יהודים ידעו תמיד כי המרשם הנכון לחיים, גם חיים כפשוטם וגם חיים רוחניים, נתון בתורה ובחוקיה. ידעו כי בעוד החוקים שממציאים בני אדם הם תוצר של החיים, ובהחלט יתכן שהתוצאה שלהם תהיה הפוכה מזו שאליה התכוון המחוקק, הרי חוקי התורה הם המרשם הבטוח לחיים. וזה לא רק בגלל שהחוקים האנושיים הם יחסיים בעוד חוקי התורה הם מוחלטים. גם לא בהכרח בגלל ניסוח לקוי של החוקים האנושיים, ניסוח שהפך אותם לחוקים עקומים. הניסוח יכול להיות מעולה והחוקים לכאורה ישרים, ועדיין הם יובילו לחורבן במוקדם או במאוחר. בעבר התייחסנו כמה פעמים לשאלה מדוע זה כך, ומי שירצה להעמיק בנושא יוכל לראות את מאמרינו לפרשת דברים השנה, פרשת משפטים דאשתקד ועוד ועוד.
מעבר לעובדה ש'תורה' זה גם מלשון הוראה, שכל סיפור וכל נושא הנזכרים בתורה, טומן בחובו הוראה נצחית לכל יהודי - יש בתורה כמה "קבצי חוקים" בלשון החוקרים, ופרשת השבוע שלנו מצויה במרכזו של אחד מהם. אפשר אולי לאפיין את סדרת החוקים הזאת בכך שרבים מן החוקים מנוסחים בלשון של מקרים ותגובות. קודם יש שלושה פסוקי כותרת כללית (דברים ט"ז) [יח] שפטים ושטרים, תתן-לך בכל-שעריך, אשר ה' אלקיך נתן לך, לשבטיך; ושפטו את-העם, משפט-צדק. [יט] לא-תטה משפט, לא תכיר פנים; ולא-תקח שחד--כי השחד יעור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקם. [כ] צדק צדק, תרדף--למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר- ה' אלקיך נתן לך. אחר כך בא רצף של מצוות בסגנון של מקרים ותגובות כנ"ל. לפסוקי הכותרת התייחסנו בעבר די בהרחבה, אז הפעם ניקח כמה מקרים ותגובות וננסה להבין איך זה יכול לעזור לנו היום.
(שם י"ז) [ח] כי יפלא ממך דבר למשפט, בין-דם לדם בין-דין לדין ובין נגע לנגע--דברי ריבת, בשעריך: וקמת ועלית--אל-המקום, אשר יבחר ה' אלקיך בו. מדובר במקרה תקדימי, שעל כן נבצר מבית הדין המקומי להגיע להכרעה. גם בית הדין האזורי מתקשה להכריע והנושא מגיע להכרעתו של בית הדין העליון. הדיינים עצמם, ביחד עם בעלי הדין, עולים לירושלים ומציגים את ספקותיהם בפני ההרכב המלא של בית הדין, בפני שבעים ואחד החכמים. ההרכב הזה חייב להכריע והכרעתו מחייבת את כל עם ישראל: [י] ועשית, על-פי הדבר אשר יגידו לך, מן-המקום ההוא, אשר יבחר ה'; ושמרת לעשות, ככל אשר יורוך.
לכאורה, ההכרעה בעניין תקדימי מהווה יצירת חוק ע"י בני אדם, אז מה ההבדל בין הסמכות שהתורה מעניקה להם לבין הסמכות שנטלנו לעצמנו לחוקק חוקים? התשובה מצויה בגוף הפרשה: [יא] על-פי התורה אשר יורוך, ועל-המשפט אשר-יאמרו לך--תעשה: (...). על-פי התורה אשר יורוך, לא מדעתם ולא על סמך תקדימים שנדונו בבתי המשפט של הודו או של כוש. כולם מחוייבים לדבקות בהוראות התורה, ודבקות זו היא המאפשרת חיים יהודיים בארץ ישראל. עניין זה בולט יותר בפרשה הבאה, פרשת המלך. בנושא זה טיפלנו בקצרה לפני כשנתיים ונזכיר רק כי על פי הוראות התורה בפרשתנו, המלך נבחר ע"י העם והוא כפוף באופן מוחלט להוראות התורה. עד כדי כך שחובה עליו לכתוב לעצמו ספר תורה ולשאתו עמו תמיד, כדי שיזכור בכל רגע למי הוא כפוף.
(שם י"ח) [ט] כי אתה בא אל-הארץ, אשר- ה' אלקיך נתן לך--לא-תלמד לעשות, כתועבת הגוים ההם. בשונה מהמקרים הקודמים שהבאנו - תקדים משפטי ומינוי מלך המנוסחים בלשון חיובית, כאן התגובה הנדרשת מאתנו מנוסחת בלשון של שלילה, לא-תלמד לעשות. כמצוטט לעיל, כבר בכותרת של הפרשה מנחה אותנו התורה כיצד נזכה לחיות ולרשת את הארץ - צדק צדק, תרדף--למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר- ה' אלקיך נתן לך. אלא שזו הנחיה כללית שאחריה באים ציוויים מפורטים כיצד לדבוק בצדק המעניק חיים. יש ציוויים בלשון חיובית, במצוות עשה, כגון אלה שהזכרנו לעיל, ויש במצוות לא תעשה כגון הציטוט בראש פיסקה זו. המכנה המשותף הוא שכולם מובילים אותנו אל הצדק המעניק חיים.
ככל שהפרטים המוזכרים בהמשך האזהרה מפני חיקוי אורח החיים של השכנים, מעניינים מצד עצמם, חשוב לזכור כי נקודת העניין היא האזהרה מפני הנטיה הטבעית להתערות במרחב. התערות שהיא טבעית לגמרי אבל מסוכנת מאין כמוה כשמדובר בעם ישראל. ומעבר להוראות מה לא לעשות בהקשר הזה, יש גם הוראה מה כן לעשות כדי לא לפול בנטיה זו: [יג] תמים תהיה, עם ה' אלקיך.
הכרעה אישית
מעניין שמרבית ההוראות בפרשה מנוסחות בלשון יחיד נוכח. אמנם אפשר לפרש שזו דרך פניה מקובלת גם אל קבוצה מאוחדת כגון עם ישראל, וזה ודאי נכון, אבל אפילו בפרשה שלנו יש חריגות פה ושם, ועל כן ניסוח זה אומר 'דרשני'. אמנם בפסוק האחרון שציטטנו, תמים תהיה, עם ה' אלקיך, הפניה ליחיד מתבקשת. אם כל אחד יתאמץ לנהוג בתמימות, לא רק כלפי חוץ אלא גם בהיותו לבדו, עם ה' אלקיך בלבד, השיפור החברתי יהיה ניכר ביותר כי הכלל מורכב מפרטים. במקומות אחרים, קצת קשה להבין מה התועלת בפניה ליחיד כאשר העניין הוא כללי במובהק לכאורה. הנה למשל: [טו] נביא מקרבך מאחיך כמני, יקים לך ה' אלקיך: אליו, תשמעון. יש בפסוק הזה ארבעה ביטויים בלשון יחיד, מקרבך, מאחיך, לך, אלקיך, וביטוי חמישי בלשון רבים תשמעון. מה הרעיון?
ובכן, דומה כי אין כמו הפסוק הזה להמחיש את הצורך בפניה ליחיד דווקא, שכן פעמים רבות ניצב אדם בפני דעות שונות עד סותרות ועליו להכריע עם מי הצדק. ואין אנו מתייחסים כאן למערכת הבחירות הקרובה או בכלל. אנחנו מדברים על מה שכולנו חווינו וחווים לעתים קרובות מדי; מצד אחד יש המבטיחים לנו עתיד מזהיר אם רק נעשה כך וכך, ומצד שני יש את אלה שמזהירים אותנו וטוענים שבעלי ההבטחות משקרים לנו. ולציבור שומרי המצוות, הדילמה חמורה אף יותר. רבנים פסקו כך בעניינים ציבוריים-פוליטיים-מדיניים-בטחוניים, ורבנים אחרים פסקו ההיפך. למי לשמוע, אחרי מי ללכת? ובעשרות השנים האחרונות התופעה הזאת החמירה עד כדי כך שרבים מבין שומרי המצוות וגם מאלה שעדיין לא, מחליטים שלא להחליט. מזה בדיוק מזהירה אותנו התורה בפנותה אל כל אחד ואחת מאתנו בלשון יחיד.
זה מתחיל בפסוק הראשון: שפטים ושטרים תתן-לך בכל-שעריך, ונמשך לכל אורך הפרשה. גדולי ישראל לאורך הדורות פירשו את הפסוקים האלו כמתייחסים לעבודה הנדרשת מכל אחד כפרט בעידון ובשיפור מדותיו. למשל: שבעה שערים יש בפנים של כל אחד; שתי עיניים, שתי אזניים, שני נחיריים ופה אחד. יש להפקיד שופטים ושוטרים על כל שער כזה שלא לראות מה שלא צריכים, וכן לא לשמוע, לא להריח ולא לדבר דיבורים מיותרים שלא לומר אסורים. ברשימה לפרשה זו לפני כארבע שנים, פירשנו פסוקים אלו בהקשר של הבחירות שעמדו אז על הפרק (היה לפחות איום כזה). כעת אנחנו אומרים שהפרשה כולה מחייבת אותנו לבחור ולא להתפס למה שהיום מכנים אסקפיזם.
הפרשה שלנו גם מעניקה לנו את כל הכלים הדרושים לצורך בחירה נכונה, ולאיש מאתנו אין זכות להתחמק מבחירה זו. משה רבנו מבטיח שיהיו נביאים וגם מציע דרך זיהוי: נביא מקרבך מאחיך כמני, כלומר אנחנו צריכים לערוך השוואה בין תכונותיו של המתנבא העכשווי לאלה של משה רבינו; האם הוא עניו כמוהו? האם הוא דבק בה' וחף מכל אינטרס אישי כמוהו? האם הבטחותיו מתקיימות כמו אלה של משה רבינו? אם כן - אליו תשמעון. ומה קורה אם חסר אחד מכל אלה? אם הבטיח עתיד טוב, שלום למשל, ובמקום זה קיבלנו מלחמה? או אז צריכים להתרחק ממנו ולהרחיק אותו, כי הנזק האפשרי גדול מאד.
דיברנו בעבר (לפני כשלוש שנים לפרשה זו) על האפשרות של מציאות נביא בימינו והראינו כי לא רק שאין זה מופרך, אלא שוודאי הדבר שיש נבואה ויש נביאים. די להזכיר את נבואותיו הברורות של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' בעניינים כלליים ופרטיים שנתקיימו כולן עד אחת, כדי להסיק שהמניע האמיתי לטענה ש"אין נביאים" הוא ניסיון להתחמק מן הציווי אליו תשמעון. השם נביא נגזר מ'ניב שפתים', כלומר דיבור. נביא אמת מדבר בשם ה' ונביא שקר מדבר בשם מי שבא לו, בדרך כלל בשם עצמו. הבעיה הקשה שלנו היא שיש המון נביאי שקר - פרשנים המפיצים את דבריהם באמצעים שונים - שלא משנה כמה פעמים התבדו בעבר - הם ממשיכים לפרשן ואנחנו ממשיכים לשמוע אותם.
ורק את נביאי האמת אנחנו לא שומעים. כלומר, לא מקשיבים להם. לא לנביאי האמת של דורנו שהזהירו וממשיכים להזהיר מפני הדרך המסוכנת בה בחרנו ללכת, ולא לנביאי התנ"ך שהזהירו וממשיכים להזהיר, כמו בפרשת השבוע שלנו, מפני אותה דרך עצמה. וכאמור, הפתרון מצוי בידי כל אחד ואחת מאתנו כפרט. בעניין זה, לעולם אין לסמוך על הרבים שיבחרו נכון. כל אחד צריך לעשות את הבחירה של עצמו בינו לבין ה', ובתמימות: תמים תהיה, עם ה' אלקיך, וכאשר רבים מאתנו יבחרו נכון - בע"ה נזכה להתגלות הגדולה מיד ממש.
כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
