ארבע עשרה פעמים נזכרת המלה היום בפרשת השבוע שלנו, ומתוכן שמונה פעמים בהקשר של מצווה; [טז] היום הזה, ה' אלקיך מצוך לעשות את-החקים האלה--ואת-המשפטים; (כ"ז, א') שמר, את-כל-המצוה, אשר אנכי מצוה אתכם, היום. [י] ושמעת, בקול ה' אלקיך; ועשית את-מצותו ואת-חקיו, אשר אנכי מצוך היום. ועוד כהנה וכהנה. מה הרעיון של היום? האם רק באותו יום מדובר? הנה מה שאומר לנו רש"י: היום הזה, ה' אלקיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם. כלומר, היום זה כל יום מחדש. התחדשות מתמדת דורשת מאתנו התורה, ומפרשת השבוע למדים כי כדי להגיע לכך, עלינו להתייחס להוראות התורה כאילו זה עתה נתקבלו.
אנשים אוהבים דברים חדשים, ואין צורך להוכיח קביעה זו. השאלה היא רק לאיזו רמה של התחדשות מוכנים להגיע, האם להתחדשות אמיתית, פנימית, או שמא מסתפקים בחידוש חיצוני, בשינוי או החלפת הלבושים. הפרשה שלנו נקראת תמיד בשבת השניה שלפני ראש השנה, כי יש בתוכנה כדי לעורר בנו הרהורי תשובה כהכנה ליום הגדול. על פי פשט, זה משום שיש בה הרבה ברכות המובטחות לנו בגוף הפרשה, מותנות כמובן: אם-שמוע תשמע בקול ה' אלקיך, וגם - מה שיותר זכור מתוכן הפרשה - אזהרות חמורות הכתובות בה, מפני מה שעלול לקרות חלילה אם-לא תשמע בקול ה' אלקיך. וכל תוכן הפרשה מתייחס למצב היסטורי מוגדר מאד (דברים כ"ו): [א] והיה, כי-תבוא אל-הארץ, אשר ה' אלקיך, נתן לך נחלה; וירשתה, וישבת בה.
את הדברים האלה אומר לנו משה רבנו, טרם כניסתנו לארץ, בעודנו במדבר. עמדנו בעבר על כך שעיקר החיוב לקיים מצוות הוא בארץ ישראל דוקא. ומה ששומרים מצוות בחוץ לארץ, זה רק כדי לא לאבד את הקשר עם הרבונו של עולם, ושנזכור מה צריכים לעשות לאחר שנשוב לארץ בגאולה האמיתית והשלמה. ציטטנו את הרמב"ן המביא מחז"ל בהקשר הזה את הדברים הבאים: אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ - היו מצוינין במצות, (כדי ש) כשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, וכן ירמיה (ל"א) אומר הציבי לך צינים, אלו המצות שישראל מצויינים בהם. וכן כתב רש"י בפי' החומש, אף לאחר שתגלו - היו מצויינין במצות, הניחו תפילין ועשו מזוזה. ופירשו בהן, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ, כי עיקר המצות ליושבים בארץ ה'.
הכוונה היא שעל ידי שנקיים את המצוות בחוץ לארץ, נהיה מתורגלים בהן ברמה הטכנית, כך שכאשר נשוב לארץ - קיומן לא יכבד עלינו. מכאן שמה שאמר לנו רש"י בפירושו המצוטט לעיל: בכל יום יהיו בעיניך חדשים, אין הכוונה להתחדשות טכנית, אלא להתחדשות תודעתית, מהותית. כי מבחינה טכנית, רצוי מאד שהמצוות לא יהיו חדשות לנו, כנ"ל. ועדיין קשה להבין, כיצד ניתן - ולו ברמה התודעתית - להגיע לכך שבכל יום יהיו בעיניך חדשים? הרי מטבעו - אדם נוטה להתרגל לכל דבר, כולל גם למצוות שהוא מקיים. איך אפשר להתייחס להנחת התפילין של היום, כמשהו חדש ביחס להנחת התפילין של אתמול? הרי התפילין הן אותן תפילין, ולכאורה גם האדם שמניח אותן היום, הוא אותו אדם שהניחן אתמול.
ובכן, התפילין אמנם אינן עשויות להשתנות מדי יום, אבל האדם עשוי גם עשוי להשתנות, והוא אף נדרש לעשות זאת. האמת היא שאצל כל אדם מתחוללים שינויים, בתחומים שונים, דבר יום ביומו. מצב הרוח למשל, לא תמיד זה משהו יציב. אצל רוב בני האדם הוא משתנה לעתים קרובות ואף כמה פעמים ביום. רק שבדרך כלל מתעלמים משינויים אלו וחותרים לשוב אל השיגרה מהר ככל האפשר. מה שהתורה דורשת מאתנו בפרשת השבוע ובכלל, הוא להשתנות/להתחדש במודע ובכיוון מוגדר וקבוע. כלומר, להיות בתנועה קבועה של התחדשות. זה נכון בכל המצוות, אבל מודגש במיוחד בפרשת השבוע שלנו שכאמור, היא נקראת תמיד לקראת ראש השנה החדשה.
המצווה הראשונה בפרשה, מצוות ביכורים, כמו גם המעשרות הנזכרים בפרשה, עניינן הוא הודאה לה' יתברך על יבול השדה שהעניק לנו. הודאה זו מתחדשת עם כל יבול שאנו אוספים מן השדה ומן הכרם, והנה לנו התחדשות תודעתית בעצם קיום המצווה. השאלה האי כיצד ניתן להגיע לאותה התחדשות תודעתית בקיום מצוות אחרות, כאלה שאינן עונתיות, כגון מצוות תפילין שהזכרנו קודם.
שמחה מחדשת
בכללות, תוכנה של פרשת השבוע הוא חידוש הברית בין עם ישראל לבין ה' יתברך, והפעם - בשונה ממעמד הר סיני למשל, שם מוביל אותנו ה' יתברך אל מרגלות ההר ומנהל את העניינים בתכתיב מגבוה - חידוש הברית בפרשתנו היא ביוזמה שלנו. משה רבנו הוא המוביל את המהלך הזה, והתוכן שהוא מכניס לו - כולל כמובן לקחים שנלמדו במהלך התקופה שחלפה מאז כריתת הברית בהר סיני. על כן, מעבר לתנאי הברית כמקובל בכל כריתת ברית, כוללת הפרשה שלנו גם הנחיות לכל אחד ואחת מאתנו כיצד לשמר את הברית הזאת, ולא להכשל בהפרתה חלילה. לכאורה, מדובר במצוות בודדות, ביכורים וביעור מעשרות, שלא ממש בעיה לקיים. ומה עם מי שאין לו שדה או כרם, וממילא אין לו ביכורים להביא ולא מעשרות לבער - כיצד יצליח הוא לשמר את הברית ולא להכשל בהפרתה?
לכל ברית יש שני צדדים המחויבים לה, ואצלנו כמובן זה אנחנו מצד אחד וה' יתברך מצד שני. ותנאי הברית (פרק כ"ח) ברורים לגמרי: [א] והיה, אם-שמוע תשמע בקול ה' אלקיך, לשמר לעשות את-כל-מצותיו, אשר אנכי מצוך היום--ונתנך ה' אלקיך, עליון, על, כל-גויי הארץ. [ב] ובאו עליך כל-הברכות האלה, והשיגך: כי תשמע, בקול ה' אלקיך. זה מצד אחד. ומצד שני - [טו] והיה, אם-לא תשמע בקול ה' אלקיך, לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו, אשר אנכי מצוך היום--ובאו עליך כל-הקללות האלה, והשיגוך. אבל לכאורה יש פה בעיה קטנה; כתוב שאנחנו נדרשים לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו. האם כל חריגה תגרום לתוצאות הקשות המפורטות בהמשך? ואולי יש מצוות חמורות יותר או פחות לעניין זה?
בשבועות שחלפו התמקדנו בעובדה שאסור לנו להעריך את המצוות לפי קוצר דעתנו, כי כולן שוות בהיותן מצוותיו של המלך העליון. לעומת זאת - בשנים קודמות הראינו, בפרשתנו ובפרשות אחרות, ששמירת ברית הארץ חיונית לבטחוננו ואף לשרידותנו, יותר ממצוות אחרות. העניין הוא ששתי הקביעות נכונות. כי למרבה הצער, כאשר מזלזלים במצוות יומיומיות או אפילו "רק" בוררים מצוות, מה מתאים לי ומה לא כל כך - מגיעים להפרת ברית הארץ, כמו שזה קורה לנו ר"ל. השאלה היא, האם יש איזה מרשם שיעזור לנו להנצל מהיסחפות לכיוון הלא נכון, להפרת הברית ר"ל? הרי אמרנו שבתוכנה של הברית הזאת נלקחו בחשבון הלקחים מארבעים השנים שחלפו מאז הברית המקורית בהר סיני. כלומר מהכשלונות שהיו בדרך. אז מה הלקח?
ובכן מסתבר שיש מרשם כזה, וקוראים לו שמחה. השורש 'שמח' נזכר בתורת משה שש עשרה פעמים. מתוכן, השתים הראשונות והאחרונה, אינן מענייננו כי מתייחסות לשמחה של אדם פרטי. בספר ויקרא יש פעם אחת שמחה, שצריכים לשמוח בחג הסוכות; בספר במדבר מוזכרת שמחה אחת, שצריכים לתקוע בחצוצרות בימי שמחה; בספר דברים יש עשר פעמים שמחה תשע מהן בלשון הוראה - צריכים לשמוח. שתים מהן בפרשתנו: (פרק כ"ו) [יא] ושמחת בכל-הטוב, אשר נתן-לך ה' אלקיך --ולביתך: אתה, והלוי, והגר, אשר בקרבך. (פרק כ"ז) [ז] וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלקיך.
לנושא זה יש לייחד מאמר בפני עצמו ואולי עוד נגיע לכך. שהרי אם יש עשר שמחות - הן ודאי מכוונות כנגד עשר הספירות, וראוי להתבונן בכך. אבל בינתיים לא אמרנו כלום על השמחה העשירית שגם היא בפרשתנו. באמצע התוכחה, אותה סידרת קללות מפחידות המפורטות בפרשה, מופיע הפסוק הבא כהסבר למכות הקשות הניתכות עלינו: (פרק כ"ח) [מז] תחת, אשר לא-עבדת את-ה' אלקיך, בשמחה, ובטוב לבב--מרב, כל. כלומר, יתכן שעבדו את ה', אבל לא עשו זאת בשמחה, לכן באו כל הקללות ר"ל. לכאורה, הפירוש הזה של האר"י ז"ל נשמע מאולץ משהו. אבל ח"ו מלומר כן, ביחוד לאחר שראינו כי בספר דברים עניין השמחה בעבודת ה' מודגש ביותר. מודגש כמעט בלי שום יחס לספרים הקודמים, שבהם יש רק פעם אחת הוראה לשמוח, וגם זה רק ביחס לחג הסוכות.
עולה מכאן שכדי להתחדש בכל יום, צריכים לעבוד את ה' לא רק בנאמנות, אלא בעיקר בשמחה. ואיך מגיעים לשמחה? הרי לכאורה זה מין רגש כזה שאו שישנו בלב או שאינו. כאשר מאמצים לעצמנו את המרשם של משה רבנו, מגיעים לשמחה בלי ספק. והמרשם הוא לזכור תמיד את ה' אלקיך. בכל הפסוקים שמוזכרת שמחה - מוזכר ה' אלקיך. להורות לנו כי טיפוח המודעות שכל מה שיש לי הוא מאתו יתברך, הוא המתכון הבטוח לשמחה. ושמחה זו תוביל אותנו בע"ה במהרה לשמוח בגאולה האמיתית והשלמה.
ובשמחה הזאת יהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
אנשים אוהבים דברים חדשים, ואין צורך להוכיח קביעה זו. השאלה היא רק לאיזו רמה של התחדשות מוכנים להגיע, האם להתחדשות אמיתית, פנימית, או שמא מסתפקים בחידוש חיצוני, בשינוי או החלפת הלבושים. הפרשה שלנו נקראת תמיד בשבת השניה שלפני ראש השנה, כי יש בתוכנה כדי לעורר בנו הרהורי תשובה כהכנה ליום הגדול. על פי פשט, זה משום שיש בה הרבה ברכות המובטחות לנו בגוף הפרשה, מותנות כמובן: אם-שמוע תשמע בקול ה' אלקיך, וגם - מה שיותר זכור מתוכן הפרשה - אזהרות חמורות הכתובות בה, מפני מה שעלול לקרות חלילה אם-לא תשמע בקול ה' אלקיך. וכל תוכן הפרשה מתייחס למצב היסטורי מוגדר מאד (דברים כ"ו): [א] והיה, כי-תבוא אל-הארץ, אשר ה' אלקיך, נתן לך נחלה; וירשתה, וישבת בה.
את הדברים האלה אומר לנו משה רבנו, טרם כניסתנו לארץ, בעודנו במדבר. עמדנו בעבר על כך שעיקר החיוב לקיים מצוות הוא בארץ ישראל דוקא. ומה ששומרים מצוות בחוץ לארץ, זה רק כדי לא לאבד את הקשר עם הרבונו של עולם, ושנזכור מה צריכים לעשות לאחר שנשוב לארץ בגאולה האמיתית והשלמה. ציטטנו את הרמב"ן המביא מחז"ל בהקשר הזה את הדברים הבאים: אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ - היו מצוינין במצות, (כדי ש) כשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, וכן ירמיה (ל"א) אומר הציבי לך צינים, אלו המצות שישראל מצויינים בהם. וכן כתב רש"י בפי' החומש, אף לאחר שתגלו - היו מצויינין במצות, הניחו תפילין ועשו מזוזה. ופירשו בהן, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ, כי עיקר המצות ליושבים בארץ ה'.
הכוונה היא שעל ידי שנקיים את המצוות בחוץ לארץ, נהיה מתורגלים בהן ברמה הטכנית, כך שכאשר נשוב לארץ - קיומן לא יכבד עלינו. מכאן שמה שאמר לנו רש"י בפירושו המצוטט לעיל: בכל יום יהיו בעיניך חדשים, אין הכוונה להתחדשות טכנית, אלא להתחדשות תודעתית, מהותית. כי מבחינה טכנית, רצוי מאד שהמצוות לא יהיו חדשות לנו, כנ"ל. ועדיין קשה להבין, כיצד ניתן - ולו ברמה התודעתית - להגיע לכך שבכל יום יהיו בעיניך חדשים? הרי מטבעו - אדם נוטה להתרגל לכל דבר, כולל גם למצוות שהוא מקיים. איך אפשר להתייחס להנחת התפילין של היום, כמשהו חדש ביחס להנחת התפילין של אתמול? הרי התפילין הן אותן תפילין, ולכאורה גם האדם שמניח אותן היום, הוא אותו אדם שהניחן אתמול.
ובכן, התפילין אמנם אינן עשויות להשתנות מדי יום, אבל האדם עשוי גם עשוי להשתנות, והוא אף נדרש לעשות זאת. האמת היא שאצל כל אדם מתחוללים שינויים, בתחומים שונים, דבר יום ביומו. מצב הרוח למשל, לא תמיד זה משהו יציב. אצל רוב בני האדם הוא משתנה לעתים קרובות ואף כמה פעמים ביום. רק שבדרך כלל מתעלמים משינויים אלו וחותרים לשוב אל השיגרה מהר ככל האפשר. מה שהתורה דורשת מאתנו בפרשת השבוע ובכלל, הוא להשתנות/להתחדש במודע ובכיוון מוגדר וקבוע. כלומר, להיות בתנועה קבועה של התחדשות. זה נכון בכל המצוות, אבל מודגש במיוחד בפרשת השבוע שלנו שכאמור, היא נקראת תמיד לקראת ראש השנה החדשה.
המצווה הראשונה בפרשה, מצוות ביכורים, כמו גם המעשרות הנזכרים בפרשה, עניינן הוא הודאה לה' יתברך על יבול השדה שהעניק לנו. הודאה זו מתחדשת עם כל יבול שאנו אוספים מן השדה ומן הכרם, והנה לנו התחדשות תודעתית בעצם קיום המצווה. השאלה האי כיצד ניתן להגיע לאותה התחדשות תודעתית בקיום מצוות אחרות, כאלה שאינן עונתיות, כגון מצוות תפילין שהזכרנו קודם.
שמחה מחדשת
בכללות, תוכנה של פרשת השבוע הוא חידוש הברית בין עם ישראל לבין ה' יתברך, והפעם - בשונה ממעמד הר סיני למשל, שם מוביל אותנו ה' יתברך אל מרגלות ההר ומנהל את העניינים בתכתיב מגבוה - חידוש הברית בפרשתנו היא ביוזמה שלנו. משה רבנו הוא המוביל את המהלך הזה, והתוכן שהוא מכניס לו - כולל כמובן לקחים שנלמדו במהלך התקופה שחלפה מאז כריתת הברית בהר סיני. על כן, מעבר לתנאי הברית כמקובל בכל כריתת ברית, כוללת הפרשה שלנו גם הנחיות לכל אחד ואחת מאתנו כיצד לשמר את הברית הזאת, ולא להכשל בהפרתה חלילה. לכאורה, מדובר במצוות בודדות, ביכורים וביעור מעשרות, שלא ממש בעיה לקיים. ומה עם מי שאין לו שדה או כרם, וממילא אין לו ביכורים להביא ולא מעשרות לבער - כיצד יצליח הוא לשמר את הברית ולא להכשל בהפרתה?
לכל ברית יש שני צדדים המחויבים לה, ואצלנו כמובן זה אנחנו מצד אחד וה' יתברך מצד שני. ותנאי הברית (פרק כ"ח) ברורים לגמרי: [א] והיה, אם-שמוע תשמע בקול ה' אלקיך, לשמר לעשות את-כל-מצותיו, אשר אנכי מצוך היום--ונתנך ה' אלקיך, עליון, על, כל-גויי הארץ. [ב] ובאו עליך כל-הברכות האלה, והשיגך: כי תשמע, בקול ה' אלקיך. זה מצד אחד. ומצד שני - [טו] והיה, אם-לא תשמע בקול ה' אלקיך, לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו, אשר אנכי מצוך היום--ובאו עליך כל-הקללות האלה, והשיגוך. אבל לכאורה יש פה בעיה קטנה; כתוב שאנחנו נדרשים לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו. האם כל חריגה תגרום לתוצאות הקשות המפורטות בהמשך? ואולי יש מצוות חמורות יותר או פחות לעניין זה?
בשבועות שחלפו התמקדנו בעובדה שאסור לנו להעריך את המצוות לפי קוצר דעתנו, כי כולן שוות בהיותן מצוותיו של המלך העליון. לעומת זאת - בשנים קודמות הראינו, בפרשתנו ובפרשות אחרות, ששמירת ברית הארץ חיונית לבטחוננו ואף לשרידותנו, יותר ממצוות אחרות. העניין הוא ששתי הקביעות נכונות. כי למרבה הצער, כאשר מזלזלים במצוות יומיומיות או אפילו "רק" בוררים מצוות, מה מתאים לי ומה לא כל כך - מגיעים להפרת ברית הארץ, כמו שזה קורה לנו ר"ל. השאלה היא, האם יש איזה מרשם שיעזור לנו להנצל מהיסחפות לכיוון הלא נכון, להפרת הברית ר"ל? הרי אמרנו שבתוכנה של הברית הזאת נלקחו בחשבון הלקחים מארבעים השנים שחלפו מאז הברית המקורית בהר סיני. כלומר מהכשלונות שהיו בדרך. אז מה הלקח?
ובכן מסתבר שיש מרשם כזה, וקוראים לו שמחה. השורש 'שמח' נזכר בתורת משה שש עשרה פעמים. מתוכן, השתים הראשונות והאחרונה, אינן מענייננו כי מתייחסות לשמחה של אדם פרטי. בספר ויקרא יש פעם אחת שמחה, שצריכים לשמוח בחג הסוכות; בספר במדבר מוזכרת שמחה אחת, שצריכים לתקוע בחצוצרות בימי שמחה; בספר דברים יש עשר פעמים שמחה תשע מהן בלשון הוראה - צריכים לשמוח. שתים מהן בפרשתנו: (פרק כ"ו) [יא] ושמחת בכל-הטוב, אשר נתן-לך ה' אלקיך --ולביתך: אתה, והלוי, והגר, אשר בקרבך. (פרק כ"ז) [ז] וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלקיך.
לנושא זה יש לייחד מאמר בפני עצמו ואולי עוד נגיע לכך. שהרי אם יש עשר שמחות - הן ודאי מכוונות כנגד עשר הספירות, וראוי להתבונן בכך. אבל בינתיים לא אמרנו כלום על השמחה העשירית שגם היא בפרשתנו. באמצע התוכחה, אותה סידרת קללות מפחידות המפורטות בפרשה, מופיע הפסוק הבא כהסבר למכות הקשות הניתכות עלינו: (פרק כ"ח) [מז] תחת, אשר לא-עבדת את-ה' אלקיך, בשמחה, ובטוב לבב--מרב, כל. כלומר, יתכן שעבדו את ה', אבל לא עשו זאת בשמחה, לכן באו כל הקללות ר"ל. לכאורה, הפירוש הזה של האר"י ז"ל נשמע מאולץ משהו. אבל ח"ו מלומר כן, ביחוד לאחר שראינו כי בספר דברים עניין השמחה בעבודת ה' מודגש ביותר. מודגש כמעט בלי שום יחס לספרים הקודמים, שבהם יש רק פעם אחת הוראה לשמוח, וגם זה רק ביחס לחג הסוכות.
עולה מכאן שכדי להתחדש בכל יום, צריכים לעבוד את ה' לא רק בנאמנות, אלא בעיקר בשמחה. ואיך מגיעים לשמחה? הרי לכאורה זה מין רגש כזה שאו שישנו בלב או שאינו. כאשר מאמצים לעצמנו את המרשם של משה רבנו, מגיעים לשמחה בלי ספק. והמרשם הוא לזכור תמיד את ה' אלקיך. בכל הפסוקים שמוזכרת שמחה - מוזכר ה' אלקיך. להורות לנו כי טיפוח המודעות שכל מה שיש לי הוא מאתו יתברך, הוא המתכון הבטוח לשמחה. ושמחה זו תוביל אותנו בע"ה במהרה לשמוח בגאולה האמיתית והשלמה.
ובשמחה הזאת יהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
