שינוי, הדרך הטבעית ואנטי-Coaching 

מאמר זה, הוא מאמר המשך למאמר על שינוי שפרסמתי בעבר.
סיימתי את המאמר הקודם בפסקה הבאה:
"מן הידוע, שהמניע החזק ביותר לשינוי הוא רצון עז להישג מיוחל, רצון כזה, מוצא בדרך כלל את הדרכים להגיע ליעדו ("אם יש לך למה, אז אין בעיה איך") , קשה ליצור בצורה מלאכותית או מניפולטיבית רצון כזה, אך אפשר להפעיל את המנגנונים שרצון עז כזה מפעיל - בצורה מלאכותית וכאילו "לפתות" את התת-מודע לייצר את התנאים להגשמת היעדים האישיים."

בחרתי להשתמש במילה "לפתות" מאחר שהיא מייצגת, לטעמי את המניע הטבעי שמצוי בחיינו, השאיפה הטבעית שלנו להנאה, שמחה ואושר כרוכה כמעט בכל מעשה ומעשה שלנו.
אנחנו עסוקים בדברים הפשוטים והיומיומיים ובמעשים הנעלים ביותר בדיוק בגלל התשוקה שלנו להנאה וסיפוק ש"טבועים" עמוק בתוכנו ע"י הטבע מולידנו (שאנחנו לעולם חלק ממנו) שמוליך אותנו במסלול הגשמה שתורם לחיים ישירות (היתרבות ותרבות, אבולוציה גנטית ופסיכולוגית, אבולוציה של הידע ועוד...).

אי לכך, פיתוי הוא הדרך הטבעית לשינוי.
ובתהליך זה, אני גורס שמחויב להיות שיתוף פעולה של ההכרה ותת ההכרה (לדעתי, לעולם לא קיים מצב של הפרדה אמיתית) ההכרה צריכה להבין ולהשתכנע - ללא ספקות בנכונות ונחיצות השינוי ?ועכשיו, ולאחר מכן לבנות את התמונה האישית, של המטרה המושגת בצורה המפתה ביותר לך, כפנטזיה שהתת הכרה יכולה להתענג עליה ולטעון אותה ברגש חזק.

התהליך הנ"ל הוא תהליך דינאמי ומתפתח ע"פ הפידבקים במציאות, אך בכל מצב, מדובר בתהליך אישי מיוחד, שצריך להיתפר ע"פ עולמו של האדם ולא לפי תבניות קבועות שמוזכרות בשיטות שינוי שונות.

נפש האדם, אינה אוהבת מניפולציות (שיגור מסר לתת ההכרה שאין לו תואם עם ההכרה) ובסופו של דבר, היא מתנערת מהתהליך הנ"ל או מאבדת עוצמה.

בתקופה שמושג ה Coaching תופס יותר ויותר מקום, וכשהוא יונק מהגישה האינסטנטית האמריקאית, אני גורס שצריך קצת להירגע... למרות הצורך והנטייה לפישוט ותכליתיות אסור לשכוח את המורכבות של כל אדם ואדם.
בנוסף, יש להיזהר לא ליפול למלכודת השאפתנות אם אתם מאושרים כמו שאתם עם חיים מלאים ובריאים.
אולי דווקא השם העברי - "אימון" מתאים יותר ובריא יותר, ששורשיו במילה "אמן" והטיותיו - אמונה, אמנה, אמינות, אמנות...
מהות ה"אימון" ולב ליבו הוא - החזון, יש נטייה לבלבל בין שני מושגים שלטעמי יש בינם הבדל מהותי:
חזון ומטרה.
חזון במובנו האמיתי, לטעמי, הוא תמונה שמגלמת מטרה בעלת ערך גדול יותר מנושא החזון, ממני, ושיש לו משמעות לאנשים שאני בא איתם במגע, ושבמקרה הטוב יותר יש בו מן ההתעלות על עצמי ועל האגו שלי.
מטרה - היא בד"כ מונחית הישג אישי בעיקר, ככזאת לפעמים היא גם מקדשת את האמצעים, והיא עלולה להיות עיוורת לפוטנציאל ההגשמה האמיתי של האדם.
והחיבור המתבקש הנכון בין שני המושגים האלו הוא חזון אישי.
חזון אישי - הוא מטרה שיש בה מן ההגשמה של התמונה הפוטנציאלית הטובה ביותר של עצמנו, של מי שאנחנו יכולים להיות, אמיתיים, אותנטיים ובתחום עשייה שבו אנחנו יכולים לתרום הכי הרבה ועם הרבה סיפוק.
חזון כזה - שואב את כוחו ממטרה כזאת רבת עוצמה שממילא מספקת את הכוח להתמיד למרות הקשיים בדרך והחששות בנוגע לצרכי ההישרדות שלנו... כשהמטרה ראויה התוצאה תהיה ראויה לא פחות... לכן, ההצלחה היא מתבקשת... גם אם לא תמיד היא מתבטאת ישר בצורה מלאה באופן הכלכלי.
אין ספק שבכל המובנים האחרים היא מהות ההצלחה, ומשהו שנוכל להסתכל עליו בעתיד עם סיפוק קיומי.
חזון כזה הולך יד ביד עם התפיסה שמי שנותן הרבה (נותן משהו שהוא בר משמעות אמיתית לאחרים) מקבל הרבה.

בברכת אמת ואהבה,

גבי קריספין