אהבה שאינה תלויה בדבר 

אבחנה פשוטה על טבע האדם מגלה כי אנו אוהבים את מה שגורם לנו תענוג ולכן גם רוצים בקרבתו, ושונאים את מה שמביא לנו סבל ורוצים להתרחק ממנו. במילים אחרות אהבה נתפסת אצלנו כהרגשת התענוג מאובייקט מסוים. לדוגמה, שני בני זוג יכריזו כי הם אוהבים זה את זה, משום שהם מרגישים סיפוק מהקשר שביניהם. לעומת זאת, אם נבחן את אותו זוג לאחר תקופה ממושכת יחד, קיים סיכוי שנגלה תמונה הפוכה עד כדי שנאה וריב. הסיבה לכך היא שהם פסקו מלענות על הצרכים המשותפים ביניהם. נמצא שהאהבה נמדדת רק כלפי התענוג שהאחד מקבל מהשני, ולא כלפי נותן התענוג.

"מי יגרום לי הנאה?" - זו השאלה שאיתה אנו פונים לחברה. רק כלפיה אנו קובעים אם אדם מסוים הוא טוב או רע, קרוב או רחוק, שנוא או אהוב - הכול לפי רצוננו האגואיסטי. אפילו פעולה של נתינה נעשית מתוך חשבון של רווח אישי, בין אם ברכוש ובין אם בהרגשה טובה.

יצירת קשר בין אנשים מותנית במידת השתוות רצונותיהם ומחשבותיהם. אם תנאי זה אינו מתקיים, לא תיתכן הרגשה והבנה משותפת. אפשר שבעקבות נקודת המגע המשותפת יחליטו הצדדים להתרחק זה מזה, אך כאמור, כדי לקבוע זאת צריכים השניים, ליצירת קשר ראשוני, להגיע להשתוות מסוימת בין תכונותיהם. המקובלים מצאו כי חוק זה פועל בכל רובדי המציאות וכינוהו בשם "חוק השתוות הצורה".

אם כן, קשר בין שני אנשים בעלי טבע אגואיסטי ניתן למדידה: אם ברגע נתון האחד אוהב את מה שהשני אוהב ושונא את מה שהשני שונא, ולהפך, ניתן לומר כי הם אוהבים זה את זה.
כלומר בהתאם להשתוות הצורה עם האחר, האדם יכול לבחון את הקשר ולהחליט על כדאיותו. הצרות מתחילות כאשר האגו של האחד משתנה ומפסיק להיות בהשתוות הצורה עם האגו של האחר. נמצא כי עתידו של קשר בין שני בני אדם לעולם אינו ניתן לחיזוי, שכן הוא נתון לשינויים התכופים שברצונות שני הצדדים.

בזמננו, אנו עדים להתעצמותו ולגדילתו המהירה של הרצון האנושי. לכן, אין פלא שיכולתנו להבין זה את זה הולכת ופוחתת. אפילו האדם בינו לבין עצמו אינו מוצא מנוח לנוכח האגו הבוער בקרבו. הוכחות לתופעות אלה ניתן למצוא בתחומים רבים: במישור האישי - הדיכאון נוסק למימדים שלא ידענו מעולם. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2002 היווה הדיכאון למקור רביעי בחשיבותו לחולי בעולם (121 מיליון איש). במישור המשפחתי - מקרי האלימות במשפחה הניכור והגירושין מצויים בעלייה מתמדת. במישור הלאומי - הקיטוב ואי השוויון גדלים, מקרי השחיתות בשלטון מתגלים חדשות לבקרים. במישור העולמי - מאיימות מלחמות, התקפות טרור, משברים חברתיים וכלכליים.

מכל האמור עולה כי דרך ההתקשרות הנוכחית שלנו - התקשרות המבוססת על ניצול הזולת - מסוכנת להמשך קיומנו כחברה אנושית. חכמת הקבלה מציעה שיטה ל תיקון היחס האגואיסטי שלנו לכל הסובב אותנו ולהפכו לאהבה אמיתית - אהבה שאינה תלויה בדבר.

מלבד האהבה האגואיסטית התועלתנית יש סוג נוסף של מערכות יחסים והוא האהבה הטבעית. הדוגמא הברורה ביותר לאהבה מסוג זה היא אהבת אם לילדיה. הכינוי "אהבה טבעית" מרמז שמצד הטבע האם מחויבת לאהוב את ילדיה. האהבה האגואיסטית מבוססת על רווח עצמי בלבד, כלומר קבלה ישירה לתוך הרצון העצמי. משום כך, התענוג המתקבל מתוך אהבה שכזו ממלא את הרצון ובכך מבטל אותו. ידוע שתענוג מורגש בנו רק במידת השתוקקות הרצון אליו, ולכן יוצא שהתענוג חדל מלהיות מורגש אם ההשתוקקות כלפיו באה על סיפוקה.
הדבר המיוחד בקשר שבין אם לילדיה הוא שהאם מתענגת כתוצאה מהנאת ילדיה. כלומר התענוג אינו מתקבל ישירות לתוך רצון האם. ככל שהילדים ייהנו יותר כך היא תיהנה יותר. הנאת הילדים מהווה מעין מקור חיצוני להנאת האם.

דוגמא נוספת לאהבה המחויבת מצד הטבע היא הנטייה המולדת לאהוב. כיום חושף בפנינו המדע מיפוי מדויק יותר ויותר של הגנום האנושי. כבר ידוע כי נטיות שליליות רבות מושרשות באדם מצד הטבע, והאדם אנוס להוציאן לפועל שלא מבחירתו. ובכן, כך גם יש אחוז קטן באוכלוסייה אשר לפי טבעו מקבל הנאה מעזרה לזולת.

הבדל מהותי אחד בין אהבת האם לילדיה ובין אהבה רוחנית הוא החיוב מצד הטבע המוטל על האם, בעוד שהאהבה הרוחנית נולדת אך ורק מתוך בחירה חופשית.

אהבה רוחנית - כך נקראת היכולת להרגיש את רצונות הזולת ולהעדיף את מילויים על פני מילוי הרצונות העצמיים שלך. ברוחניות אדם מכונה "אוהב" במידה שיכול להרגיש רצון של מישהו אחר ולהקנות לו כזאת חשיבות עד שיעדיף למלא אותו בכל מרצו, ממש כאילו היה זה רצונו שלו.

אבל כיצד ניתן לקיים דרישה שכזו? הרי האדם אינו מסוגל לספק אף לא את רצונותיו עצמו, ואם כן, בטח שלא יוכל לספק את רצונות הזולת?!

הדבר אפשרי רק אם כל הצדדים, בהדדיות, מתעלים מעל לאגו, ומתאחדים ל"כלי" בו שורה הבורא. ההרגשה המשותפת של הבורא בכלי שנוצר בין הנאהבים הללו היא התחושה הנקראת אהבה.

כדי להשיג את האהבה הרוחנית זקוק האדם לעזרה. עזרה זו הוא מקבל מאנשים כמוהו, המשתוקקים לרוחניות, ויחדיו הם יוצרים "קבוצה". הקבוצה משמשת עבור האדם ככלי להשגת השלמות והנצחיות שבאהבה הרוחנית. קשרי האהבה בין חברי הקבוצה הם הכלי בו שוכן הבורא - בקשרים בין הנשמות ולא בתוך כל אחד בפני עצמו. להרחבה בנושא זה מומלץ לקרוא על הכוח הרוחני הנוצר בקבוצה מעין זו.

את הדרגה הגבוהה ביותר של יחס הבורא לנשמות מכנים המקובלים בשם "טוב ומיטיב". בדרגות נמוכות יותר היחס הזה אינו מורגש, שכן האגו גורם להסתרתו מפני הנשמות. ככל שמטפסים במעלה המדרגות הרוחניות, מתקנים את האגו, ובכך מגלים את הטוב ומיטיב כיחס הקבוע של הבורא כלפינו. אז מתברר כי גם בדיעבד, לאורך כל הדרך, הבורא התייחס אלינו רק כך.

במהלך הדרך הרוחנית, כל עוד האדם אינו מתוקן בשלמות, מציאותו נראית לו פעם טובה ופעם רעה. מדרגה זו נקראת "שכר ועונש".

בהמשך, מגיע האדם בתיקונו למדרגה הנקראת "אהבה". במדרגה זו הוא מצליח להתעלות מעל לאגו במידה כה רבה עד שמרגיש מהבורא רק טוב ועונג. אולם אז ניצב האדם בפני קושי חדש - האם הוא אוהב את הבורא משום שהבורא משפיע לו תענוגים אדירים, או שמא יש ביניהם קשר אחר, קשר אמיתי שאינו תלוי בדבר?

במדרגה זו מתחיל האדם לבדוק את יחס הבורא כלפיו בעבר. האדם בוחן את כל הגלגולים שעבר ומגלה כי הבורא מעולם לא פגע בו. אמנם נחשפים בפניו אירועים נוראיים שחווה בעברו, אך דווקא על פניהם מתגלה לו כעת אהבתו של הבורא, בעבר, בהווה וגם לעתיד. גילוי האהבה העתידית פירושו שאדם מגיע ל"גמר התיקון הפרטי", היינו לגילוי האהבה הפרטית שאינה תלויה בדבר.

במדרגה זו עדיין לא תמה עבודת האדם, שכן הוא עוד לא בדק את יחס הבורא ליתר הנשמות לאורך כל דרכן. כלומר, כלפי עצמו הוא גילה שאכן הבורא מתייחס אליו באהבה תמידית, אך מה לגבי היתר? אולי הבורא מתייחס כך רק כלפיו?

לשם כך האדם מתחיל לצרף לעצמו את כל יתר הנשמות. הוא מתקשר עימן ומבצע תהליך דומה של בדיקה ותיקון על כל אחת מהן. עם תום התהליך משיג האדם כי יחס הבורא לכל הנשמות, לאורך כל הדרך הוא אהבה נצחית שאינה תלויה בדבר.

בימינו, גילוי חוסר האהבה דוחף את האדם לחפש אחריה. מתוך חיפוש פנימי מגיע האדם אל חכמת הקבלה ובאמצעותה למימוש האהבה הרוחנית - האהבה הנצחית.