גיוס בני ישיבות
למה החרדים לא מתגייסים למען השם? חובה לקרוא ולהגיב.
גיוס בני ישיבות, גיוס, השתמטות, משתמט, משתמטים, חרדים, חרדי, חרדיה, חרדיות, חרדיות, התחרדות, מתחרד, גיוס לצהאחת השאלות המצויות, הנשאלת לעיתים מתוך תרעומת ולעיתים מתוך רצון להבין, זוהי שאלת גיוסם של בני הישיבות. מדוע אין הם מתגייסים לצבא? מדוע אינם נושאים בעול השמירה על חיי העם וגבולות הארץ? כיצד יתכן שאחרים מסכנים את חייהם בפטרולים ומרדפים בעוד אלה מתענגים על לימודם באותה שעה בבית המדרש?
- הקדמה
מה גורם לכך שבהמון נושאים מדוברים (אף אלו הלא קשורים כלל לנושא התורה) מועלת השאלה: "מדוע בני ישיבות לא משרתים"?
נראה שההסבר בדבר הוא כדלהלן: תנועת ההשכלה ובתה, הציונות החילונית, יצאו לדרכן מתוך אמונה כי יצליחו לעצב עם שלם יותר, ונוער יפה יותר מכל בחינה. באה המציאות וטפחה על פניהם, לא די שלא נוצר עם יפה יותר, אדרבה, הפשיעה הגואה, הסמים המתפשטים בבתי הספר, האלימות הקשה בכל פינות החברה, משבר הערכים החמור ועוד מעמידים את מערכות החינוך של התנועות הללו במצב מביך.
והנה יש מערכת חינוך שאינה חולה בכל החולאים האלה. לא פשיעה, לא סמים, לא אלימות ובכלל לא כל אותן תופעות שליליות, מערכת המנפיקה חברה ערכית ומוסרית יותר לאין שיעור. עצם קיומה של מערכת כזו הוא דבר בלתי נסבל, שכן מחייב הוא לחשוב "היכן טעינו?".
ואולם, כיוון שהחברה בכה כל החולאים שהוזכרו לעיל לא קיימים, היא דווקא אותה חברה דתית-חרדית, זו שמן הגטו הישן, זו שממנה ההשכלה והציונות ברחו במטרה ליצור משהו "טוב יותר", זה כבר עובר כל גבול אצל החברה החילונית, וחושבים הם לעצמם: "האם זה אומר שטעינו בעצם הניתוק ממסורת ישראל?". כדי לחמוק מלהודות בכל האמור לעיל, מוכרחים למצוא נקודות תורפה בהתנהגותו של הציבור הדתי ובמערכות החינוך והמוסר שלו, אי גיוסם של בני הישיבות הוא אחד מנקודות התורפה שחושבים הם שמצאו. בטוחים הם שמצאו כשל מוסרי גם אצל שומרי המצוות. אך לא רק שאין לציבור החרדי נקיפות מצפון בקשר לכך אדרבא, זוהי התופעה היפה ביותר והמוסרית ביותר במחנותינו, עליה לא נוותר בשום תנאי...
הדרישה לגיוס בני ישיבות אינה הסיבה לשנאה ולניכור, אלא תוצאה שלה. שנאה זו נובעת מחוסר יכולת לסבול אידיאולוגיה של אמונה בתורה ויהודים שומרי מצוות.
- תזכורת קטנה
טרם ניכנס בעובי הקורה ונחל לענות על שאלת גיוס בני הישיבות, נזכיר כי עם קום המדינה הסכים בן גוריון שבני ישיבות לא ישרתו, וזאת מבלי שהיו לו כל אילוצים.
היום, רבים טוענים שבן גוריון הסכים לכך בזמנו כיוון שמספר בני הישיבות היה קטן ולא התכוון לכמות כזו של אלפים כה רבים שיש בימינו. אך מדובר בשטות גמורה, המספר אכן משתנה אך האחוז לא! אחוז בני הישיבות באוכלוסיה לא השתנה. היום יש יותר בני ישיבות וזה אכן נכון, אך במקבלים יש גם הרבה יותר חיילים.
- סתם פרזיטים
האווירה שנוצרת סביב החרדים עקב אי גיוסם של בני הישיבות היא: "כולם פרזיטים!", "משתמטים, חיים ללא בושה על חשבון אחרים, הוסף לכך כמה פרשיות כספים ומעשה נבלה (אמיתיות או מדומות) והנה לך התמונה השלמה.
אך בקלות רבה יוכל כל אדם חושב והגיוני, שלא נגוע בשנאה ו/או דעות קדומות להבחין שגישה זו אינה אלא השמצה. הרי הציבור החרדי שמואשם בהתנערות מאחריות הוא הציבור העוזר ותומך ביותר ותורם לחברה כולה. כולם יודעים כי אין בנמצא חברה גומלת חסדים יותר מזו החרדית. ארגוני חסד רבים ומגוונים ישנם בערים חרדיות מכל הסוגים ולכל סוגי האנשים. אין צורך להזכיר ארגונים בולטים כמו: "יד שרה", "עזר מציון", "הצלה", "מגן לחולה", "עזרה למרפא" ועוד רבים וטובים. מפעלי התנדבות אלה מקיפים את כל שטחי החים החל ממפעלי עזר ליולדות, גמ"ח לתינוקות, לבריתות ולשאר שמחות ועד מתנדבי חסד של אמת בזמן מקרי רצח, פיגועים ועוד.
איש אינו חולק כי אין חברה בארץ ובעולם כולו שתהיה מעורבת במפעלי חסד התנדבותיים כה רבים. האם יתכן שציבור אשר הקדיש את חייו לאותה תורה אשר הנחילה לאנושות את ערכי אהבת הזולת וחובת שמירת חייו ורכושו, מתוך דרישות גבוהות של רגישות ועדינות מירבית כלפי הזולת, האם יתכן שדווקא במקום שאחרים מסכנים את חייהם, יתחמק ציבור זה מחובתו? ואם יטען מישהו שהציבור הפשוט איננו מסוגל לעמוד בניסיון, הכיצד יתכן שגדולי התורה הידועים בזהירותם הרבה להורות על פי דברי התורה בלבד, כיצד הם מורים כן כאיש אחד בעניין השירות הצבאי?! הייתכן שהיהודי הנצחי אשר השליך עצמו לכבשן האש למען מצוות תורתו יפקיר את אחיו שמשרת בצבא? היש הגיון בדבר זה? אדם הגיוני ובגדר של אדם שפוי, מיד יבין שיש לברר את העניין לפני שקופצים למסקנות.
- האם בגלל המדינה?
רבים מהציבור החילוני חושבים שסרבנות הגיוס נובעת מאידיאולוגיה של אי הכרה במדינה. הם טוענים שהחרדים לא מכירים במדינה ולכן לא משרתים בצבא ההגנה. אך גם זה לא נכון כלל. הנושא של אי הכרה או הכרה במדינה הוא נושא לדיון אחר. הקבוצות החרדיות שלא מכירות במדינה (חסידי סאטמר ועוד) אינם מכירים במדינה בכל צורה שהיא, לא משתתפים במוסדותיה, לא נבחרים ולא בוחרים. אלה באמת משתדלים בעקביות הראויה להערכה גם לא ליטול פרוטה מתקציבי המדינה. גדולי תורה אחרים לא מרוצים מצורתה של המדינה ומהיסודות עליהם היא מושתת, ממערכת חוקיה ועוד אבל אי אפשר להגדיר זאת כאי הכרה במדינה כיוון שהם מתחשבים במדינה (שליחת נציגים לפרלמנט הישראלי לקרוא לשומעים להצביע להם בבחירות). ואולם, הצבא לא נועד להגן על המדינה או השלטון העומד בראשה אלא על אזרחיה - היהודים הנמצאים בצרה ובצוקה. כיוון שכך אין כל קשר בין היחס למדינה לאי התגייסות לצבא.
שאלה: אם כן מה עושים החרדים שלא מכירים במדינה, בא"י? שילכו מכאן וגם שלא יקחו כספים מהמדינה שהם לא מכירים בה!
תשובה: במהלך כל ההיסטוריה יהודים לא חדלו לרגע מלהתגורר ולחיות בא"י. מדינת ישראל אינה יכולה לגרום להם לעזוב רק בגלל שהם אינם מכירים בה. לטענת החרדים הלא מכירים במדינה, המדינה באה בתחומם (א"י שייכת ליהודים) ולא הם בתחום המדינה. כמון כן, הטענה כלפי אלה הנוטלים מכספי המדינה היא טענה מגוחכת, שכן למדינה אין כספים משלה וכספיה הם כספי משלם המיסים או כספי תקציבי תמיכה ממדינות שונות בעולם, בעיקר ארה"ב או מכספי יהודי הגולה. מיסים ומע"מ משלמים כולם, וממילא גם לאלה שאינם מכירים במדינה אבל נאלצים לשלם מיסים, מגיע לקבל את חלקם בתקציב הכולל. ואילו שאר ההקצבות ניתנו לכלל התושבים החיים במדינה בלי קשר להשקפתם. עקרון זה נכון ומובן גם ביחס למיעוטים קטנים לאין שיעור בחברה הישראלית.
- הסיכונים הרוחניים
המגוייס הדתי עתיד לעמוד בפני נסיונות קשים העתידים ללוותו כצל כל ימי שירותו. נסיונות אלה רבים הם ומגוונים, החל מעצם ההימצאות בחברה סגורה ולוחצת שאינה שומרת מצוות ובעצם היותו חייל שומר מצוות הופך החייל הדתי להיות יוצא דפן וזאת אין החברה מחבבת במיוחד. ילגלגו על קיום המצוות שלו עד כי עלול הוא להיות נבוך בבואו לקיים מצוות, כשכולם ינהגו אחרת יחל לחפש הקלות למיניהן בקיום המצוות כדי לא להתבייש בכך ומכאן ההידרדרות הרוחנית שלו היא רק שאלה של זמן. ועדיין לא הזכרנו כלל את אווירת ההפקרות השוררת בהרבה מבסיסי הצבא בנושאי מוסר שונים. מלבד כל אלה עלול הוא להיות קרבן לגחמותיו של מפקד שבאופן עצמאי בניגוד להגיון ולפקודות בצבא, יצר את צדדיו של הדתי, והדברים יחלו החל מצמצום זמני תפילה ועד לפקודות לחילול שבת ללא כל צורך. הנער הדתי עלול למעוד ולאבד הרבה מהרכוש הרוחני שרכש עד ליום גיוסו.
בצבא נשים וגברים משרתים יחדיו. חיילות מלמדים חיילים וכן ההפך. הכשרות בצבא לא תמיד (אם בכלל) מהודרת כשם ששומר המצוות צריך, הפעולות הצבאיות מתעלמות באופן גורף מההלכה היהודית וכל הכוונה תורנית. הצבא פוגע פעמים רבות באזרחים חפים מפשע לצורך הרתעה ("לא תרצח"), הוא גוזל מתושבים יהודיים את בתיהם ואדמתם, הוא מסכן חיי חיילים עבור מטרות שגרתיות (מבחינת ההלכה חייו של יהודי אחד שווים יותר מישוב כל הארץ כולה!), והוא מבצע פעולות תגרה המסכנות את חיי התושבים. השירות הצבאי אינו מאפשר כמעט אורח חיים דתי. חיילים בשירותי הסדר והנח"ל מתלוננים פעם אחר פעם על איסורים שהם נדרשים לעבור עליהם, כמו חילול שבת או שיתוף פעולה עם נשים.
האדם הדתי יכול בקלות להתדרדר לגמרי בצבא מבחינה רוחנית (כמובן שיש מקרים יוצאי דופן אך מי ערב לנו שאנו ניהיה מהמקרים הללו?).
לפי האמור גם הדרישה לשלוח לצבא את אותם אלו שלא משקיעים כל מאודם היא דרישה בלתי הגיונית. האם זה הגיוני לשלוח לצבא דווקא את אותם אלו הלא חזקים ביראת שמיים? אותם שלא לומדים? הרי רבים הסיכויים יותר שיתדרדרו רוחנית. האם נשלח חיילים חלושים שאינם יודעים להילחם לכפר ערבי לפתוח במלחמה? ודאי שלא...
אך אין זו הסיבה העיקרית לאי גיוסם של בני הישיבות לצה"ל שאם כן היו נפגשים ראשי הישיבות עם ראשי הצבא והאחראים הפוליטיים ומגישים רשימת דרישות - כשרות, זמני תפילות, קביעת עיתים לתורה, תנאים מוסריים ורוחניים הדרושים לבחור הדתי ועוד.
- "אנו מסכנים את החיים ובני הישיבות "מתים" באוהלה של תורה"
טענה היא דמגוגיה זולה ושימוש בוטה בדם הקדושים שנהרגו בקרבות, בניסיון לשסות ולהסית בצורה לא הוגנת נגד החרדים. האם בא פעם מישהו לטכנאי חיל האוויר, היושבים מוגנים בבסיסיהם, בטרוניה מדוע הם אינם מסתכנים כטייסי הקרב? הרי על כל חייל קרבי יש כמה וכמה שאינם כאלה ואינם מסתכנים כלל, ואיש לא בא אליהם בטענות שכן כזה הוא מבנה הצבא. מדוע אפוא באים בטענות דווקא לבני הישיבות? מידע יזעקו ויאמר: "אין זו השוואה כלל! הרי הטכנאים וכל שאר החיילים הלא קרביים, אף שלא מסתכנים, תורמים את חלקם!".
ובכן, זאת נבדוק בהמשך.
אך יש להבין נקודה חשובה: אברך הלומד בישיבה מרגיש זכות בכך שהוא לומד בישיבה במקום אחרים כיוון שיודע את חשיבות לימוד התורה והזכות העצומה שבה הוא נוטל חלק. לכן נוכל לראות אברכים שמוותרים על לימודים אקדמאיים ומעמד כלכלי שיכלו לרכוש בשביל ללמוד תורה בישיבה (ובכך מגנים הם על העולם לפי השקפתם). לעומת זאת, אותם אלו שמתלוננים שהם צריכים לשרת בצבא ולסכן נפשם בעוד אחרים לומדים בישיבות ואינם משתדלים מאומה, כלל לא מרגישים זכות בכך שהם משרתים בצבא (שאם היו מרגישים זכות בכך לא היו מתלוננים אלא שמחים בחלק שבו זכו). הם מרגישים מקופחים, "פראיירים" בלשון העם. זאת אומרת, שכאשר הם מבקשים שבני ישיבות ישרתו לצידם, אינם מבקשים שוויון במשימה אלא שוויון בקיפוח, שוויון במצב של ה"פראייריות".
והמצב הוא נורא!
- הסיבה האמיתית
כיוון שכל הסיבות שהועלו עד כה נדחו, נוכל כעת לשמוע את התשובה האמיתית מדוע לא מתגייסים בני הישיבות לצבא.
אין זה נכון שבני ישיבות אינם משתתפים במאמץ המלחמתי. אין זה נכון לחשוב כי אין הם תורמים תרומה שוות ערך לתרומתם של החשובים שבחיילים להגנת העם היושב בציון ולהצלחות השדה בקרב. לימוד תורה הוא חלק הכרחי ומשלים במערך ההגנה וההתקפה של הצבא היהודי. חיל של צעירים היושבים ולומדים בשעת מלחמה (כל מלחמה מסוג שהיא) הוא הנשק הסודי והנחוץ ביותר של צבא יהודי! אם כן, כאשר אומרים: "אין להשוות בין הטכנאים וכל שאר החיילים הלא קרביים, כיוון שאף שלא מסתכנים, תורמים את חלקם", אין זה מדוייק שהרי לפי השקפת היהדות גם בני הישיבות תורמים! ולא פחות מחיילים קרביים ואף לא פחות מהטובים שבהם.
לומדי התורה יודעים כי אין מקום להשוות לימוד תורה לכל לימוד אחר. אין לימוד תורה דומה ללימוד רפואה או הנדסה.
שאלה: אין זה נכון, המצאתם סיבה משונה כדי להתחמק מאחריות, כל אחד יוכל לטעון כי בדברים מסויימים שהוא עושה, עוזר בכך לצבא ויבקש לקבל בזכות זה פטור.
תשובה: טענה זו איננה הוגנת שכן כולם יודעים כי לומדי התורה מתייחסים ללימודיהם ברצינות תהומית ונכונים להקריב כל קרבן למען לימוד התורה כולל ויתור על לימודים אקדמאיים או יכולת להתבסס כלכלית ולהתעשר ממסחר. אין זה קשה לשרת 3 שנים בצבא ולאחר מכן לחיות במעמד כלכלי מבוסס וללמוד בלימודים אקדמאיים. בכלל, בכל מהלך ההיסטוריה, לומדי התורה היו הראשונים שסיכנו את חייהם ובלבד שלא להפסיק ללמוד. הפורעים בכל הדורות חיפשו בראש ובראשונה את הרבנים ותופסי התורה. לומדי התורה הוכיחו, במהלך כל ההיסטוריה כי דבקותם בתורה מראה שיש אמונה אמיתית בכח התורה ולכן ראינו את הקורבנות הרבים שהקריבו בשביל התורה במהלך היסטוריה. אי אפשר להיות כה מנותק מההיסטוריה.
- התשובה לשאלה - חמשת היסודות!
העיקרון כולו בנוי על חמישה יסודות. מי שמסכים עם היסודות, התוצאה - לימוד תורה כנשק הכרחי, גם ובעיקר בשעת מלחמה - תהיה פועל יוצא מובן מאליו. ומי שלא מקבל את היסודות, אין כל טעם להתווכח עימו על תוצאותיהם ויש צורך לדון עימו על היסודות עצמם (אין זה הנושא כעת).
ואלו היסודות:
א. יש אלוקים.
ב. יש חומר ורוחניות בעולם.
ג. יש יחסי גומלין (השפעות הדדיות) בין החומר והרוחניות שבעולם.
ד. האדם הוא המפעיל את מערכת יחסי הגומלין הזו שבין חומר והרוח.
ה. תורת ישראל (שכבכתב ושבעל-פה), היא ספר ההוראות בו גילה האלוקים כיצד להפעיל את מערכת יחסי הגומלין הזו שבין החומר והרוח בעולם.
אם חמשת היסודות האלו מובנים הרי יש בורא לעולם המשגיח עליו ומנהלו, ויש יחסי גומלין בין החומר והרוחניות בעולם והאלוקים גילה בתורתו כיצד מנהלים את אותם יחסי גומלין. ממילא כשבאים לדון כיצד לנהל מלחמה הן גם מלחמות אינן יוצאות דופן מכלל האירועים החומריים שבתחום מערכת יחסי הגומלין הנ"ל שבין חומר ורוח, ומכיוון שספר הוראות ההפעלה של אותה מערכת יחסי גומלין היא תורת ישראל, יש צורך לפנות אליה ולברר מה היא אומרת ביחס לדרך בה יש לנהל מלחמות, ואם יתברר שתורת ישראל גורסת שלימוד תורה הוא נשק הכרחי להגנה ולניצחון, מי יוכל להתווכח עימה?
מקור התנגדותם של המתנגדים לגיוס בני ישיבות נמצא באי הבנה או אי הסכמה על אחד היסודות שהזכרנו. כלומר, כאשר אחד לא מאמין באלוקים ממילא הוא לא מבין כי התורה היא נשק להגנה ולניצחון וכו' ולכן נצטרך לדון איתו על היסודות עצמם.
כעת נסביר את היסודות:
* יש אלוקים - מתוך הכרה שכלית וידיעה ברורה אנו יודעים כי יש בורא לעולם שמנהיג את העולם ומשגיח עליו וברא את העולם לתכלית מסוימת.
* יש חומר ורוחניות בעולם - חומר משמעו הבריאה החומרית שאנו רואים אל מול ענינו. אך בכל חומר יש רוח שמחזיק את החומר. בגוף האדם החומרי למשל, יש נשמה רוחנית.
* יש יחסי גומלין בין החומר והרוח שבעולם - כמו שגוף האדם הוא חומר ורוחו ונשמתו הן רוח, דהיינו הפוך מהחומר ולמרות כך יש יחסי גומלין (השפעות הדדיות) בין החומר (הגוף) והרוח (נשמה). כך גם בעולם, פעולות בעלות משמעות רוחנית משפיעות תוצאות גשמיות.
וכך נאמר בתורה (ויקרא כג):
?אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו?,
(-פעולות בעלות משמעות רוחנית).
?ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה?
(-פרנסה בשפע. תוצאה גשמית).
?ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד?
(-לא תהיה התגרות של אומות אחרות. תוצאה גשמית).
?ורדפתם את אויבכם, ונפלו לפניכם לחרב?
(-אם תצאו ביוזמתכם לכבוש. תוצאה גשמית).
?ופניתי אליכם והפריתי אתכם?
(-לא יהיו עקרים ועקרות. תוצאה גשמית).
?ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו? וכו'.
(-תשרה הברכה במזון. תוצאה גשמית).
* האדם הוא המפעיל את מערכת יחסי הגומלין הזו שבין חומר ורוח - האדם שיש בו חומר ורוח,הוא
נמצא ב"צומת" שמפעילה את יחסי הגומלין בין החומר והרוח בעולם.
* תורת ישראל היא ספר ההוראות בו גילה האלוקים כיצד להפעיל את מערכת יחסי הגומלין הזו בין
החומר והרוח בעולם - כיוון שתורת ישראל היא ספר ההוראות שנתן בורא העולם ובו כלולות ההוראות בדבר הטיפול הנכון באדם ובעולם, הרי כמו בכל תחום אחר, כך גם בניהול מלחמות, אם רוצים אנו לנהל מלחמות כראוי עלינו לפנות אל תורת ישראל.
מי שמקבל את חמשת העקרונות הללו, הרי אם יראה כי בתורת ישראל כתוב שצבא יהודי חייב שיהיו לצידו גדודי בני ישיבות העוסקים בתורה, ממילא יקבל את לימודם של בני הישיבות כדבר המובן מאליו, ידע להעריך את תרומתם, יוקירם ויכיר להם תודה על תרומתם. מי שלא מבין זאת כנראה שאינו מסכים עם אחת מחמשת הנקודות, עם כמה מהן, או עם כולן כאחת, ועליו לרכז את הדיון באותן נקודות, ולא בלימודם של בני הישיבות, שאינו אלא פועל יוצא הכרחי מאותן חמשת הנקודות.
מה אומרת תורת ישראל?
כך אומרת התורה: צבא יהודי, צבא שנועד להצליח, יכלול את סוגי החילות. חיל אחד, המונה עשרות מסויימים של אחוזים ממצבת כוח אדם, יוקדש ללימוד תורה, ובכוח התורה יעזור לאותם אלו שנלחמים בחזית.
שאלה: הרי גם לדוד המלך היה צבא.
תשובה: ובכן, אומרת הגמרא, במסכת סנהדרין (דף מט, א): "אלמלא דוד שהיה לומד תורה), לא היה עושה יואב מלחמה, ואלמלא יואב (שנלחם), לא עסק דוד בתורה. וזה שכתוב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא", מה הטעם שדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום שיואב על הצבא, ומה הטעם שיואב על הצבא? משום שדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו".
ובמסכת מכות תלמוד בבלי (דף י,א): "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים - אם לא שערי ירושלים העוסקים בהלכה, לא היו יכולים רגלינו לעמוד במלחמה".
מדרש רבה בראשית (פרשה סה, פסקה כ): "אמר רבי אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו אמרו לו תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו? אמר, לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: "הקול קול יעקב" בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידיים ידי עשו".
וכן כתוב במלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק".
ואומרת המשנה במסכת ראש השנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמיים מיד נוצחים, ואם לאו מיד נופלים".
הפסוק בורה בפרשת בחוקותי אומר: "אם בחוקותי תלכו.." ורש"י מפרש עפ"י חז"ל - "שתהיו עמלים בתורה" - "...ואת מצוותי תשמרו ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקר פרק כ"ו פס' ג).
הרמב"ן אומר בפירושו לתורה (פרשת שופטים) על הפסוק "כי ה' אלוקיכם הוא ההולך עמכם להושיע אתכם" (דברים פרק כ, ג) - "ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל ה' ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו ואמר להילחם לכם עם אויביכם, כי יפילם לפניכם לחרב ואמר להושיע אתכם, שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש, כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלושים וששה איש (יהושע ז, ז-ט), כי במלחמת מצווה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה: (רמב"ן שם).
הגמרא במסכת נדרים (לב, ב) אומרת: "מר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים". דהיינו, אברהם אבינו גייס תלמידי חכמים מבין מאות בודדות של לוחמים שעמדו לרשותו. 318 איש שעמדו לרשותו במלחמה, ביניהם היו כמה תלמידי חכמים, ואחת הדעות בגמרא היא שלכן ירדו למצרים והשתעבדו בה.
ואומר על כך המהר"ל מפראג ב"גבורות ה'" (דף נה) שאם אברהם אבינו היה לוקח את מי שראוי לקחת - אז לא הייתה כל תביעה עליו. אבל אסור היה לו לקחת את מי שלא היה צריך לקחת. ובלשון המהר"ל: "ולפיכך סובר רבי אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח לגמרי, שהרי עשה אנגריא בתלמידי חכמים ולקחם למלחמה מיראתו. ואילו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא, שאין סומכין על הנס. אבל לקח תלמידי חכמים - מורה שהמעשה הזה לא היה שלם, והיה לו לבטוח בו יתברך ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח. לפיכך נשתעבדו...שיראו גבורותיו אשר עשה ויקנו אמונה שלמה". ומכאן ואילך יבינו שהכוח הרוחני הוא לא פחות חשוב מהכוח הגשמי.
כשסנחריב עמד בשערי ירושלים, נעץ חזקיהו מלך יהודה חרב בבית מדרש ואמר: כל מי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב. ולא היו תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא ידעו את הקשות בסוגיות התלמוד. בלילה ההוא יצא מלאך ה' והכה במחנה אשור מאה ושמונים אלף איש...
מכל הדוגמאות דלעיל אנחנו רואים את השורש לכוח הרוחני הפועל לצד הגשמי.
הגמרא אומרת שבית ראשון ובית שני לא חרבו בגלל חוסר בעוצמה צבאית, אלא בגלל סיבות רוחניות. ובין השאר - על מה אבדה הארץ? על שלא בירכו בתורה תחילה. כלומר, לא למדו תורה כראוי.
המדרש על פרשת מטות אומר: במלחמת מדין גייס משה רבינו 36,000 לוחמים. 12,000 שלח למלחמה, 12,000 שלח לעורף וכל ענייניו, ו12,000 לתורה ולתפילה. למרות שהיו אז עוד קרוב ל600,000 איש שעסקו בתורה, רצה משה רבינו להראות לדורות שמתוך הלוחמים צריך לשים שליש לתורה ולתפילה. זהו האומדן שניתן אז.
המסקנה ברורה: התורה דוגלת בשוויון, דהיינו, חיל לוחם וחיל לומד. אך בימינו אין המצב כך, ואין שוויון בין שתי החילות: חיל תורני שלומד וחיל צבאי שנלחם. החיל הצבאי שנלחם רב יותר מהחיל הצבאי שלומד. זאת אומרת, שחיילים שנלחמים הם רבים יותר מתלמידי ישיבות, והרי לנו מצב של אי-שוויון.
אם כן, כיצד אפשר לטעון שבני ישיבות משתמטים מהשירות בצבא? האין אלו האנשים שמשתמטים מהשירות בישיבה שמשתמטים מאחריותם? מדוע מבקשים הם מהחרדים לעשות שירות כפול: ישיבה + צבא? בעוד אותם אלו המתלוננים פועלים רק בשירות אחד: הצבא. מדוע שלא ישתתפו עם החרדים בעול ויקיימו "נאה דורש נאה מקיים" ויתגייסו לשירות בישיבה ובכך יעשו כמו שמבקשים הם מהחרדים, שירות כפול: צבא + ישיבה. כך בעצם יווצר מצב שחלק לומדים וחלק נלחמים.
כשם שאדם חכם ומשכיל לא יזלזל בתפקידם החשוב של אנשי המטכ?ל הנמצאים בעורף בעת הקרב ומתכננים את המערכה, ובודאי שאיש לא יבוא בטענה כנגד קניינים מחיל אספקה הנשלחים בעת הקרב לחו?ל לספק נשק ודלק שאזלו ללוחמים בחזית, אלא אדרבה, כל אזרח וחייל ישמח על שיש מבינים ומומחים היודעים כיצד לבצע משימות אלה על הצד הטוב ביותר וגם יודה להם על כך, כך לא יזלזל היהודי האינטלקט המאמין בה' ובתורתו, בתפקידם החשוב של חיל האנרגיה החיובית והחוסן הרוחני של העם, הנקראים בשם המפורסם יותר: ?בני ישיבות?. אלא אדרבה, ישמח מאד על שיש מבינים ומומחים אשר הקדישו את זמנם (ולא מעט מתוכם, את כל חייהם!) לעיסוק רוחני גבוה וחשוב זה, אשר בו תלוי סוד הקיום והשימור הנצחי של עמנו עם ישראל.
עד כאן הוצגה התשובה הנכונה והאמיתית לשאלת גיוס בני הישיבות. אולם אי אפשר להתעלם משלש נקודות חשובות נוספות. (אשר יש להדגיש שמנקודת מבט משפטית - חילונית הן בעלות משקל רב, ואפשר להשתמש בהן כתשובה למי שאין השכלתו רחבה דיה בכדי להבין את הנ?ל. אך האמת חייבת להיאמר שלא הן אלו הסיבות שמביאות את בני התורה לשקוד על לימודם בהיכלי הישיבות בשעה שבני גילם מוסרים נפשם למען העם). ואלו הן:
א. בכל מדינות העולם מקובל שאנשי הדת והרוח של האומה פטורים משירות צבאי, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי מחייב להניח לעוסקים בתחום הרוחני של הלאום להתפתח בתחומם, ולא לפגוע ברמת התפתחותם באמצעות הפעילות הצבאית שמטבעה איננה כל-כך עדינה. אין שום סיבה שדווקא אצל העם אשר הנחיל לאנושות את ספר הספרים, ואתו את ערכי הרוח האוניברסאליים, יהיה המצב שונה. ואדרבה, מורכבות ועומק התורה האלוקית אשר כל הדתות רק ניסו לחקותה, מחייבות ריכוז ורצף כידוע לכל מי שעוסק בה כראוי.
הפסקות באמצעות שירות צבאי ימחקו כל אפשרות של צמיחת גדולי תורה בסדר גודל הראוי להנהיג על פי דעת תורה ופסיקה הלכתית. (אגב, בהשפעת סגנון הדיבור המגמתי של התקשורת בארץ, השתרשה טעות אצל המון העם בנושא זה, והם סבורים שהלומדים בישיבות מקבלים פטור משירות צבאי. הדבר איננו נכון. החוק מאפשר ללומד הישיבה רק לדחות את גיוסו בשנה אחת, כאשר לאחר שנה נדרש הוא להתייצב בלשכת הגיוס. ורק אם ממשיך הוא בלימודיו, הרי הוא רשאי לחדש את הדחייה לשנה נוספת. וכן הלאה. כלומר, אם וכאשר הוא מפסיק את לימודיו, חלה עליו חובת הגיוס ככל אזרח אחר. ואכן, לא מעט תלמידי ישיבות מתגייסים בסופו של דבר. אך את זאת התקשורת, כדרכה, מעלימה ביודעין. ועוד נקודה חשובה למחשבה. האם התואר ?משתמטים? השימושי כל כך בתקשורת הישראלית אכן ראוי הוא לבני-הישיבות הדוחים את גיוסם בתוקף החוק המאפשר להם זאת, או לאותם כ30%- לא-דתיים המשתמטים באמת מגיוס בכל שנתון, כנגד החוק?).
ב. בהתאם לכללי היסוד של הדמוקרטיה, אין לכפות על אדם לשהות במקום אשר אווירתו נוגדת את אמונתו. לצערנו, המצב הרוחני העגום השורר בקרב מחנות הצבא, איננו סוד. חילולי השבת, מצב הצניעות, סגנון הדיבור, צורת ההתנהגות, אפשרות לתפילה מסודרת כדין וכו', רחוקים מלהיות מותאמים לאורחותיו, השקפתו ואמונתו של שומר המצוות. אמנם יש להדגיש שאם זו היתה כל הסיבה, היינו אנו, ציבור שומרי המצוות, דורשים בעוז הקמת מסגרות צבאיות נפרדות העונות על כל הדרישות היהודיות - תורניות.
ג. שלטונות הצבא, והדרג המדיני הבכיר, פשוט מתנגדים לגיוס תלמידי הישיבות. ובהם, איש איש וסיבותיו: יש המתנגדים מחשש שמא צה?ל יהפוך למחנה ענק השוקק פעילות של חזרה בתשובה. שהרי אם כיום כאשר מרצה תורני אחד נכנס לצה?ל ומצליח לפקוח את עיניהם של בחורים - חיילים רבים והם חוזרים או בדרך לחזרה בתשובה, מה יהיה אם עשרות אלפים כאלה יכנסו וישהו במחנות עשרים וארבע שעות ביממה במשך שלש שנים? ויש המתנגדים מחמת העלות הגבוהה הכרוכה בתפעול מערכת כשרות מהודרת ושאר תנאים רוחניים כמקום תפילה ושעות תפילה וכו', הנדרשים לציבור המתגייס. יכולים היינו לומר: אם הם אינם מעוניינים לגייס אותנו מה הטענה נגדנו?!?
אך אם זו היתה הסיבה, היינו אנחנו, תלמידי הישיבות, נאבקים בכל תוקף על זכותינו לשרת בצבא ככל אזרחי הארץ.
לסיום פרק זה הנה מספר נתונים ומאמרים מן העיתונות. והדברים מדברים בעד עצמם:
?הצבא אינו צריך את כולם?
?הטיעון בעניין חלוקת הנטל, המופנה בעוז כלפי החרדים, אינו מופנה כלפי כלל האוכלוסייה. כפי שעולה מנתונים שונים, מתוך כלל חיילי המילואים של צה"ל משרתים הלכה למעשה פחות מ- 50%, ופחות מ- 30% נושאים ביותר מ- 80% מנטל המילואים. כאן אין מדובר בחרדים או בערבים הפטורים על פי החוק, אלא באזרחים שחוק שירות הביטחון היה אמור להיות מוחל עליהם אך הם מצאו דרך להיפטר מכך.
את הסיבה העיקרית למצב היה אפשר ללמוד מהתבטאותו של ראש אכ"א, האלוף גדעון שפר, בתוכנית הטלוויזיה ביום העצמאות: ?הצבא לא צריך את כולם?. אמירה זו מעוררת תהיות רבות לגבי חלוקת הנטל, הצורך האמיתי בבחורי הישיבות ומעמדם של אלה הנקראים בכל זאת על ידי הצבא לשרת מילואים. אם לא צריך את כולם, איך קובעים את מי באמת צריכים? מדוע ממשיכים לטעת בציבור את התחושה שהשירות בצבא הוא חובתם של כלל האזרחים, כשלמעשה, ההפך הוא הנכון?"
(אבי פירסט. יו?ר עמותת מילואימניקים למען מילואימניקים.)
?דגל חברתי-פופוליסטי?
?מפלגת העבודה מעוניינת יותר בעצם הגשת החוק לגיוס בני הישיבות, כדי לקשור את שמה למהלך הפוליטי, מאשר בגיוס עצמו. בחוק עצמו אין תועלת מעשית רבה. גיוס בחורי הישיבות הוא דגל חברתי-פופוליסטי מאשר צורך ביטחוני אמיתי. הגיוס והשירות הצבאי, מזמינים כאבי ראש שאינם חסרים לצה"ל. החזקתם בצה"ל אולי תעלה יותר מאשר התמיכה בהם בישיבות.?
(העיתונאי צבי לביא ?גלובס?)
?מה יש לו לומר??
?מה יש לרמטכ?ל לשעבר ברק לומר על ניצול האופטימאלי של כוח האדם העומד לרשות צה?ל בעבר ובהווה? מה הוא יודע שלא ידע עד שרוני מילוא התחיל לעשות כותרות נגד הדתיים, על התרומה המעשית הצפויה של תלמידי הישיבות אם אכן ילבשו מדים??
(העיתונאי עמוס כרמל)
?צה?ל סובל ויסבול מכח אדם?
מבחינה מעשית, אין דבר מופרך יותר ודמגוגי יותר מהדרישה לגייס את בני הישיבות לצבא. צה?ל שסובל עכשיו ויסבול בשנים הבאות מעודף בני אדם, היה שמח להחזיר הביתה חלק ניכר מהנערים והנערות שמגיעים לבקו?ם.
(העיתונאי נחום ברנע).
?חשוב לי יותר?
?מספר האנשים הלומדים בישיבות, כמעט לא רלוונטי למלחמה שלנו בפלשתינאים. בתור אנשים ששומרים את התרבות היהודית, הם חשובים לי יותר מאשר עקרון השוויון עם הבנים שלנו הנהרגים בקרב?
(אלוף משנה במילואים אהרון דוידי, קצין צנחנים ראשי בעבר).
?הצבא דוחה אותם?
?רבים מתלמידי הישיבות מנסים להתגייס אבל הצבא דוחה אותם בטענה שלצבא אין בעיית כוח אדם בשל מחזורי הגיוס הגדולים, ואת התקציב העצום הדרוש לגיוסם מעדיף הצבא לנצל לצרכים חשובים ביותר בעיניו. לדברי הרמטכ?ל גיוס בני הישיבות אינו משתלם לצבא גם מבחינה כלכלית?.
(ח?כ רן כהן, מסיעת מרץ).
חלק ב - לא מתגייסים עפ"י התורה!
האם מלחמותינו הן מלחמות מצווה?
רבים מנסים להוכיח כי מלחמותיה של מדינת ישראל בימינו הן מלחמות מצווה. בטוחים הם כי ברגע שיוסכם שאכן כך הדבר וכי המלחמות האלו אכן תחשבנה כמלחמות מצווה, ממילא יהיה ברור כי תלמידי חכמים יתחייבו אף הם באותן מלחמות. האמת הפשוטה שונה בתכלית.
המעוניינים לגייס את בני הישיבות בטיעון של "מלחמת מצווה" מצטטים בדרך כלל את הרמב"ם בהלכות מלכים.
הרמב"ם בהלכות מלכים כותב: "איזוהי מלחמת מצווה, זו מלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" (רממב"ם הלכות מלכים פרק ה, א).
כיוון שנראה לכאורה בעליל כי מלחמות דורנו תוכלנה להיכלל בהגדרה של "מלחמות ישראל מיד צר" ממילא ברור - אומרים הם - כי מלחמותינו הינן מלחמות מצווה! מזה נובע - ממשיכים הם - כי על תלמידי חכמים להצטרף למאמץ המלחמתי, שכולו כאמור בגדר מצווה, שהרי כל הפטורים ממלחמות הרשות "חתן מחדרו, כלה מחופתה, והירא ורך הלבב" חייבים במלחמת מצווה...
לאמיתו של דבר, לא כך הם פני הדברים. כמה הערות יש להעיר על השימוש בדברי הרמב"ם האלה לעניין גיוס תלמידי חכמים למלחמת מצווה.
א. המתבונן במפרשי הרמב"ם - ה"כסף משנה" וה"לחם משנה" - ולמעלה מזה, המתבונן בסוגיית הגמרא עליה מבוססים דברי הרמב"ם (שהרי תמיד מבסס הרמב"ם את דבריו על מסקנות סוגיות הגמרא הרלוונטיות) יראה מה רבה המבוכה כשבאים להבין את דברי הרמב"ם. אין דבריו עולים בקנה אחד עם הסוגיא (מרכיב הוא את שייטת רבי יהודה ושיטת החכמים החולקים עליו, אחת בתוך השנייה).
ב. גם אם נניח כי אכן מלחמותינו הן בגדר "מלחמת ישראל מיד צר" וכי מלחמות אלה מוגדרות כמלחמות מצווה, מסוגיית הגמרא משמע כי כל המשמעות של המושג "מלחמת מצווה" בהקשר זה אינו נוגע כלל לעניין חיוב הפטורים מהמלחמה הנ"ל (חתן מחדרו וכו') אלא לעניין אחר לחלוטין שאינו רלוונטי לענייננו - עניין "העוסק" במצווה פטור מן המצווה".
ג. גם אם נאמר שהמושג "מלחמת מצווה" המוזכר כאן, מתייחס לעניין חיוב הפטורים הנ"ל (חתנים, בוני בתים, נוטעי כרמים), עדיין תלמידי חכמים לא יגויסו שהרי הללו אינם כלולים בכלל הפטורים מגיוס, חייבים הם! חייבים הם ללמוד תורה, שזה שירותם הצבאי, ובכך תורמים הם את תרומתם. תלמידי חכמים שתורתם אומנותם אינם בכלל אלה שמעמדם או מצבם פוטר אותם מהמלחמה. אלה, החתנים, בוני הבתים ונוטעי הכרמים, אכן חייבים במלחמת מצווה וכל הפטור אינו אלא ממלחמת הרשות. תלמידי החכמים, לעומת זאת, אינם פטורים, העובדה שאינם נמנים על החילות הלוחמים נובעת מכך שעליהם ללמוד ובכך תורמים הם את תרומתם למאמץ המלחמתי, כמוסבר לעיל.
בעוד שדברי הרמב"ם בהלכות מלכים קשים להבנה, הרי במקום אחר, ברור מילולו. בהלכות שמיטה ויובל פרק יג כותב הרמב"ם: "...לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".
שאלה: דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל אינם הלכה למעשה, שכן אלה דברי אגדה שהרמב"ם נוהג לסיים בהם את דבריו בסוף כל נושא. ועוד, הרמב"ם אינו כותב ששבט לוי אינם לוחמים בלבד, כותב הוא גם כי אינם נוחלים. כיוון שבני ישיבות אינם נכללים בקטגוריה זו של "אינם נוחלים" ממילא לא יזכו לפריבילגיה של "אינם לוחמים".
תשובה: על טיעונים אלה נענה בשתי תשובות:
א. המשנה ברורה בסימן קנ"ו בביאור הלכה מצטט את דברי הרמב"ם האלה "הלכה למעשה"! בסימן קנ"ו האמור עוסק ה"שולחן ערוך" בסדר יומו של היהודי וכותב כי אחר שגומר תפילתו וקובע עתים לתורה ילך לעסקיו. על זה כתב ה"משנה ברורה" כי מי שחשקה נפשו בתורה יכול לשבת כל ימיו ולעסוק אך ורק בתורה, וכדי להוכיח כי הנהגה זו היא הנהגה לגיטימית מביא המשנה ברורה את דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל הנ"ל, שם פוסק הרמב"ם כאמור כי כל מי שמלאו ליבו להיות כמו שבט לוי יכול לעשות כן, הוי אומר - דברי הרמב"ם הם הלכה למעשה וגם מי שיש לו נחלה ופרנסה יכול לנהוג כך.
ב. גם אם נאמר כי אין הרמב"ם, באומרו את דבריו אודות שבט לוי ואודות כל מי שמלאו ליבו להיות כשבט לוי, מתכוון לפסוק הלכה למעשה ואין בדבריו כביכול, אלא "דברי אגדה", מכל מקום, הן ברור כי הרמב"ם אמר דברי אמת. והרי הרמב"ם מספר לנו כי שבט לוי לא לחמו במלחמת א"י (מלחמת שבעת עממים) ומלחמה זו הייתה ללא ספק "מלחמת מצווה" או "מלחמת חובה" ואין מלחמה בקטגוריה גבוהה ממלחמות אלו. ממילא ברור כי גם לצורך מלחמות ימינו, לא הו מגייסים את שבט לוי.
ולעניין "אינם נוחלים" שכתב הרמב"ם, הן אין כוונתו שאין להם כלל ד' אמות להניח את ראשם, הרי הלויים קיבלו 48 ערים ברחבי א"י וכמו כן מתפרנסים הם ממעשרות. כוונת הרמב"ם היא שאין להם נחלה מסודרת ומוגדרת באזור אחד, כמו לכל שבט אחר. ממילא אין העובדה שלבני הישיבות יש מקום לגור ולהניח ראשם סותרת את דברי הרמב"ם.
- שני סוגי תלמידי חכמים
על מסכת סוטה, האומרת כי במלחמת מצווה בה יוצאים כולם, חתן מחדרו וכו', כותב אחד המפרשים, ה"קרן אורה": "וקל וחומר תלמידי חכמים". ומה יעשה ה"קרן אורה" עם כל המקורות הנ"ל, ועוד רבים נוספים שלא צוטטו?
למעשה, ישנם שני סוגי תלמידי חכמים לעניין מלחמה. ההלכה היא שתלמידי חכמים פטורים מתשלומי מיסי העיר, כולל תשלומי המיסים הנגבים לצורך חיזוק חומות העיר ושמירתה וכדומה, שכן "תלמידי חכמים לא צריכי נטירותא".
יתכן שתלמידי חכמים כאלה יתחייבו במלחמת מצווה שכן אינם פטורים ממצוות. פטור זה של תלמידי חכמים אינו מותנה בהגבלה מספרית כלשהי, גם אם רבים הם מאוד - נפטרים. ואולם, שונה מעמדם של בני שבט לוי ושבט יששכר. הללו נמנעים מלהתגייס, לא בגלל שאין אפשרות לגייסם בהיותם תלמידי חכמים בלבד, הם חייבים ללמוד תורה כיוון שזה חלק מהמאמץ המלחמתי. הם לומדים ובכך מסייעים "לא פחות ואף יותר מכל חיל לוחם" כלשון הרב קוק ז"ל באיגרתו. קבוצה זו מספרה מוגדר ואין לגייסה גם במלחמת מצווה שכן הטענה "י שמצווה להילחם במלחמה זו שהיא מלחמת מצווה" אינה תופסת לגביהם, זה חלקם בצבא המלחמה - ללמוד תורה ובכך להגן על החיל הלוחם. לא אליהם התכוון ה"קרן אורה" ב"קל וחומר" שלו.
- מה עם ההסדר?
לאחר שביררנו את הסיבה האמיתית לאי גיוסם של בני הישיבות לא נותר אלא לטפל בכמה נקודות מספיחי הסוגיא.
במשך שנים היו ישיבות ההסדר מודל חביב על כל מי שרצה לנגח את בני הישיבות. מה יש לומר לאדם המדבר גבוהה גבוהה בשבח ישיבות ההסדר ובכך מוכיח - לפי דעתו - הערכה לתורה, אבל בא בתביעה לבני הישיבות להצטרך למסגרות האלה?
אמור לו: אנו מאמינים כי לימוד תורה רב כוחו וכי הלומד תורה משרת שרות מלא ממש. כפי שאין לתבוע מהטייס שיהיה גם תותחן, גם צולל וגם טבח, וכל אחד מבין כי "איש על מחנהו ואיש על דגלו" הוא הדין והיא המידה עם בני הישיבות. אם מבינים את כוחה של תורה וממילא את תרומתם הייחודית, כל הדרישה לשילוב הופכת להיות מגוחכת.
שילוב של צבא ותורה נועד להוות אלטרנטיבה לצבא ולא אלטרנטיבה לישיבה. כל יהודי חייב לקבוע עתים לתורה, כל אחד חייב לשלב תורה עם דרך ארץ, מלבד שבט לוי ושבט יששכר העוסקים כל ימיהם בתורה בלבד. ממילא הצבא צריך להיות בנוי עפ"י עקרון ישיבות ההסדר: שילוב תורה עם צבא. מלבד זאת, צריכות הישיבות לפעול במלוא הקצב ולייחד את לומדיהן לתורה בלבד. שכל נאמר בגמרא מסכת עירובין דף סג: "...שנאמר ויהי ביות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' וכתיב ויאמר (לו) כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו'" אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה; (שואל יהושע את המלאך [:)] על איזה מהן באת? אמר לו (המלאך [:)] עתה באתי, מיד: וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ואמר רבי יוחנן: מלמד שהלך בעומקה של הלכה".
ואומר רש"י: "ואותו לילה שהוכיחם המלאך היו מבטלים תלמוד תורה, בשביל שהיו אורבין על העיר". הביקורת על ביטול התורה לא נאמרה לשבט לוי או ישכר, בני השבטים האלה לא היו עוסקים כלל במצור, הביקורת הופנתה לעברם של החיילים: מדוע לא שילבו בתוכניות הצבאיות גם לימוד תורה.
[נכתב עלידי הרב מרדכי נויגרשל]
