"בשלב מסוים של חיי שאלתי את עצמי ואיפה אני בכל הסיפור הזה? האם אני באמת מממשת את רצונותיי? האם טוב לי ככה?" (רונית לוי-תלמי)
החיים לצד בן זוג נכה, בין אם הנכות חדשה או וותיקה, מציבים פעמים רבות את צרכיו במרכז. כל המשאבים והכוחות (הן של הסביבה והן של הגורמים המטפלים השונים) מגויסים, באופן טבעי, למען הטבת מצבו הפיזי והרגשי של בן הזוג הנכה.
כתוצאה מכך, לא פעם, נדחקים צרכיה וחלומותיה של בת הזוג ואף נשכחים. בת הזוג חשה מגוון רגשות, חלקם לא קלים עבורה, מתמודדת עם סוגיות רבות, ולמרות שהיא זקוקה לכך מאוד, מתקשה להשיג סיוע ותמיכה לעצמה.
אם אתן מזדהות עם הכתוב, אני מציעה לכן את סיפורי האישי, בתקווה שתקבלנה עידוד ותמיכה לבחור לחיות חיים מלאים משמעות והגשמה. שכן, אני סבורה שזו אינה "גזירה משמיים", ואינכן חייבות לוותר על עצמכן ועל המימוש העצמי. אני באמת מאמינה שעכשיו הגיע תורכן!
הכרתי את בעלי לפני עשרים ושש שנים. גרושה ואם לשתי בנות מקסימות, פגשתי באקראי את מוטי. מיד כשראיתי אותו אמרתי לעצמי "זהו האיש עימו אני רוצה לחלוק את חיי". חשתי שהוא אדם מופלא שיכול להעניק לי כוח לא פחות משאני יכולה להעניק לו. ערכיו, חוזקו הנפשי וחוכמתו יוצאת הדופן - כל אלו כבשו את ליבי.
מוטי הינו נכה צה"ל שהתעוור וידו נקטעה, בפעולה צבאית.
החיים לצידו של נכה, בין אם היה כזה ובין אם הפך לכזה, מזמנים לבת הזוג מערכת של קשיים לא מוכרים, שאף אחד למעשה, אינו מספק הכנה לקראת התמודדות עימם. ההתלבטויות רבות ומקיפות את כל תחומי החיים:
נושאים רגשיים - למשל, קושי להשלים עם הנסיבות החדשות שנוצרו. עשויים להיות קשיי שינה, התפרצויות זעם, ושינוי אופיו של הנכה שעד עתה היה מוכר וידוע וכעת השתנה לאור המצב החדש. לכל אלו השפעה רבה, כמובן, על בת הזוג.
נושאים פרקטיים - למשל, הצורך להתאים את מקום המגורים לצרכים החדשים של הנכה.
נושאים בריאותיים - ליווי בתהליך שיקום שעשוי להימשך שנים רבות, או שישנו הצורך לעסוק בעניינים רפואיים שונים.
הורות - כשיש ילדים עולות סוגיות נוספות ומורכבות לרוב, בת הזוג לוקחת על עצמה גם את התפקיד הזה.
על כל אלו מתווספת תגובת הסביבה, תגובה שלעיתים אינה תומכת במיוחד. היחסים בין בני הזוג, בעיקר בתקופה הראשונה לפציעה, נהפכים לנחלת הכלל. פתאום כולם "יודעים" מה טוב לבני הזוג ולילדיהם ואינם מהססים להשמיע את דעתם, גם כשלא התבקשו לעשות זאת.
אחרי שנתיים עברנו לגור יחד ונישאנו. נולדו לנו שני בנים מוצלחים וכך, הפכנו למשפחה גדולה, מלוכדת ואוהבת, הנמצאת שם לצידו בכל עת.
כמה פעמים אמרנו "כן" למצבים שרצינו להגיד "לא"? הרגשנו לא נעים לא הגיד לו לא. הוא הנכה, המסכן, ואנחנו מחויבות לו. עמוק בפנים, חלקנו מרגישות חסרות ערך. אנו שמות את האינטרסים שלו לפני שלנו. יש לנו ייסורי מצפון ואנו חושבות "אולי לא עשיתי מספיק בשבילו"? בסתר ליבנו אנו מייחלות לעיתים למישהו שיעזור לנו, אבל מתביישות או חוששות לבקש, ומרימות ידיים בתחושת חוסר אונים.
במשך שנים רבות מוטי עבד והגיע להישגים גדולים, אפילו בקנה מידה של מי שאין לו מגבלה גופנית. אני עבדתי במשרות חלקיות, גידלתי את ילדינו והייתי שם לצידו כל הזמן. היה לי צורך עז לעזור לו במהלך שיקומו. גמלה בליבי ההחלטה להיות "עזר כנגדו".
נשים הנישאות לנכים וגם כאלה ההופכות לנשות נכים בעקבות מחלה, פציעה, תאונה, פעילות מבצעית, פעולת איבה או פגיעה נפשית כלשהי, לוקחות על עצמן להתמודד עם עול שלא תמיד ברור להן מראש מה יהיה היקפו. בת זוגו של הנכה הופכת פעמים רבות לגורם המטפל הדומיננטי, אך גם המסירות הרבה והאהבה הגדולה עשויות להירמס על-ידי השחיקה, כאשר האישה מוצאת את עצמה במצב של "תקיעות" ותסכול.
בשלב מסוים של חיי שאלתי את עצמי "ואיפה אני בכל הסיפור הזה? האם אני באמת ממששת את רצונותיי? האם טוב לי ככה? האם אני מביאה בצורת חיי את הערכים בהם אני מאמינה? ערכים של עצמאות, למידה, עבודה ונתינה"? לאחר מחשבות ביני לבין עצמי, שיתפתי בדברים את מוטי, והחלטנו שמעתה ואילך אני מממשת את ערכיי, בכדי שאהיה שמחה ושלמה יותר ואחוש שאני ממצה את יכולותיי.
שמעתי מחברה על שיטת "אימון אישי", שזכתה בשנים האחרונות לפופולאריות רבה. החלטתי לעבור אימון בעצמי, וכעבור זמן קצר הרגשתי בתוצאות חיוביות מאוד עבורי, לעבודה על נושאים רגשיים, שכל טיפול פסיכולוגי בעבר לא נתן מענה עליהן.
במהלך האימון עלו נושאים נוספים שרציתי להתאמן עליהם. לכן, המשכתי ועברתי שני אימונים נוספים, אצל מאמנים שונים, וכך גם הכרתי והתנסיתי בשיטות אימון נוספות.
הצצתי ו"נפגעתי". הרגשתי ששיטת האימון עוזרת לי לענות על כל ההתלבטויות שיש לי, על הרגשות והשאלות שהציפו אותי. למדתי בעצמי אימון אישי, ובסיום הלימודים התחלתי לעבוד כמאמנת אישית.
במהלך הזמן, הבנתי שביכולתי להיעזר בניסיון חיי לטובת נשות נכים, המתקשות לעיתים לשוחח על נושאים שונים המטרידים אותן. שכן, ישנם דברים שמי שאינו עובר אותם או "נמצא בתוכם", אינו יכול באמת להבינם. ואילו אני מבינה. את הבדידות, ההתלבטות, את רגשות האשם. את הקושי לתת מקום למה שטוב גם לי ולא רק לבן הזוג. ובהמשך להבנתי זו, פיתחתי את האימון הראשון לנשות ובנות זוג של נכים, בכל רמות הנכות.
כך, יצאתי לדרך חדשה. יש לי עוד תוכניות רבות להגשים.
עבורי, האמרה: "לעולם לא מאוחר להיות מי שרצית להיות", מוכיחה את עצמה בכל יום מחדש.
רונית לוי-תלמי, מאמנת אישית
החיים לצד בן זוג נכה, בין אם הנכות חדשה או וותיקה, מציבים פעמים רבות את צרכיו במרכז. כל המשאבים והכוחות (הן של הסביבה והן של הגורמים המטפלים השונים) מגויסים, באופן טבעי, למען הטבת מצבו הפיזי והרגשי של בן הזוג הנכה.
כתוצאה מכך, לא פעם, נדחקים צרכיה וחלומותיה של בת הזוג ואף נשכחים. בת הזוג חשה מגוון רגשות, חלקם לא קלים עבורה, מתמודדת עם סוגיות רבות, ולמרות שהיא זקוקה לכך מאוד, מתקשה להשיג סיוע ותמיכה לעצמה.
אם אתן מזדהות עם הכתוב, אני מציעה לכן את סיפורי האישי, בתקווה שתקבלנה עידוד ותמיכה לבחור לחיות חיים מלאים משמעות והגשמה. שכן, אני סבורה שזו אינה "גזירה משמיים", ואינכן חייבות לוותר על עצמכן ועל המימוש העצמי. אני באמת מאמינה שעכשיו הגיע תורכן!
הכרתי את בעלי לפני עשרים ושש שנים. גרושה ואם לשתי בנות מקסימות, פגשתי באקראי את מוטי. מיד כשראיתי אותו אמרתי לעצמי "זהו האיש עימו אני רוצה לחלוק את חיי". חשתי שהוא אדם מופלא שיכול להעניק לי כוח לא פחות משאני יכולה להעניק לו. ערכיו, חוזקו הנפשי וחוכמתו יוצאת הדופן - כל אלו כבשו את ליבי.
מוטי הינו נכה צה"ל שהתעוור וידו נקטעה, בפעולה צבאית.
החיים לצידו של נכה, בין אם היה כזה ובין אם הפך לכזה, מזמנים לבת הזוג מערכת של קשיים לא מוכרים, שאף אחד למעשה, אינו מספק הכנה לקראת התמודדות עימם. ההתלבטויות רבות ומקיפות את כל תחומי החיים:
נושאים רגשיים - למשל, קושי להשלים עם הנסיבות החדשות שנוצרו. עשויים להיות קשיי שינה, התפרצויות זעם, ושינוי אופיו של הנכה שעד עתה היה מוכר וידוע וכעת השתנה לאור המצב החדש. לכל אלו השפעה רבה, כמובן, על בת הזוג.
נושאים פרקטיים - למשל, הצורך להתאים את מקום המגורים לצרכים החדשים של הנכה.
נושאים בריאותיים - ליווי בתהליך שיקום שעשוי להימשך שנים רבות, או שישנו הצורך לעסוק בעניינים רפואיים שונים.
הורות - כשיש ילדים עולות סוגיות נוספות ומורכבות לרוב, בת הזוג לוקחת על עצמה גם את התפקיד הזה.
על כל אלו מתווספת תגובת הסביבה, תגובה שלעיתים אינה תומכת במיוחד. היחסים בין בני הזוג, בעיקר בתקופה הראשונה לפציעה, נהפכים לנחלת הכלל. פתאום כולם "יודעים" מה טוב לבני הזוג ולילדיהם ואינם מהססים להשמיע את דעתם, גם כשלא התבקשו לעשות זאת.
אחרי שנתיים עברנו לגור יחד ונישאנו. נולדו לנו שני בנים מוצלחים וכך, הפכנו למשפחה גדולה, מלוכדת ואוהבת, הנמצאת שם לצידו בכל עת.
כמה פעמים אמרנו "כן" למצבים שרצינו להגיד "לא"? הרגשנו לא נעים לא הגיד לו לא. הוא הנכה, המסכן, ואנחנו מחויבות לו. עמוק בפנים, חלקנו מרגישות חסרות ערך. אנו שמות את האינטרסים שלו לפני שלנו. יש לנו ייסורי מצפון ואנו חושבות "אולי לא עשיתי מספיק בשבילו"? בסתר ליבנו אנו מייחלות לעיתים למישהו שיעזור לנו, אבל מתביישות או חוששות לבקש, ומרימות ידיים בתחושת חוסר אונים.
במשך שנים רבות מוטי עבד והגיע להישגים גדולים, אפילו בקנה מידה של מי שאין לו מגבלה גופנית. אני עבדתי במשרות חלקיות, גידלתי את ילדינו והייתי שם לצידו כל הזמן. היה לי צורך עז לעזור לו במהלך שיקומו. גמלה בליבי ההחלטה להיות "עזר כנגדו".
נשים הנישאות לנכים וגם כאלה ההופכות לנשות נכים בעקבות מחלה, פציעה, תאונה, פעילות מבצעית, פעולת איבה או פגיעה נפשית כלשהי, לוקחות על עצמן להתמודד עם עול שלא תמיד ברור להן מראש מה יהיה היקפו. בת זוגו של הנכה הופכת פעמים רבות לגורם המטפל הדומיננטי, אך גם המסירות הרבה והאהבה הגדולה עשויות להירמס על-ידי השחיקה, כאשר האישה מוצאת את עצמה במצב של "תקיעות" ותסכול.
בשלב מסוים של חיי שאלתי את עצמי "ואיפה אני בכל הסיפור הזה? האם אני באמת ממששת את רצונותיי? האם טוב לי ככה? האם אני מביאה בצורת חיי את הערכים בהם אני מאמינה? ערכים של עצמאות, למידה, עבודה ונתינה"? לאחר מחשבות ביני לבין עצמי, שיתפתי בדברים את מוטי, והחלטנו שמעתה ואילך אני מממשת את ערכיי, בכדי שאהיה שמחה ושלמה יותר ואחוש שאני ממצה את יכולותיי.
שמעתי מחברה על שיטת "אימון אישי", שזכתה בשנים האחרונות לפופולאריות רבה. החלטתי לעבור אימון בעצמי, וכעבור זמן קצר הרגשתי בתוצאות חיוביות מאוד עבורי, לעבודה על נושאים רגשיים, שכל טיפול פסיכולוגי בעבר לא נתן מענה עליהן.
במהלך האימון עלו נושאים נוספים שרציתי להתאמן עליהם. לכן, המשכתי ועברתי שני אימונים נוספים, אצל מאמנים שונים, וכך גם הכרתי והתנסיתי בשיטות אימון נוספות.
הצצתי ו"נפגעתי". הרגשתי ששיטת האימון עוזרת לי לענות על כל ההתלבטויות שיש לי, על הרגשות והשאלות שהציפו אותי. למדתי בעצמי אימון אישי, ובסיום הלימודים התחלתי לעבוד כמאמנת אישית.
במהלך הזמן, הבנתי שביכולתי להיעזר בניסיון חיי לטובת נשות נכים, המתקשות לעיתים לשוחח על נושאים שונים המטרידים אותן. שכן, ישנם דברים שמי שאינו עובר אותם או "נמצא בתוכם", אינו יכול באמת להבינם. ואילו אני מבינה. את הבדידות, ההתלבטות, את רגשות האשם. את הקושי לתת מקום למה שטוב גם לי ולא רק לבן הזוג. ובהמשך להבנתי זו, פיתחתי את האימון הראשון לנשות ובנות זוג של נכים, בכל רמות הנכות.
כך, יצאתי לדרך חדשה. יש לי עוד תוכניות רבות להגשים.
עבורי, האמרה: "לעולם לא מאוחר להיות מי שרצית להיות", מוכיחה את עצמה בכל יום מחדש.
רונית לוי-תלמי, מאמנת אישית
רונית לוי-תלמי מאמנת אישית
מפתחת שיטת האימון הראשון בארץ ל"נשות נכים"
מאמנת את קהילת הלהט"ב ובני משפחותיהם
מאמנת נשים בצמתי התלבטות,משבר ושינוי
ronitlt51@gmail.com
http://www.ronitlt.co.il
מפתחת שיטת האימון הראשון בארץ ל"נשות נכים"
מאמנת את קהילת הלהט"ב ובני משפחותיהם
מאמנת נשים בצמתי התלבטות,משבר ושינוי
ronitlt51@gmail.com
http://www.ronitlt.co.il