ליקויי למידה ואחריות חברתית 

הקדמה

עלי להבהיר תחילה כי אינני מחשיב עצמי כמומחה בתחום ליקויי הלמידה, אבל יש לי עניין ישיר בתופעה הן כמורה והם כחוקר חינוך. כמורה, אני צריך לחנך וללמד תלמידים שחלקם מוגדר כלקויי למידה. מוטל עלי לבצע אבחון ראשוני, להפנות תלמידים לאבחון מקצועי ולאחר האבחון ללמד אותם לפי התאמות שנקבעות על ידי אותם מאבחנים. כחוקר חינוך, אני חש שצריך לבדוק בספקנות את הבסיס המחקרי של התופעה . במיוחד כאשר ישנה מחלוקת עזה בדבר אופי הבעיה ודרכי האבחון והטיפול בה. במאמר ביקורת זה אנסה להבהיר את גישתי לסוגיית ליקויי למידה דרך תאורית האינטראקטיביות של קולס (Coles, G; 1989).

_____________________________________________


בעשורים האחרונים רווחת הגישה כי תלמידים רבים אינם מגיעים להישגים אקדמיים נאותים בגלל היותם לקויי למידה. כלומר, סיבה פנימית מולדת מונעת מהם לממש את פוטנציאל הלמידה שלהם.

ליקויי למידה באים לתאר מצב שבו ליקוי אורגני מזערי מולד במוח של ילד מונע ממנו ללמוד לקרוא או לחשב בהתאם לרמת בני גילו למרות שמנת המשכל שלו תקינה, סביבת החיים שלו נורמטיבית והוא איננו סובל מליקויי ראייה או שמיעה חריגים.

האבחון הראשוני של לקות למידה נעשית בשיטה של שלילה. לאחר שנשללים גורמים ראייתיים שמיעתיים, נשללים גורמים שכליים, אחר כך נשללים גורמים סביבתיים ומשפחתיים ואז מגיעים למסקנה כי כפי הנראה הילד סובל מפגם מוחי מזערי שמונע ממנו ללמוד באופן תקין בהשוואה לבני גילו וכמצופה ממנת המשכל שלו. לאחר אבחון ראשוני זה עובר הילד סט של מבחנים נוספים אשר אמורים לאשש את האבחנה כי מדובר בפגם נוירולוגי מולד.

החוקר קולס מציב אתגר בפני התפיסה הזאת. הוא איננו מתכחש לבעיה של תלמידים שאינם מגיעים להישגים אקדמיים למרות שכל הסימנים מעידים שאין להם בעיה חיצונית שמפריעה להם ללמוד. שאלתו היסודית היא - האם פגם אורגני מולד אחראי ללקות, או שמא מדובר במשהו אחר? אין מדובר בעניין סמנטי שולי או בדקדקנות לשונית גרידא אלא בדבר של מהות, שהרי טיפול בבעייה מחייב ידיעה של הגורמים האחראים לה.

קולס בוחן שורה של מחקרים אשר טוענים לקיומה של לקות אורגנית מולדת ומציג את הבעיות המתודולוגיות שלהם. אחת הבעיות המרכזיות היא בלבול בין קורלציה (מתאמיות) לקוזציה (סיבתיות). מסתבר שאין בסיס עובדתי מוצק לקיומה של לקות אורגנית מוחית מולדת אצל ילדים המאובחנים כלקויי למידה. גם הבסיס המדעי של המבחנים שעוברים הילדים מוטל בספק. רבים מהם אינם תקפים ואינם מהימנים. כלומר, יש ספק גדול אם הם אכן בודקים את התופעה הנחקרת בנפרד מבעיות אחרות ומחקרים עוקבים לא הצליחו לשחזר את התוצאות להן טוענים עורכי המחקרים. מכאן נובע גם חוסר התוחלת במתן טיפול תרופתי (בעיקר ריטלין). המחקר ספקן מאד בקשר אליהם. כנראה שמלבד להפוך את הילד לכנוע יותר הם אינם משפרים את מערך הלמידה שלו. זאת מבלי לגעת בחוסר הבהירות לגבי ההשלכות לטווח ארוך של נטילת חומר כימי ממשפחת המתאמפיטמינים.

אז מה יש בכל זאת?

המחקר מצביע על קיומם של גורמים חיצוניים אשר משפיעים על הלמידה. גורמים חברתיים, רגשיים, משפחתיים ופסיכולוגיים. קולס לוקח את הממצאים האלו הלאה ומפתח מהם את תאורית האינטראקטיביות אשר מגדירה ומאבחנת את לקות הלמידה ככזאת שאיננה נובעת מליקוי נוירולוגי מולד אלא כפועל יוצא מיחסי הגומלין של הילד עם סביבתו. מסתבר שבדיקה מעמיקה יותר של הגורמים שנשללו ככאלו שעשויים להפריע ללמידה תקינה גילתה בעיות רבות. למשל, משפחות שנחשבו נורמטיביות לא היו ממש כאלו והסתבר שהיו בהן בעיות רבות שהשפיעו על הילד. למשל, יחסים רעועים בין בני הזוג. או הורים שהתרכזותם בקריירה שלהם גרמה להזנחה של ילדיהם שלא זכו לקריאה משותפת של ספרים. דבר שעלול לפגוע באיכות רכישת השפה שלהם. גם לסביבת הלימוד של הילד ישנה השפעה. נמצא שמורה מסוים, בגלל שלל סיבות, יכול לגרום לילד לא ללמוד. שיטת לימוד מסוימת עשויה לגרום לילד להיראות כמפגר בלמידה, מדיניות בית ספר וחומרי לימוד עשויים להשפיע על רמת ההתענינות ובסופו של דבר על איכות הלמידה של הילד.

במילים אחרות, אם ישנה לקות למידה היא איננה מולדת והיא נרכשת על ידי אינטראקציה עם הסביבה של הילד. גם באותם מקרים מעטים בהם ישנה עדות לכאורה לבעיה נוירולוגית בילד לקוי הלמידה הרי זה בשל השפעות חיצוניות. ישנן עדויות רבות לכך שהמוח מתפתח בצורה אחרת בהתאם לגירויים וחשיפות שונות. גם שימוש בתוספי מזון וצבענים באוכל נחשדים כמסוגלים לגרום לבעיות נוירולוגיות וייתכן גם לבעיות למידה.

היתרון של התאוריה האינטראקטיבית של קולס היא שהיא איננה פוטרת את הממסד מאחריות. היא איננה מצביעה על הקורבן כאשם. היא טוענת שהטיפול בליקויי הלמידה חייב להיות סביבתי. קולס מראה שהרבה מאד ניתן לעשות בבית הילד, ביחסים שלו עם בני משפחתו, בהתייחסות שלו אל עצמו וגם בבית הספר. קולס מציג עדויות המראות כי גם אם הבית איננו תומך ולא ניתן לעשות הרבה לשיפור יחסיו עם משפחתו, עדיין ניתן לעשות המון בבית הספר. צריך לעבוד על העצמה של ילדים, לבחון תוכניות לימוד שיהיו רלוונטיות ומעניינות לילד, יש לשפר את רמת ההוראה ואת איכות המורים. במעגלים רחבים יותר, הממשלה יכולה גם לצמצם חשיפה של ילדים לכימיקלים מסוכנים כמו עופרת וקדמיום אשר ידוע כי נוכחותם במערכת ייצור המזון ואספקתו עשוייה לפגוע במערכת העצבים המרכזית ולהשפיע על יכולת הלמידה של הילדים.

אני סבור כי ההגדרה והטיפול במה שקרוי "לקויות למידה" ( וכניראה שההגדרה הנכונה יותר היא "תת-משיגות" ) מקלים על הממסד והחברה לברוח מבעיות יסודיות אשר קיימות במערכת החינוך. קל לממסד לתלות את האשם בבעיות הלמידה של הילדים בגורמים פנימיים מולדים. נוח לכולם לתת לילד "התאמות" אשר כשמן כן הן: מתאימות את הילד לסטנדרט או למסגרת הקיימת שהיא כמובן בסדר גמור(?!). התזה הנוירולוגית גם מנקה את מצפונם של ההורים בבחינת "זה לא תלוי בי. אני את שלי עשיתי. הוא נולד עם זה". האמת היא שלמעט מקרים חריגים של לקויות נוירולוגיות אורגניות שניתן לאבחן (והם לא נכללים בקטגוריה של "לקויי למידה" אלא של בקטגוריה של מפגרים או אוטיסטים וכדומה), אין העדויות המחקריות מצביעות על קיומו של בסיס עובדתי מוצק לתזה הזאת. קשה הרבה יותר לחברה להתעמת עם הבעיות האמיתיות של מערכת החינוך ולחשוב על צורך בשינוי מערכתי של שיטות לימוד והדרכה שאולי לא מתאימות לכל הילדים ומעבר לשיטות אינדיבידואליות ופחות סטנדרטיות. ראוי גם שהורים יבדקו יפה יפה את אחריותם לבעיות הלמידה של הילד. ישנו יסוד סביר להניח שרפורמה בדרכי החשיבה, הפעולה וההתנהגות של הגורמים הנוטלים חלק בעיצוב חינוכו של הילד, תוביל לצמצום מהותי במספר הילדים התת-משיגים אשר מאובחנים בטעות כלקויי למידה.