רגשות - מדוע הם קיימים בטבע 

הרגשות ניתנו לנו על מנת שנוכל לנווט את דרכנו בעולם, ועל מנת שנוכל להתמודד עם כל מצב שקשור בחיים ונובע מעצם החיים עלי אדמות.

יש רגשות נעימים כמו שמחה, אושר, סיפוק ויש רגשות פחות נעימים כמו כעס, אכזבה ותסכול, אך רגש, גם אם הוא לא נעים, לא יכול להיקרא רגש שלילי, כולם רגשות ולכולם אנו זקוקים.

נשאלת השאלה, אם אלוהים ברא את העולם והוא רצה שיהיה לנו טוב בו, ויכל לברוא את העולם כרצונו, מדוע הוא יצר מצבים או רגשות לא נעימים כגון אכזבה תסכול וכאב? מדוע שלא יהיו רק רגשות נעימים כמו שמחה ואהבה?.

התשובה לשאלה זו טמונה דווקא בהבנת מהות הטבע עצמו, אותו טבע שיצר אותנו, ובהבנת מושג התנועה והמושג הקצת מסובך של אינסופיות היקום. אנסה לפשט את זה עד כמה שאפשר. אלוהים הוא כאמור הטבע- המכיל את הכל, את העולם, את הטבע ואת היקום. היקום הוא אינסופי ומתמשך, וניתן לדמיין אותו כשתי קרניים שיוצאות מנקודה אחת והולכות ומתרחבות עד אינסוף. אותה תנועה של אינסופיות היא אשר מעניקה לנו את תחושת הזרימה, את התחושה המתמדת של תנועה שאנו מקבלים אם נדמיין נהר שזורם לא מנקודת התחלה עד אינסוף. תנועת זרימה זו היא למעשה התנועה של החיים.

אם לעולם היה סוף עתידי, זאת אומרת שנקודת ההתחלה הייתה מכילה את הכל, לא הייתה תנועה של זרימה והמשכיות ולכן לא הייתה חיות, לא היו מתקיימים למעשה חיים שמשמעותם כאמור היא תנועה. ובדוגמא שנתנו, אם היה לנהר שתיארנו סכר בסופו שסוגר את תנועת הזרימה שיש בהתחלה, אז במשך הזמן כל הזרימה הייתה נפסקת ולא הייתה כל תנועה. משמעות החיים היא אם כן תנועה וזרימה מתמדת וכל מה שתורם לתנועה תורם לחיים.

תנועה נוספת שקיימת בעולם, קיימת בזכות העובדה שהאדם לא יכול לצפות את עתידו, והמתח בין המצב הקיים לבין אי הוודאות המוחלטת לגבי מה יהיה מחר, נותן תנועה כלומר חיות. זהו חלק הכרחי בטבע. בנוסף, אם האדם היה יודע כל מה שיהיה איתו ואם לא הייתה לו בחירה חופשית, גם אם הדבר אומר לעשות טעויות, היה למעשה כבובה על חוט ולא הייתה כל משמעות לעשייה, למאמץ, ללימוד ולהישגים , דבר שהיה פוגע ביכולת האושר של האדם יותר מאי ידיעת הצפוי. לכן, מתוך אהבה ודאגה לאדם, נוצר העולם כפי שהוא, בלתי ידוע, דבר שיוצר מתח שהוא תנועה, ולשם כך היו חייבים להמציא רגשות כגון אכזבה ותסכול שיכולים לבוא אחרי כישלון בבחינה או אי הצלחה, דאגה שאנו דואגים לילדינו שנוסעים למרחקים, כאב שמרגישים כאשר אנו או מישהו ממשפחתנו חולה וכדומה.

ישנו רגש מסוים שאנו בטעות מתייחסים אליו כשלילי, נמנעים מלהביע אותו ואף מונעים מילדינו לבטא אותו לא אחת , ולרגש הזה קוראים כעס. הכעס הוא אחד הרגשות הכי חשובים, שניתנו לנו מתוך אהבה. כעס הוא רגש טבעי מאוד שבא לבטא תסכול מעצם זה שאנחנו שונים, בעלי דעות שונות, מטרות שונות וחשוב מאוד ללמד את עצמנו ואת ילדינו שרגש זה טבעי וחשוב ביותר לבטא אותו. לא חייבת להיות התאמה בין כעס לאלימות , פיזית או מילולית. אפשר לכעוס ומאוד גם בלי להיות אלים. האלימות היא יותר תוצאה של חוסר אונים, וככל שנבטא יותר את הכעס נגיע גם פחות לתחושה של חוסר אונים.

כאשר הבוס לא נותן לנו העלאה במשכורת למרות שמגיע לנו, כאשר בן הזוג עושה מעשה שלצערנו לא צריך להיעשות, כאשר הילדים משגעים אותנו, אנו חשים תסכול והביטוי לתסכול הוא הכעס. אז נרים את הקול קצת ונבטא את התסכול ונשחרר אותו, כדי שנוכל להיות רגועים אחר כך.

היום כבר ידוע שאם אנו כולאים את הכעס, זה יכול אף לגרום לבעיות בריאותיות. מותר לכעוס, רצוי לכעוס. יש גם ללמד את ילדינו איך לכעוס. שמותר להרים את הקול מעט, זה היבט טבעי כשכועסים, אך לשים גבול בין הכעס לחוצפה שמתבטאת במילים מזלזלות.

גם כאב צריך לבטא, מותר ורצוי לבכות לפעמים, והיום ידוע שבדמעות יש חומר שמשחרר רעלים מהגוף. ככלל, ככל שנבטא יותר את הרגשות שלנו, ככל שנפחד פחות לבטא את הרגשות שנחשבים שליליים כגון כעס וכאב, נוכל להשתחרר מהם יותר. יש לחוות אותם עד תום על מנת שישתחררו ויפנו מקום לרגשות אחרים חיוביים יותר של תקווה ואהבה. בהקשר לזה אני רק רוצה לציין שהמושג "הייתה לוויה מאד מכובדת ומאופקת" מעוררת בי כיום חלחלה. איך אפשר לכאוב כל כך בלי לבכות ואפילו לצרוח לפעמים מכאב???. ידוע הוא שבני עדות המזרח מיטיבים לבטא את מכלול הרגשות מאשר האשכנזים, ואם אלה צריכים לרסן את עצמם לפעמים, לשניים לא יזיק ללמוד איך לבטא יותר את מכלול הרגשות שכולם כאמור טבעיים וצריך לבטא אותם.

הרגש שיש כלפיו את ההתייחסות הכי רבה הוא האושר. רבים וטובים התלבטו ומתלבטים בשאלה מהו האושר? לדעתי, האושר קיים כאשר לאדם יש שביעות רצון ממרבית תחומי החיים שלו, היום יומיים, הכלכליים, העבודה והיחסים עם בני האדם. ומעל לכל יש את האהבה, אותו רגש בסיסי, שנותן לנו כל כך הרבה, שאנו זקוקים לו כל כך, ושחשוב שנרגיש אותו יותר ויותר כלפי עצמנו וכלפי כל מה שנברא בעולמנו.