דיסוציאציה בשירות גילוי עריות בין בגירים 

"איש אל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה אני ה' " (ויקרא, יח', ו).

טאבו על גילוי עריות אוסר על מגע מיני בין אנשים הנחשבים לקרובי משפחה.
אנו פוגשים טאבו זה במרבית החברות האנושיות וגם בקרב בע"ח רבים. מטרתו הבלעדית בתולדות האבולוציה, היא שמירה על הקיום ועל ההמשכיות, כיוון שהתרבות בקרב בעלי קרבת-דם עלולה לגרום לנזקים גנטיים וניווניים.
לכן הטאבו מהווה איסור חמור שאין לעבור אותו בשום תנאי, בחינת "ייהרג ובל יעבור".

המניעים שעמדו מאחורי הטאבו התרחבו אל שמירה על הסדר החברתי והתרבותי, ויחד עמם גלש המושג אל סיטואציות חיים נוספות. קרבת-דם, אינה מהווה תנאי הכרחי כדי שכיום יוגדר קשר כמשתייך לגילוי-עריות. כאשר מדובר על קשר עם קטין, על פי "חוק הגנת קטין או חסר ישע" כל קשר מיני בין בוגר שמעורב בגידולו של הילד ונושא בתפקיד הורי (גם אם סימבולי), ייחשב כקשר אינצסטואלי (של גילוי עריות). בקטגוריה זו יכללו: אבות מאמצים, אבות חורגים ואומנים, בני זוג של ההורה הביולוגי, אחים בוגרים, סבים, דודים, או קרובי משפחה בוגרים אחרים.

פשרה של ההדדיות ביחסים אינצסטואליים בוגרים
כאשר מדובר בקשר בין בגירים, גבולות ההגדרה מתרחבים עוד יותר.
בנות לוט (בראשית יט' לג', לד') פיתו את אביהן ליחסים אינצסטואליים לאחר שהשקוהו לשכרה. אולם במציאות מתפתחים קשרים בוגרים עם דינאמיקה אינצסטואלית, גם תוך טענה לשיתוף פעולה והדדיות.
על עיוות מושג ההדדיות בהקשר של גילוי עריות ופגיעה מינית בכלל, ניתן ללמוד מעדותה של קאתרין הריסון, סופרת אמריקאית, אשר מתארת בספרה "הנשיקה" (עם עובד, 2006 (1997)) את הקשר האינצסטואלי עם אביה, מאז היותה בת גיל עשרים.
קאתרין, בהשפעת הפתולוגיה של אביה, יצקה למושג של אהבת-אב אלמנטים זרים: מיניות, טוטאליות, שיעבוד, ביטול עצמי וכיו"ב. כולם עומדים בניגוד גמור להדדיות. ובכל זאת, היא השלתה עצמה לרגעים רבים כי הקשר עם אביה סימטרי, הדדי, בוגר, זוגי ומתוך בחירה.
היא כותבת:
"אני מספרת איך אני מרגישה גזולה על שאיבדתי את מה שאין להשיבו: עשרים שנה עם אב, שעכשיו מתברר לי שאני אוהבת אותו ושכנראה משיב לי אהבה" ( עמ' 74).

ברגעים אחרים היא עדיין מחוברת לאשליית ההדדיות, אבל מסוגלת חלקית לראות גם את המחיר. ואם כך, משמעו שמדובר במרכיבים אשלייתיים בקשר.
" כשאני מסתכלת בו מסתכל בי איני יכולה אלא להתאהב התאהבות כאובה, מסוכנת. ואהבתי אותו קשורה קשר בל יינתק להרגשה נוקבת של אובדן...איך יתכן שאני בת עשרים שנה, שהייתי צריכה לגדול בלי אב, ועכשיו אני פוגשת אותו כשכבר מאוחר מדי, כשהילדות עברה, אבדה? " (עמ' 65).

בשלבים אחרים היא מחוברת יותר  לתרמית שבאשליית ההדדיות, לכוחניות, למניפולטיביות ולשליטה שמופעלת עליה על ידי אביה.
" בשנים שיבואו אחשוב על הנשיקה כעל מין עקיצה מחוללת שינוי, כמו עקיצת עקרב: סם שמתפשט מפי אל מוחי. מאז הנשיקה אני מתחילה, לאט-לאט, ללא מעצור, להירדם, לוותר על הרצון, להיות משותקת היא הסם שאבי נותן לי כדי שיוכל לבלוע אותי. כדי שארצה להיבלע." (עמ' 72).

גם כשהעמיקו הסדקים בתפיסת ההדדיות, וגמלה בליבה ההחלטה שוב ושוב להפסיק את הקשר, התהליך  היה ארוך וקשה, מלווה באיומים מצד האב.
...."בשבילך זה מאוחר מדי...אני מתכוון שעשית שגיאה. את עשית מה שעשית, ועשית את זה איתי. ועכשיו לעולם לא יהיה לך מישהו אחר, כי לא תוכלי לשמור על הסוד שלנו. את תספרי למי שזה לא יהיה, וכשייוודע לו הוא יעזוב אותך". אני מסתכלת באבי. אני שומעת את דבריו, וככל שאני מאמינה להם, אני שונאת אותו" (עמ' 182-184).

קשר מיני בין בגירים שיש ביניהם קרבה משפחתית כלשהי, או קרבה המדמה קרבה משפחתית שיש בה יחסי סמכות, נמצא משיק לתחום של יחסי ניצול בין בגירים בהם נוצרת מערכת יחסים שאינה שוויונית מבחינת מאזן הכוחות הרגשי או מאזן הכוחות האובייקטיבי. נפגוש כאן את המטפל (רופא, פסיכולוג, פסיכיאטר, עו"ס או כל פסיכותרפיסט אחר) ומטופליו, את עורך הדין ולקוחותיו, את המפקדים בצבא ופקודיהם, את המרצה והסטודנטים שלו, את המנהלים והכפופים להם. כל אלה לכאורה מקיימים קשר בוגר הדדי שאינו בכפייה, אך בפועל מנצלים את מעמדם ההורי ומקיימים מערכת קשרים מינית, אשר אינה שונה ממערכת הניצול שמתרחשת בין ההורה שמקיים קשר אינצסטואלי עם ילדו. כשיש כשל מוסרי ואתי במערכות אלו, נפגוש אפיונים זהים לאלו אשר מתרחשים במעשה גילוי העריות הקלאסי. נגזרות של פיתוי, דרישה לסודיות, הפרת אמון ובגידה ייחשפו מצד התוקף; ושיתוק, כניעות, חוסר-אונים והעדר-שליטה, אשמה, בושה, תלות, חרדה, בדידות, תחושת בגידה-בעצמי, שיבוש בבוחן-המציאות ועיוות בתפיסת העולם יתגלו מצד הקורבן.

הרחבה נוספת שנמצא, היא קוד אתי-חברתי שהתפתח בקרב צעירים אשר מקפידים על הינזרות מיצירת קשרים אינטימיים בין חברים לשעבר של "החבר/ה הכי טוב/ה", או איסור בלתי כתוב של חברי קיבוצים שלא ליצור קשר אינטימי בין חברי אותה קבוצת גיל, על אף שאין כל קרבת-דם ביניהם. הרציונאל המודע לכך נוגע לעיתים קרובות בקשיים הרגשיים הכרוכים בסוג זה של קשרים, תוך התייחסות לקנאה, אינטימיות וגועל, המרמזים על השורשים האדיפאליים של איסור זה.

האם קשר בין כלה וחמיה (אב בעלה) ייכלל באותה הגדרה רחבה של דינאמיקה של גילוי עריות?
יתכן שתשובה פשוטה אך ניצחת, טמונה בנורמה תרבותית השכיחה בתרבויות מסוימות, לפיה בן הזוג קורא להורי בן זוגו "אבא ואמא". אנו גם יודעים, כי לעיתים קרובות הקשר עם הורי בן הזוג, מאפשר תיקון רגשי של הקשר עם ההורים הביולוגיים, ועל כך נכתב רבות.

הדיסוציאציה והניתוק במשפחתה של רוז פיזם
סיפורה הטראגי של רוז פיזם, ישמש אותי במאמר זה, כדי לתאר היבטים מן הדינאמיקה של גילוי עריות בין בגירים, ואת התהליך הנפשי של הדיסוציאציה אשר מלווה היווצרותה של דינאמיקה זו ומאפשר קיומה. הדוגמא משמשת להמחשה בלבד ואינה מתיימרת לניתוח פסיכולוגי של המקרה עצמו. אני מתבססת על המפורסם בתקשורת, ומבקשת לכן להתייחס לנאמר כאל סיפור ולא כאל עובדות שאמיתותן ומהימנותן נבדקה על ידי.
רבות נכתב אודות רוז, ובכל זאת המילים אינן יכולות להכיל את האירוע הטראומטי. היכן שמתרחשת הפרת טאבו, שם מתמוטטים סדרי עולם, השפות מתבלבלות, מילים מאבדות משמעותן והן לא מצליחות לקיים את הפונקציה התקשורתית למענה נועדו.

רוז- ילדה ששפת האם שלה צרפתית, עלתה לארץ לפני כחמישה חודשים, ועד להיעלמה עדיין לא למדה את שפת מדינתה החדשה. מנותקת מהיכולת לתקשר מילולית עם בני גילה, מנותקת מבני גילה כיוון שלא הייתה במסגרת חינוכית כלשהי.
בנג'מין, אביה של רוז, בא לארץ בלווית אשתו הצעירה מארי על מנת להכיר את אביו רוני. במערכת יחסים מתוקנת, כשם שרוני אמור היה להפוך לדמות-אב לבנג'מין, הוא היה אמור להפוך גם לדמות-אב למארי. הקלפים נטרפו, והוא הפך למאהב למארי ולאב בוגד, מנצל, ונוטש פעם נוספת את בנו. בנג'מין שוב אבד את אביו. לא עומדת לרוני הזכות לטעון (כפי שפורסם) שמארי פיתתה אותו. רוני בחר להתעלם מנתונים חיוניים כמו: היות מארי רעיית בנו, אם טרייה (אולי שבירה לאחר לידה), וצעירה ממנו בשנים רבות, ואת תפקידו ההורי כלפי בנו וכלפיה. לו היה נאחז בנתונים אלה ומשתמש בהם ככלי עזר לדבוק בעמדה ההורית, היה מצליח לדחות את מארי או לחלופין לא לפתות אותה, ולהשאיר את המשיכה ביניהם בגדר אפיזודה אדיפאלית בלתי ממומשת.
אבל רוני רון חמד את אשת בנו בנג'מין. הוא יצר בפועל קשר משולש, בו הוא ובנו חולקים את אותה אישה. בהיותו הדמות ההורית, אחריותו המלאה הייתה למנוע את המעבר מהפנטזיה למציאות.
איך רוני אפשר למציאות אינצסטואלית זו להתרחש?
אפשרות אחת היא, שמדובר באישיות אנטי- סוציאלית, שערכי המוסר זרים לה, אשר ממוקדת בצרכי עצמה בלבד.
אפשרות נוספת היא (שאינה עומדת בהכרח בסתירה לראשונה), שרוני הפעיל תהליכים דיסוציאטיביים (ניתוקיים), אשר אפשרו לו לפצל ולנתק את רגשותיו האבהיים לבנו ולרוז. ברגעים מסוימים הוא הפך אותם בדרך זו לאובייקטים לא אנושיים ובלתי קיימים. כך יכול היה להמשיך ולנהל את חייו כאילו מאום לא קרה.

דיסוציאציה
המושג דיסוציאציה משמש לתיאור טווח רחב של תופעות נורמאליות ואב-נורמאליות. מדובר בתהליך אשר בעזרתו התנהגויות, מחשבות ורגשות מפוצלות האחת מהשנייה כניסיון להסתגל
לכאב הקשור באירוע חיצוני. כאשר מידת הכאב גבוהה מכדי שתהיה נסבלת, כפי שקורה עקב טראומה, תתפתח תגובה דיסוציאטיבית, המבטלת בחוויה את קיומו של האירוע ושל המציאות הקשה כאילו לא היו.
זהו מעין מאמץ הסתגלותי. דרך של האדם לטפל בבעיות חיים המאיימות להכריע את משאבי ההתמודדות הרגילים שלו. ההתנתקות היא אוטומטית במהותה ומשמשת כהגנה מפני הצפה. היא מעין "לקיחת  פסק-זמן" מן החוויה הבלתי נסבלת.
בקצה הקיצוני של הדיסוציאציה, האדם מפצל משאר אישיותו מערך מתואם של פעילויות, מחשבות, עמדות או ריגושים ומאפשר לחלק המפוצל והמנותק לתפקד באופן עצמאי. כך, למשל , נחסמת דרכה של התעללות אל התודעה והזיכרון, כאילו לא התרחשה כלל, או שהיא מוקטנת, מתורצת ונסלחת, כאילו כל מה שקרה בעצם איננו התעללות.  זוהי בריחה מנטאלית במקום בריחה פיזית אשר אינה מתאפשרת.
עד  שליש מהאוכלוסייה מגיב במצבי לחץ קשים בדיסוציאציה (Collins, 1997), ו-5% מקרב האוכלוסייה יסבלו מרמות גבוהות של דיסוציאציה (Mulder, 1998), אשר הופכת להגנה מרכזית שלהם להתמודדות במצבי לחץ (McWilliams, 1994) (בר-שדה, נ. (2008)).

מתוך הפרסום בתקשורת עולה, כי לא רק רוני התנתק. השימוש בתהליכים דיסוציאטיביים ברמות שונות, הינו שכיח במשפחה המורחבת. לצד מרכיבים פסיכופתולוגיים נוספים אשר בוודאי קיימים, שימוש זה אפשר או הקל את התרחשותה של דינאמיקת גילוי העריות, את ההתעללות הפיזית והנפשית ברוז בצרפת ובארץ, ואת האקט הטראגי האחרון אשר קשור בהיעלמותה.

בני המשפחה המורחבת מאופיינים בכך שהם פועלים בטוטאליות, ולעיתים באימפולסיביות ממקום של סף תסכול נמוך.
מעורבותם מצטיירת כעמוקה מצד אחד- דוגמת טיפול מסור של סבתות, ומכירת נכסים כדי לממן את מאבק משפטי לקבלת משמורת. אולם כאשר בחוויתם משהו לא מתנהל כפי שציפו, הם מתנתקים באופנים שונים וברמות שונות: מדיסוציאציה רגשית חלקית עד עמוקה, ועד לניתוק קונקרטי-פיזי מוחלט.
הסבתות בצרפת ניתקו את הקשרים עם מארי ורוני משהסתבר שהאחרונים בגדו בבנג'מין ומקיימים ביניהם קשר אינצסטואלי.
רוני ניתק לחלוטין את הקשר עם בטי אם בנו ועם הבן בנג'מין עד שמלאו לו 20. הוא התנתק מן המשמעות הרגשית והקיומית של קיום הקשר הזוגי עם אשת בנו. פורסם, כי ביום הגורלי צעק לעבר אימו שזו הפעם האחרונה שהיא רואה את רוז. התנהלותו מול חוקרי המשטרה מתוארת כמנותקת רגשית.
בנג'מין ניתק את הקשר ממארי ומרוז מרגע שבנה לעצמו חיים זוגיים חדשים, ואולי גם בעקבות כך שהואשם בהתעללות.  הוא "מעדיף לצפות בהכל ממרחק", ומתואר על ידי אחד הכתבים כמגיב "כאילו הסיפור המצמרר הזה קרה למישהו אחר". על קירות ביתו תלויות תמונות משפחתיות, אולם רוז איננה בתוכן. ציטוט האמירה שלו "חבל שרוז נולדה...היא תמיד הייתה שם ברגע הלא נכון", מצביע אף הוא על נטייה להגנות של ניתוק ובריחה.
מארי התנתקה לראשונה מבתה בעקבות אהבתה לרוני, והעדיפה להישאר עם אהובה רוני. בפעם השנייה התנתקה מרוז זמן קצר בלבד לאחר שנתקלה בקשיים לגדלה, למרות שקודם לכן נלחמה באופן טוטאלי למען הזכות לגדל אותה. נכתב כי ביקשה מרוני "קח אותה ואל תחזיר אותה לעולם" וכי טענה ש"מעולם לא חשה רגשות אימהיים כלפי הילדה". מרגע שרוז הגיעה לארץ, נטען בפרסומים, כי מארי לא אפשרה קשר כלשהו בינה לבין הסבתות מצרפת, על אף הבטחתה שישמר הקשר. לאמה איזבל הבטיחה (כך פורסם) "לעולם לא תקבלי את רוז".
ויויאן, הסבתא רבא, הפעילה ככל הנראה מנגנוני הכחשה, ואולי גם דיסוציאציה כדי לא להיות מחוברת לחשדותיה ולחרדותיה שמא נינתה נפגעת. בכך התאפשר לה לקפוא על שמריה חודשיים מיום היעלמותה של רוז, וזמן רב עוד יותר מרגע שהייתה מודעת לבעיות באינטראקציה שבין רוני ומארי לרוז ועד שפנתה לעזרה.

דרך התנהלות זו, הנעה מתגובה קיצונית אחת לשנייה, השכיחה בקרב אנשים עם הפרעות אישיות קשות, סוללת את הדרך לעיתים להתנהגויות פתולוגיות מוקצנות.
התנתקויות אלו אפשרו לבני המשפחה לנהל חיים תקינים לכאורה לצד התנהגויות פתולוגיות-מהתעללות רגשית, נטישה, ובגידה דרך התעללות פיזית, ניצול מיני, ועד לרצח המשוער.

אני טוענת, כי כשם שההגנות הדיסוציאטיביות במשפחתה של רוז, ובמערכת היחסים שבין קאתרין הריסון ואביה היו גורם שמאפשר ותורם באופן משמעותי למימוש מערכת יחסים אינצסטואלית, כך יש להן תפקיד מכריע גם במערכות יחסים אינצסטואליות אחרות בין בגירים.

יחד עם זאת, יש לזכור שלהגנות הדיסוציאטיביות, יש במקור תפקיד חיובי ומגן.
אל מול הניתוק המשפחתי פגשנו מעל דפי העיתונים בעיניים של ילדה קטנה בת ארבע וחצי אשר מביעות כאב בל יתואר, אשר בעת הצילום לא מצליחות להפעיל את מנגנון הניתוק המבורך והחיוני, שמאפשר לשרוד מצבי טראומה כה קשים.
נשאר לנו לקוות שברגעים אחרים הצליחה בכל זאת להתנתק ולא לחוש בכאב, שללא ספק הציף אותה רגעים רבים בחייה הקצרים.

©כל הזכויות שמורות

ספרות:
בר-שדה, נ. (2008). התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה. www.hebpsy.net/articles.asp?id=1799-419k
 
Collins, F.E. (1997). Dissociation, coping and locus of control in a non-clinical population: A preliminary investigation. Unpublished honors thesis, Monash    University, Melbourne, Victoria Australia. In: Collins F.E. Dissociation and coping project. http://www-personal.monash.ed.au/~collins/dissociation.html.
Mulder, R.T., Beatrais, A.C., Joya, P.R., Fergusson,D.M. (1998). Relationship  
between dissociation, childhood sexual abuse, childhood physical abuse, and mental illness in general population sample. American Journal of Psychiatry, 155, 806-811.
McWilliams, N. (1994). Psychoanalytic Diagnosis: Understanding Personality Structure in Clinical Process. N.Y. Guilford Press.