תקופה זו נפתחת בשנת 1893 כאשר הוקמה הליגה הגאלית. הליגה עודדה את תחייתה המחודשת של התרבות האירית, שחוותה דיכוי מצד האנגלים במשך מאות שנים.
ב- 1929 נוסד הארגון לריקודים איריים הגדול ביותר בעולם ה- An Coimisiun le Rinci Gaelacha (יאיר ורדיגר, TCRG - מנהל "אייריש דאנס - ישראל": האקדמיה הישראלית לריקוד אירי הינו הראשון והיחיד אשר הוסמך ע"י הארגון ללמד את הריקוד האירי בישראל לאחר שעבר את הבחינות בהצלחה) אשר חוקק חוקים וכללים לגבי הוראת המחול האירי, שיפוט ותחרויות. ראוי לציין שגם קודם לכן היה מגוון בכל הקשור לריקודים, מוסיקה, תלבושות וחוקים בתחרויות. אולם, חלק מהשפעת הארגון היה בכך שהציב סטנדרט אחיד בכל הקשור לתחרויות ריקוד.
במשך המאה ה- 20, הריקוד האירי הגיע למקומות שונים בעולם, הרבה בעטייה של ההגירה של איריים רבים אל ארצות-הברית. הריקוד עבר תהליך של קידמה בכל הנוגע לטכניקה בריקוד ובלבוש. לדוגמא, בתקופתם של המאסטרים לריקוד, הבמות היו הרבה יותר קטנות כגון, משטח השולחן, חצאי דלתות או שלפעמים ה"במה" הייתה רחוב. מבחנים שנערכו לרקדנים על מנת לקבוע את מיומנותם בריקוד היו למשל לרקוד על ראש החבית או על שולחן חלק. כאשר הבמות נהפכו ליותר גדולות, גם הריקוד השתנה בהתאם. התנועה של הרקדנים על הבמה גדלה באופן משמעותי (כיום שופט יכול להוריד נקודות באם הרקדן לא מנצל את שטח הבמה באופן מלא), וכן צעדים אשר היה קשה לעשותם היות שלא היה מקום לבצעם, כיום ניתן לעשותם.
מיקום התחרויות השתנה אף הוא במשך הזמן. אם בימים עברו התחרו בתוך אסמי תבואה או מחוץ לבתים, התחרויות כיום נעשות בבתי-מלון, בתי-ספר או מגרשי ירידים.
הריקוד האירי התפתח בעוד דרכים במשך המאה ה- 20. הוראת המחול מתחילה בגיל צעיר. משנות ה-20' של המאה העשרים, הוראת הריקוד גם השתנתה מגברים בעיקר לנשים בעיקר. ילדות הרוקדות ריקודי יחידים בתחרויות היה מחזה נדיר לפני שנת 1920.
בעבר, הזרועות והידיים בריקוד היו חופשיים יותר, וגם הונחו לפעמים על המותניים. כנראה בהשפעת הכמרים הריקוד נרקד ללא עזרת הידיים. חלק טענו שזרועות קשוחות ובצד משדר פחות פרובוקציה, אחרים טענו שהכנסייה ניסתה דרך אי תנועות הידיים והזרועות להרגיל את הרוקדים במשמעת עצמית. אולם, בריקודי קבוצות כן מובאים תיעודים לכך שהיו תנועות עם הידיים.
התלבושות של המורים והרקדנים השתנו באופן משמעותי מהסגנון המסורתי בעבר. לאחר שנת 1893, כחלק מתהליך תחייתה של התרבות האירית, החלה השאיפה לחזור אל הלבוש האירי המסורתי.
תלבושות הרקדנים:
עד שנות ה- 80 של המאה העשרים, היו לעיתים קרובות לובשים חבל סביב המותניים אשר היה משתלשל סביב הברכיים ומסתיים בציצית. רקדנים היו יכולים ללבוש מעיל קטן או ווסט. נגני חמתות החלילים אימצו את החצאית הסקוטית, והרקדנים הגברים אימצו אותה אף הם במהלך שנות ה- 20' וה- 30' של המאה העשרים. כיום, הבנים רשאים ללבוש גם מכנסיים בתחרויות הריקוד.
תלבושות הרקדניות:
במאה ה- 19, נהוג היה שהרקדניות היו לובשות לבוש כפרי או למעשה את התלבושת הכי יפה של ימי ראשון עטורה סרט בדמות פרח או צלב. לאחר שנת 1893, הלבוש הטיפוסי הורכב מגלימה הלבושה מעל שמלה לבנה המאובזרת עם אבנט. האלטרנטיבה לגלימה הייתה צעיף. בשנות ה- 30' של המאה העשרים, הגלימה הורדה והצעיף התפתח לפריט חובה בתלבושת הריקוד, אשר נלבש על גב התלבושת. צעיף זה קשור ללבוש המסורתי אשר היה מעוצב בצורת מלבן והיה מחובר לתלבושת באמצעות סיכה. עם מרוצת השנים נעשתה עבודות הרקמה בשמלות מורכבת וצבעונית יותר. העיצובים היו בהשראת המסורת האירית הקדומה ונלקחה מדוגמאות קלטיות שקיימות ב- "Book of Kells", וכן עיצובים שסותתו על אבנים, על צלבים ועל גביעים. הבדים וכן הקווים המתמשכים שצוירו על הרקמה סימלו את המשכיות החיים ואת נצחיות האנושות. המעצבים כיום מציגים פירושים חדשים ברקמות אשר יוצרים על התלבושות. המצאה חדשנית נוספת מן השנים האחרונות היא השימוש בחוטים העשויים מכסף או זהב ברקמות.
בתלבושות הקדומות, הצבעים השולטים היו ירוק, לבן וזעפרן, כאשר הרוקדים נמנעו מללבוש אדום בגלל הקרבה ללבוש האנגלי. כיום, כל הצבעים כולם באים לידי שימוש בתלבושות. הלבוש הגברי מאופק יותר.
נעלי הריקוד:
תיאורים קדומים הקשורים בריקוד האירי הראו, שלפעמים הרקדנים רקדו יחפים. "נעל רכה" (Soft Shoe) הוצגה לראשונה בסביבות שנת 1924 בשביל ילדות אשר רקדו מקצבי ריל, ג'יג וסליפ ג'יג. הילדים למשך זמן גם אימצו את ה"נעל הרכה", אולם מאסו בכך בשנות ה- 70 של המאה ה- 20. כיום, בנים רוקדים את ריקודי המחול בתחרויות עם "Reel Shoes" - נעליים מעור, בעלות עקבים מעץ, שבאמצעותם אפשר להפיק צלילים של קליק בין שני העקבים. רקדניות רוקדות את ריקודי המחול האירי בנעליים מעור, בעלות מבנה דומה לנעל בלט, אולם ייחודן הוא בקשירת השרוכים שלהן.
הריקוד בנעלי הסטפס האירי (Hard Shoe), בעלות הקצה העשוי פיברגלס המחובר לכרית הנעל וכן העקב, פיתח סגנון וטכניקה. השינויים האלו גרמו לרקדנים ליצור קליקים באמצעות העקבים אשר ישמיעו רעש חזק יותר, להשמיע נקישות שיוצרות קצב. לעומת זאת, בעבר, ראשי מסמר היו מחוברים לנעל ורקדנים הכניסו בין הסוליה לכרית הנעל מטבעות על-מנת ליצור רעש בריקוד.
עקבים "שמנים" (עקבי בועה) הוכנסו בסביבת שנת 1985 כדי להקל על הרקדנים ביצירת הקליקים באמצעות העקבים. אולם, בתחרויות נאסר לרקוד בעזרתם.
מוסיקה וריקודים:
ארבעת המקצבים במוסיקה האירית המזוהים עם הרקדנים הם: ג'יג, ריל, הורנפייפ וסט ריקודים. ה"זמן" של המנגינה נשמע בתחילת המוסיקה. לדוגמא, ג'יג הנו 6/8 זמן. המספר השני הוא יחידת הבסיס למקצב (4 מציין רבע צליל, 8 מציין שמינית צליל) ואילו המספר הראשון מייצג את מספר הנקישות ביחס למחיצת הזמן. על פי קצב המוסיקה מחליטים את מהירות הנקישות. בקצב מהיר הנקישות יבוצעו במהירות. רקדנים מתחילים נשאלים בתחרויות הראשונות שלהם האם הם רוצים שהמוסיקה שתנוגן תהיה מהירה או איטית. תפקיד המטרונום לתת את הקצב באופן מדויק, לכן אפשר לראות רקדנים אשר מבקשים שסט הריקודים שלהם יבוצע בקצב מסוים. מקצבים איטיים מאפשרים לרקדנים לתת עוד צעדים ותנועות אל תוך ריקוד מסוים.
כשם שהתלבושות התפתחו כך גם הריקודים בגלל התפתחות תנועות וצעדים חדשים. דוגמא לצעדי ריקוד חדשים הם צעד ה"פרפר" ועמידה על אצבעות הרגל. התפתחויות אלו לפעמים שנויה במחלוקת שכן הם מציגים סתירה עם השמירה על אותנטיות או ההיבט המסורתי בכל הקשור לריקוד האירי הקדום. אולם, רקדנים בעלי יכולות ריקוד גבוהות תמיד דוחפים את עצמם אל מעבר לגבולות היכולת וההמצאה.
ג'יג:
ישנם התייחסויות למקצב הג'יג באירלנד הקדומה. ישנם כמה סוגי ג'יג:
single (or soft), double, treble, and slip jig.
המוסיקה הינה 6/8, והסליפ ג'יג הוא חריג, עם מקצב של 9/8, כאשר הדגש בספירה הנו:
רקדנים רוקדים את הסינגל והסליפ ג'יג ב"נעל-רכה".
הסליפ ג'יג (בנעל רכה) הינו המקצב החינני ביותר בריקוד האירי שכולל צעדי קפיצה קלה, צעדים הצידה, החלפות רגלים ופוינטים. רק נשים רוקדים את הסליפ ג'יג.
ריל:
מקצב הריל פותח בסביבות שנת 1750 בסקוטלנד והמורים לריקוד הביאו את הריל להתפתחות מלאה. המוסיקה הנה בקצב 4/4 והרקדנים רוקדים את הריל בקצב מהיר מאוד. גם גברים וגם נשים רוקדים את הריל. בשביל הנשים הריקוד הנו ריקוד קל, מהיר בנעל-רכה שמרשה הרבה הרמות רגליים ודורש הופעה אנרגטית מצד הרקדנית. גברים לפעמים רוקדים את הריל בנעלי סטפס איריות.
הורנפייפ:
ההורנפייפ התחיל בסביבות שנת 1760 ובעצם התפתח מהבמות באנגליה.
במקור הגברים רקדו את ההורנפייפ בנעלי סטפס איריות. אבל כיום, גם גברים וגם נשים רוקדים ומתחרים במקצב הזה. ישנה עדות לכך, שהנשים מחבל אירלנד Cork היו הראשונות להופיע בהפגנתיות במקצב ההורנפייפ בסגנון הגברי.
ההורנפייפ הנו בקצב 4/4 ומזכיר שילוב של ריל איטי עם הדגשה על הספירה הראשונה והשלישית. צעד קבוע יחסית שנרקד בהורנפייפ הינו ה- rock בו נעזרים באמצעות הקרסוליים.
סט ריקודים:
סט הריקוד נרקד בלחן מסוים ונשאר בקביעותו במשך זמן רצוף. גם גברים וגם נשים רוקדים את הסט בנעלי סטפס איריות. המתחרים מתחילים את הריקוד ברמה Open בגלל המורכבות בריקודים. היות שהלחן ידוע והרקדן מכיר אותו, השופטים מצפים לפרשנות מאתגרת ומעניינת יותר למוסיקה מצידו של הרקדן.
סט הריקוד מכיל 2 חלקים: ה- Lead Around (8 עד 16 תיבות) וה- Set (12 עד 16 תיבות).
כמה מהלחנים הם בני יותר מ- 250 שנה, אולם מרבית הסטים של הריקוד פותחו לאחרונה באמצעות מורי הריקוד. המתחרים בוחרים את סטי הריקוד מתוך רשימה של ריקודים.
קבוצה של מנגינות לסטים של ריקודים משוייכת עם נפוליאון: Downfall of Paris, Bonaparte's Retreat, Madame Bonaparte. אחת הסיבות מני רבות קשורה לכך, שהאירים רצו את עזרתם של הצרפתים בסילוק המשטר האנגלי בתקופת נפוליאון.
הרשימה של הריקודים ארוכה וביניהם:
The Hunt, Rub the Bag, The Humours of Branden, The Piper through the Meadow Straying, Kilkenny Races, The Ace and Deuce of Pipering, The Three Sea Captains, King of the Fairies, Blackthorn Stick, The Drunken Gauger.
עוד קבוצה של ריקודים המשתייכת לריקודים המסורתיים כוללת את:
St. Patrick's Day, The Blackbird, Garden of Daisies, Job of Journeywork.
כל אלו הם לחנים קדומים אשר משתייכים לתחילת ההיסטוריה של הריקוד האירי.
סוג נוסף של ריקוד הינו ה-"group set dance". הריקודים נרקדים במקצבי הריל, הורנפייפ או ג'יג והם שאובים מתוך ריקודי ה- 4 זוגות הצרפתיים. קבוצת הריקודים הללו שונה מריקודי ה- ceili, ופחות מסובכת מהם.
ריקודי קיילי (Ceili):
ריקודי הקיילי לקוחים מתוך קבוצה של סטי ריקוד וכן מריקודי 4 זוגות צרפתיים. אולם, הם עברו עיבוד למוסיקה האירית. משמעות "קיילי", זה התאספות לצורך חגיגה של מוסיקה וריקוד. ההתאחדות הגאלית ערכה אסיפה ראשונה מסודרת בשנת 1897. הם שאלו את הרעיון מהסקוטים, וכתקדים היה סט ריקוד שנגן חמת-חלילים פתח את ריקודי הקיילי. היות שתחיית ריקודי הקייל לא התפשטה באותה תקופה, הריקודים שנרקדו באסיפה הראשונה היו קבוצה של סטי ריקוד וריקודי 4 זוגות צרפתיים.
העתקת תיאורם של הריקודים הללו החלה בשנות ה- 30 של המאה העשרים.
לדוגמא: הריקודים Sweets of May ו- A Trip to the Cottage התגלו בדרום Armagh, ורק קבוצה מצומצמת של נשים וגברים מבוגרים ידעו על כך.
למרבה המזל, מרבית ריקודי הקיילי תועדו והוקלטו לפני שהיו נאבדים ושייכים להיסטוריה.
ב- 1929 נוסד הארגון לריקודים איריים הגדול ביותר בעולם ה- An Coimisiun le Rinci Gaelacha (יאיר ורדיגר, TCRG - מנהל "אייריש דאנס - ישראל": האקדמיה הישראלית לריקוד אירי הינו הראשון והיחיד אשר הוסמך ע"י הארגון ללמד את הריקוד האירי בישראל לאחר שעבר את הבחינות בהצלחה) אשר חוקק חוקים וכללים לגבי הוראת המחול האירי, שיפוט ותחרויות. ראוי לציין שגם קודם לכן היה מגוון בכל הקשור לריקודים, מוסיקה, תלבושות וחוקים בתחרויות. אולם, חלק מהשפעת הארגון היה בכך שהציב סטנדרט אחיד בכל הקשור לתחרויות ריקוד.
במשך המאה ה- 20, הריקוד האירי הגיע למקומות שונים בעולם, הרבה בעטייה של ההגירה של איריים רבים אל ארצות-הברית. הריקוד עבר תהליך של קידמה בכל הנוגע לטכניקה בריקוד ובלבוש. לדוגמא, בתקופתם של המאסטרים לריקוד, הבמות היו הרבה יותר קטנות כגון, משטח השולחן, חצאי דלתות או שלפעמים ה"במה" הייתה רחוב. מבחנים שנערכו לרקדנים על מנת לקבוע את מיומנותם בריקוד היו למשל לרקוד על ראש החבית או על שולחן חלק. כאשר הבמות נהפכו ליותר גדולות, גם הריקוד השתנה בהתאם. התנועה של הרקדנים על הבמה גדלה באופן משמעותי (כיום שופט יכול להוריד נקודות באם הרקדן לא מנצל את שטח הבמה באופן מלא), וכן צעדים אשר היה קשה לעשותם היות שלא היה מקום לבצעם, כיום ניתן לעשותם.
מיקום התחרויות השתנה אף הוא במשך הזמן. אם בימים עברו התחרו בתוך אסמי תבואה או מחוץ לבתים, התחרויות כיום נעשות בבתי-מלון, בתי-ספר או מגרשי ירידים.
הריקוד האירי התפתח בעוד דרכים במשך המאה ה- 20. הוראת המחול מתחילה בגיל צעיר. משנות ה-20' של המאה העשרים, הוראת הריקוד גם השתנתה מגברים בעיקר לנשים בעיקר. ילדות הרוקדות ריקודי יחידים בתחרויות היה מחזה נדיר לפני שנת 1920.
בעבר, הזרועות והידיים בריקוד היו חופשיים יותר, וגם הונחו לפעמים על המותניים. כנראה בהשפעת הכמרים הריקוד נרקד ללא עזרת הידיים. חלק טענו שזרועות קשוחות ובצד משדר פחות פרובוקציה, אחרים טענו שהכנסייה ניסתה דרך אי תנועות הידיים והזרועות להרגיל את הרוקדים במשמעת עצמית. אולם, בריקודי קבוצות כן מובאים תיעודים לכך שהיו תנועות עם הידיים.
התלבושות של המורים והרקדנים השתנו באופן משמעותי מהסגנון המסורתי בעבר. לאחר שנת 1893, כחלק מתהליך תחייתה של התרבות האירית, החלה השאיפה לחזור אל הלבוש האירי המסורתי.
תלבושות הרקדנים:
עד שנות ה- 80 של המאה העשרים, היו לעיתים קרובות לובשים חבל סביב המותניים אשר היה משתלשל סביב הברכיים ומסתיים בציצית. רקדנים היו יכולים ללבוש מעיל קטן או ווסט. נגני חמתות החלילים אימצו את החצאית הסקוטית, והרקדנים הגברים אימצו אותה אף הם במהלך שנות ה- 20' וה- 30' של המאה העשרים. כיום, הבנים רשאים ללבוש גם מכנסיים בתחרויות הריקוד.
תלבושות הרקדניות:
במאה ה- 19, נהוג היה שהרקדניות היו לובשות לבוש כפרי או למעשה את התלבושת הכי יפה של ימי ראשון עטורה סרט בדמות פרח או צלב. לאחר שנת 1893, הלבוש הטיפוסי הורכב מגלימה הלבושה מעל שמלה לבנה המאובזרת עם אבנט. האלטרנטיבה לגלימה הייתה צעיף. בשנות ה- 30' של המאה העשרים, הגלימה הורדה והצעיף התפתח לפריט חובה בתלבושת הריקוד, אשר נלבש על גב התלבושת. צעיף זה קשור ללבוש המסורתי אשר היה מעוצב בצורת מלבן והיה מחובר לתלבושת באמצעות סיכה. עם מרוצת השנים נעשתה עבודות הרקמה בשמלות מורכבת וצבעונית יותר. העיצובים היו בהשראת המסורת האירית הקדומה ונלקחה מדוגמאות קלטיות שקיימות ב- "Book of Kells", וכן עיצובים שסותתו על אבנים, על צלבים ועל גביעים. הבדים וכן הקווים המתמשכים שצוירו על הרקמה סימלו את המשכיות החיים ואת נצחיות האנושות. המעצבים כיום מציגים פירושים חדשים ברקמות אשר יוצרים על התלבושות. המצאה חדשנית נוספת מן השנים האחרונות היא השימוש בחוטים העשויים מכסף או זהב ברקמות.
בתלבושות הקדומות, הצבעים השולטים היו ירוק, לבן וזעפרן, כאשר הרוקדים נמנעו מללבוש אדום בגלל הקרבה ללבוש האנגלי. כיום, כל הצבעים כולם באים לידי שימוש בתלבושות. הלבוש הגברי מאופק יותר.
נעלי הריקוד:
תיאורים קדומים הקשורים בריקוד האירי הראו, שלפעמים הרקדנים רקדו יחפים. "נעל רכה" (Soft Shoe) הוצגה לראשונה בסביבות שנת 1924 בשביל ילדות אשר רקדו מקצבי ריל, ג'יג וסליפ ג'יג. הילדים למשך זמן גם אימצו את ה"נעל הרכה", אולם מאסו בכך בשנות ה- 70 של המאה ה- 20. כיום, בנים רוקדים את ריקודי המחול בתחרויות עם "Reel Shoes" - נעליים מעור, בעלות עקבים מעץ, שבאמצעותם אפשר להפיק צלילים של קליק בין שני העקבים. רקדניות רוקדות את ריקודי המחול האירי בנעליים מעור, בעלות מבנה דומה לנעל בלט, אולם ייחודן הוא בקשירת השרוכים שלהן.
הריקוד בנעלי הסטפס האירי (Hard Shoe), בעלות הקצה העשוי פיברגלס המחובר לכרית הנעל וכן העקב, פיתח סגנון וטכניקה. השינויים האלו גרמו לרקדנים ליצור קליקים באמצעות העקבים אשר ישמיעו רעש חזק יותר, להשמיע נקישות שיוצרות קצב. לעומת זאת, בעבר, ראשי מסמר היו מחוברים לנעל ורקדנים הכניסו בין הסוליה לכרית הנעל מטבעות על-מנת ליצור רעש בריקוד.
עקבים "שמנים" (עקבי בועה) הוכנסו בסביבת שנת 1985 כדי להקל על הרקדנים ביצירת הקליקים באמצעות העקבים. אולם, בתחרויות נאסר לרקוד בעזרתם.
מוסיקה וריקודים:
ארבעת המקצבים במוסיקה האירית המזוהים עם הרקדנים הם: ג'יג, ריל, הורנפייפ וסט ריקודים. ה"זמן" של המנגינה נשמע בתחילת המוסיקה. לדוגמא, ג'יג הנו 6/8 זמן. המספר השני הוא יחידת הבסיס למקצב (4 מציין רבע צליל, 8 מציין שמינית צליל) ואילו המספר הראשון מייצג את מספר הנקישות ביחס למחיצת הזמן. על פי קצב המוסיקה מחליטים את מהירות הנקישות. בקצב מהיר הנקישות יבוצעו במהירות. רקדנים מתחילים נשאלים בתחרויות הראשונות שלהם האם הם רוצים שהמוסיקה שתנוגן תהיה מהירה או איטית. תפקיד המטרונום לתת את הקצב באופן מדויק, לכן אפשר לראות רקדנים אשר מבקשים שסט הריקודים שלהם יבוצע בקצב מסוים. מקצבים איטיים מאפשרים לרקדנים לתת עוד צעדים ותנועות אל תוך ריקוד מסוים.
כשם שהתלבושות התפתחו כך גם הריקודים בגלל התפתחות תנועות וצעדים חדשים. דוגמא לצעדי ריקוד חדשים הם צעד ה"פרפר" ועמידה על אצבעות הרגל. התפתחויות אלו לפעמים שנויה במחלוקת שכן הם מציגים סתירה עם השמירה על אותנטיות או ההיבט המסורתי בכל הקשור לריקוד האירי הקדום. אולם, רקדנים בעלי יכולות ריקוד גבוהות תמיד דוחפים את עצמם אל מעבר לגבולות היכולת וההמצאה.
ג'יג:
ישנם התייחסויות למקצב הג'יג באירלנד הקדומה. ישנם כמה סוגי ג'יג:
single (or soft), double, treble, and slip jig.
המוסיקה הינה 6/8, והסליפ ג'יג הוא חריג, עם מקצב של 9/8, כאשר הדגש בספירה הנו:
רקדנים רוקדים את הסינגל והסליפ ג'יג ב"נעל-רכה".
הסליפ ג'יג (בנעל רכה) הינו המקצב החינני ביותר בריקוד האירי שכולל צעדי קפיצה קלה, צעדים הצידה, החלפות רגלים ופוינטים. רק נשים רוקדים את הסליפ ג'יג.
ריל:
מקצב הריל פותח בסביבות שנת 1750 בסקוטלנד והמורים לריקוד הביאו את הריל להתפתחות מלאה. המוסיקה הנה בקצב 4/4 והרקדנים רוקדים את הריל בקצב מהיר מאוד. גם גברים וגם נשים רוקדים את הריל. בשביל הנשים הריקוד הנו ריקוד קל, מהיר בנעל-רכה שמרשה הרבה הרמות רגליים ודורש הופעה אנרגטית מצד הרקדנית. גברים לפעמים רוקדים את הריל בנעלי סטפס איריות.
הורנפייפ:
ההורנפייפ התחיל בסביבות שנת 1760 ובעצם התפתח מהבמות באנגליה.
במקור הגברים רקדו את ההורנפייפ בנעלי סטפס איריות. אבל כיום, גם גברים וגם נשים רוקדים ומתחרים במקצב הזה. ישנה עדות לכך, שהנשים מחבל אירלנד Cork היו הראשונות להופיע בהפגנתיות במקצב ההורנפייפ בסגנון הגברי.
ההורנפייפ הנו בקצב 4/4 ומזכיר שילוב של ריל איטי עם הדגשה על הספירה הראשונה והשלישית. צעד קבוע יחסית שנרקד בהורנפייפ הינו ה- rock בו נעזרים באמצעות הקרסוליים.
סט ריקודים:
סט הריקוד נרקד בלחן מסוים ונשאר בקביעותו במשך זמן רצוף. גם גברים וגם נשים רוקדים את הסט בנעלי סטפס איריות. המתחרים מתחילים את הריקוד ברמה Open בגלל המורכבות בריקודים. היות שהלחן ידוע והרקדן מכיר אותו, השופטים מצפים לפרשנות מאתגרת ומעניינת יותר למוסיקה מצידו של הרקדן.
סט הריקוד מכיל 2 חלקים: ה- Lead Around (8 עד 16 תיבות) וה- Set (12 עד 16 תיבות).
כמה מהלחנים הם בני יותר מ- 250 שנה, אולם מרבית הסטים של הריקוד פותחו לאחרונה באמצעות מורי הריקוד. המתחרים בוחרים את סטי הריקוד מתוך רשימה של ריקודים.
קבוצה של מנגינות לסטים של ריקודים משוייכת עם נפוליאון: Downfall of Paris, Bonaparte's Retreat, Madame Bonaparte. אחת הסיבות מני רבות קשורה לכך, שהאירים רצו את עזרתם של הצרפתים בסילוק המשטר האנגלי בתקופת נפוליאון.
הרשימה של הריקודים ארוכה וביניהם:
The Hunt, Rub the Bag, The Humours of Branden, The Piper through the Meadow Straying, Kilkenny Races, The Ace and Deuce of Pipering, The Three Sea Captains, King of the Fairies, Blackthorn Stick, The Drunken Gauger.
עוד קבוצה של ריקודים המשתייכת לריקודים המסורתיים כוללת את:
St. Patrick's Day, The Blackbird, Garden of Daisies, Job of Journeywork.
כל אלו הם לחנים קדומים אשר משתייכים לתחילת ההיסטוריה של הריקוד האירי.
סוג נוסף של ריקוד הינו ה-"group set dance". הריקודים נרקדים במקצבי הריל, הורנפייפ או ג'יג והם שאובים מתוך ריקודי ה- 4 זוגות הצרפתיים. קבוצת הריקודים הללו שונה מריקודי ה- ceili, ופחות מסובכת מהם.
ריקודי קיילי (Ceili):
ריקודי הקיילי לקוחים מתוך קבוצה של סטי ריקוד וכן מריקודי 4 זוגות צרפתיים. אולם, הם עברו עיבוד למוסיקה האירית. משמעות "קיילי", זה התאספות לצורך חגיגה של מוסיקה וריקוד. ההתאחדות הגאלית ערכה אסיפה ראשונה מסודרת בשנת 1897. הם שאלו את הרעיון מהסקוטים, וכתקדים היה סט ריקוד שנגן חמת-חלילים פתח את ריקודי הקיילי. היות שתחיית ריקודי הקייל לא התפשטה באותה תקופה, הריקודים שנרקדו באסיפה הראשונה היו קבוצה של סטי ריקוד וריקודי 4 זוגות צרפתיים.
העתקת תיאורם של הריקודים הללו החלה בשנות ה- 30 של המאה העשרים.
לדוגמא: הריקודים Sweets of May ו- A Trip to the Cottage התגלו בדרום Armagh, ורק קבוצה מצומצמת של נשים וגברים מבוגרים ידעו על כך.
למרבה המזל, מרבית ריקודי הקיילי תועדו והוקלטו לפני שהיו נאבדים ושייכים להיסטוריה.
מאת: יאיר ורדיגר, TCRG - מנהל "אייריש דאנס ישראל": האקדמיה הישראלית לריקוד אירי
http://www.irishdance.co.il
http://www.irishdance.co.il
