הרהורים על הסף 

הרהורים על הסף
תחיה עשת

לאחרונה ביקרתי בתערוכת צילומים "דיוקנאות על הסף" המוצגת בגלריה או-ג'י בחיפה.
בתערוכה מוצגים 23 דיוקנאות של חולים סופניים בגילאים שונים, שצולמו ותועדו בידי זוג היוצרים הגרמנים הצלם וולטר שילס והעיתונאית ביאטה לקוטה.
בחלל הגלריה תלויים צילומים 'גדולים מהחיים', בשחור ולבן. 'צילום לפני- וצילום אחרי'. חיים ומוות זה לצד זה. מתחת לדיוקנאות מופיע טקסט: שמו של האיש, מתי צולמו התמונה הראשונה והאחרונה, בן כמה היה במותו, במה עבד, מאיזו מחלה מת, איך התייחס למחלתו, לשהותו בהוספיס אל מותו. מה עשה ואמר בימים/שעות האחרונות לחייו.
אחד המניעים העיקריים שהניעו אותי ללכת לתערוכה היה הרצון להישיר מבט. להתבונן למוות בעיניים. ו-'העיקר לא לפחד כלל'.
ברגע הראשון מוקפת ועטופה בפנים זרות, של מי שפעם היו אנשים חיים רציתי ללכת. לברוח. הרגשתי לכודה. מבועתת.
ובכל זאת, כמו ממוגנטת פסעתי והישרתי מבט.
מהר מאוד נשביתי בהתמקדות בפרטים. שיחקתי במשחק 'מצא את ההבדלים'. ניסיתי לפענח מה יש/אין בפנים המתות שאין/יש בפנים החיות. הבחנתי בקמטים שנעלמו, כאילו יושרו לאחר המוות, בשערות הפנים, בהצטמקות, בפנים החתומות, הריקות ממבע.
ככל שהמסע בחלל המתים נמשך הטקסט הכתוב מתחת לתמונות נעשה מרכזי יותר ויותר. מצאתי את עצמי עסוקה בחישוב קיצם של בעלי הדיוקנאות לאחור. כמה ימים הם גססו בהמתנה למותם.
מה הם הרגישו וחשבו לפני מותם ואיך תחושות ומחשבות אלו נקשרו לחייהם?
חלק מהאנשים שהו בכעס. כעס על מה שנלקח מהם. כעס על אובדן. כעס על מה שלא יספיקו לעולם.
אחרים התמקדו ברגע. 'אכול ושתה כי מחר תמות'. הם שכבו במיטה, שתו שמפניה מוקפים בחברים ובבני משפחה.
והיו גם מעטים שהשלימו עם המוות הקרב, 'השירו מבט', נפרדו.
ההתבוננות הזו למוות בעיניים, היא למעשה, להישיר מבט לחיים.
עד כמה הנוכחות של המוות נוכחת בחיינו?
באימון אנו מתמקדים בהגשמת יעדים, חלומות. אבל, עד כמה אנו מודעים לחמקמקות, לארעיות של הרגע?
התבוננות בחיים על הסף היא התבוננות מזוככת.
התבוננות של תייר בסופשבוע מרוכז במחוז חדש ונפלא.
התבוננות של מי ששב לאחר שהות ממושכת באהוביו.
התבוננות שאינה מובנת מאליה. בעצם, התבוננות שיש בה לא רק אזכור לסוף הקרב, אלא התבוננות שיש בה ראשוניות. המבט של הילד הקטן בעננים, בפרח, ברכבת... החיבוק, הנשיקה, קוביית השוקולד.
הכל כל כך מלהיב, מרגש. רבים מאיתנו איבדו מהר מידי את ההתבוננות הילדית הזו. באופן, פרדוקסאלי, היא שבה אלינו עם קמילה, פרידה.
אני תוהה אם בין יעד למשנהו נוכל להציב מטרות קטנות (ואולי גדולות) להשיב אל היומיום את ההתבוננות הילדית (או התבוננות הנוטה למות).
ואולי זה בעצם היעד.