אין כמו מסיבות כיתה. ארועים מסוג זה מצליחים לעורר ברובנו המבוגרים בעיקר תחושות מועקה, רצון להיעלם או לחלופין להתרפק על זכר אהבתכם הראשונה, לרוב למלך או מלכת הכיתה (אם אכן הייתם מלכי הכיתה אז יופי לכם, דעו שהפסדתם מערכת יחסים יציבה ומאושרת עם חנונים מחוצ'קנים שהזמן גמל להם והפך אותם למצליחני סטארט אפ חלקי פרצוף. באסה!).הזכרון היחיד, אולי, שיהיה משותף לכולנו- מלכת הכיתה, חבורת המקובלים ואפילו גילדת החנונים שניאותה להצטרף- יהיה הכיבוד- כי פיצה היתה שם תמיד. פיצה היתה ברקע כשרקדתם את הסלואו הראשון לצלילי "קיס ביי א רוז", פיצה היתה כששיחקתם אמת או חובה וכן, היו אלו פיצריות שכונתיות שאכלסו לא אחת את המפגש הכיתתי. רבותי ההסטוריה חוזרת-אמנם חלפו שנים מאז ההיסטריה שאפפה בזמנו את פתיחת סניפי דומינוס פיצה הראשונים בארץ, אבל למה לשנות הרגלים טובים? לצד ידידים חדשים מתחום המזון המהיר כמו ג'חנון (ג'חנון קול אחד- והחבר'ה על הספה בבית עם ג'חנון ביד), טורטיות ושאר שגעונות חולפים- שמרה הפיצה על מעמדה המכובד כמאכל הרשמי של ערבי הכיתה. מגוון הטעמים התרחב, פיצריות רבות מציעות "שירותי עזר" כמו משלוחי פיצה שנעשו פופולאריים וזמינים יותר (גם אם הפיצריה הקרובה נמצאת במורד הרחוב), והכל נעשה.. נוח יותר... נדמה שהמבוכה הזו של ערבי הכיתה ממשיכה ללוות גם את הילדים בני זמננו, מרחפת לה בחלל האוויר של מסיבות הכיתה לצד ריח אורגאנו ומי אפטר שייב של ימי הגילוח הראשונים... פיצריות שכונתיות היו במשך שנים נקודת מפגש המבטיחה, כי גם אם לא יהיה על מה לדבר- בטוח יהיה מה לעשות. עבור אלו מאיתנו המבקשים להעלות זכרונות עבר או פשוט להנות מאוכל מהיר ומשביע - אין כמו הזמנת פיצה הביתה. כאן, בחברת משפחה או חברים טובים, הרחק מימי הערבים המאורגנים של בית הספר היסודי, ניתנת לכם ההזדמנות להתרווח מול סרט טוב או סתם לפטפט עם האנשים שאתם באמת באמת אוהבים. ועכשיו תגידו את האמת- כל הדיבורים האלו על פיצה לא עשו אתכם רעבים? כי אותנו כן. בתאבון!
