרת.
כשאנשים מחפשים את חברת החולה חשוך המרפא, הם עושים זאת בדרך כלל מתוך רחמים, ולא מתוך חמלה אמיתית.
החולה חשוך המרפא, מאיים על הבריא.
הוא בעצם הוכחה לכליון, לזקנה, ולחדלון האורב לכולנו, ומזכיר את היותנו בני תמותה.
בדידותו החברתית של החולה חשוך המרפא, שהפך תלוי ,לא נייד ולא פעיל- נחוית על ידו כנטישה ובגידה.
רגשות קשים אלו , מגבירים את החרדה ,והדכאון בנוסף לכאב הפיזי- מחלישים את יכולת הגוף להתמודד עם המחלה.
הוא בודד גם כך בתוך גופו הכואב שבגד בו...
בקור חולים מכל הלב, הפך בחברתנו המנוכרת, למצרך נדיר.
ככל שחבריו, מכיריו ואהוביו, יחפשו את קרבתו ויתענינו בו כאדם, ולא רק כחולה -כך תקטן בדידותו הרגשית וערכו כאדם בריא בנפשו יתחזק.
למרות הנזקקות והנכות- יכולתו האינטלקטואלית, הרגשית והרוחנית לא תמיד נפגמת.
בדידות חברתית כואבת יותר מכל מחלה .
קוראת לכל מי שהגיע וקרא כאן במקרה את מילותי-לזכור שהתיחסות שווה בגובה העיניים לחולה, לזקן ולסובל- הינם מרפא חשוב גם לנפש וגם לגוף.