הוא היה קורא לי טיפשה- סיפורה של אישה מוכה שיצאה ממעגל האלימות 

רבים חושבים כי אישה מוכה היא אישה שמקבלת מכות. אישה מוכה היא גם אישה הסובלת מטרור נפשי, השפלות, לעג, זלזול ועלבונות.

מיטל (שם בדוי) היא דוגמא לכך. אישה צעירה כבת 30, גרושה כשנה ואם לילד בן 4. עובדת וותיקה בחברה גדולה. מיטל היא אישה נאה, נעימה ואינטליגנטית מאוד, הסכימה לפתוח את סגור ליבה ולתאר את הסבל הרב שהיה מנת חלקה מאז שהכירה את בעלה ועד לתהליך יציאתה ממעגל האלימות שבחייה, כדי להראות לנשים רבות במצבה שיש אור בקצה המנהרה ויש אפשרות לצאת מהחיים האלימים לחיים חדשים.

כשהכירה את בעלה היא הייתה כבת 19, נערה חסרת הערכה עצמית שתמיד רצתה להיות מה שחשבה שהיא לא. להיות כמו אחרים. המשפט הראשון שאמרה בהכרות הראשונה עימה היה "אני בחורה מעופפת וחסרת ביטחון". זו הייתה התפיסה שלה את עצמה. מעולם לא אהבה את עצמה ומעולם לא הסתפקה במי שהיא. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מתביישת ו"לא נעים לי". מתביישת לומר את דעתה שמא יחשבו עליה שהיא טיפשה. מתביישת להשתתף באירועים, תמיד מנסה לרצות את כולם, להיות "בסדר", להיות מתוקה, לא לריב עם אף אחד.

 ואז נכנס בעלה לתמונה, חסון, חזק, בעל נוכחות דומיננטית והופעה מרשימה, מפגין ביטחון עצמי, החלטיות ושאפתן. "נמשכתי אליו ולתכונותיו החזקות. נמשכתי לכל מה שאני לא!!" הלכתי אחריו לכל מקום וקיבלתי כל החלטה שהחליט". הוא החליט היכן יגורו, מה יקנו לבית ומתי, הוא תמיד דאג לצד הכלכלי, לחשבונות, להוצאות כי היה ברור לשניהם שרק הוא מבין ויודע יותר טוב מה רצוי ונכון לעשות לקידומה של המשפחה. הוא אפילו החליט עבורה מה היא תלבש לעבודה ובעצם כמעט ולא עשתה שום דבר ללא הסכמתו. והיא...היא הסכימה להחלטותיו, גם כשלא מצא חן בעיניה.

וכך עם השנים, בגלל שהיא אפשרה לו, המצב הלך והחמיר. הוא השתלט עליה יותר ויותר, הוא לא העריך אותה כלל, השפיל אותה וזלזל בה. היא סבלה מאוד, "הוא היה קורא לי טיפשה. ליד החברים היה אומר שאני מדברת שטויות ועושה עם היד תנועה שפרושה "אל תקשיבו לה, היא מדברת שטויות. הוא היה מצביע עם אצבעו על המוח שלי, נוגע ואומר שאין לי שם כלום, ריק. הרגשתי השפלה עצומה".

היו ביניהם וויכוחים ומריבות אין סוף, אך בסוף תמיד עשתה מה שהוא אמר, בעיקר בענייני כסף. לעצמו היה קונה כל מה שהוא רצה ולה הוא היה מכתיב מה לקנות או צועק ומתעצבן כשקנתה משהו שלדעתה היה בזול עד שאחז בה הפחד. הוא תמיד היה מתרברב באוזני המשפחה והחברים שהישגיהם הגיעו רק בזכותו. " אני פחדתי ממנו. פחדתי מהצעקות ומהעצבים שלו עלי. תמיד הרגשתי שאני לא בסדר, שאני חייבת להשתנות, שמגיע לי היחס הזה, כי אני לא שווה וטיפשה".

היא עבדה קשה, לא פחות ואולי אף יותר ממנו כי היא טיפלה גם בבנם שנולד בינתיים. היא דאגה לבית למרות שתמיד היו לו טענות שהיא לא מנקה טוב ושהיא מלוכלכת ומבולגנת והוא, לעומתה, מתאמץ ועובד קשה לפרנסתם ולקידומם. "הוא נהיה קמצן נוראי וחישב ממש כל אגורה" עד כדי כך שלמרות שהיה להם אוטו, הוא סידר לה פעמים רבות טרמפ לעבודה כדי לחסוך בדלק. הוא היה מסתכל על הקילומטרז' ובודק אם היא נסעה יותר ממה שצריך. תמיד התלונן שהיא קונה יותר ממה שנחוץ. הוא נהג לצרוח עליה בפראות ותמיד נראה היה שהמכה לא רחוקה, לעיתים, גם ליד הילד.

"אני זוכרת" היא מספרת " את הפעם שחזרנו מטיול בצפון והוא סרב לעצור בדרך לקנות לי ולילד משהו לאכול כי עוד מעט נהיה בבית". היא "זכתה" לקבל ממנו כינויים כגון,"סמרטוט", "יבשה", "כפוית טובה", "מטומטמת", "חסרת מוח" וכד'. היא חשה מושפלת וחייתה בתחושות זלזול ולעג יומיומיות ושל שליטה מוחלטת שלו בה, גם בנוכחות משפחתה, משפחתו וחברים.

עד שלא יכלה יותר והציעה ללכת לייעוץ נישואין. הוא הסכים רק כדי שהיא תראה שהיא לא בסדר ושהטיפול יעזור לה להשתנות. לאחר מספר פגישות הוא החליט שהוא לא ממשיך והיא העזה להמשיך לבדה את הטיפול. כשהיא מסתכלת לאחור היא נזכרת שהיא הגיעה לטיפול כאדם מפוחד, חסר ביטחון, חסר ערך עצמי, מבולבלת, פגיעה וכל כך חלשה..."הטיפול חיזק אותי נפשית. הייתי מגיעה לפגישה שבר כלי ויוצאת עם אנרגיות חיוביות לעוד שבוע. התחלתי להבין דברים, גם אם היה לי קשה בהתחלה לקבלם. הבנתי שהוא נותן לי אגרוף בנשמה כל הזמן.

הבנתי שגם אם אני לא מקבלת מכות פיזיות אני אישה מוכה, שאין לו שום זכות שבעולם להתנהג אלי כך ולהכתיב לי מי להיות וכיצד לחיות. לאט ובהדרגה התחזקתי. התחלתי לדרוש יחס הוגן, כבוד, הערכה ועם זאת, התחלתי לחשוב על גירושין למרות הפחד שאני לא אסתדר בלעדיו שהרי הוא דאג לי כל הזמן. הטיפול נתן לי אומץ, כוחות מחודשים והכי חשוב, אמונה בעצמי. התחלתי להאמין שאני מסוגלת לשרוד שם בחוץ גם בלעדיו."

ברגע שהיא קיבלה החלטה להתגרש היא גייסה את כל כוחותיה ואת תמיכת משפחתה והחל התהליך. היא מתארת שנה שלמה של סיוט, איומים, השפלות, התלבטויות קשות, בכי רב, מצבי רוח עולים ויורדים, חוסר אונים , "אבל למדתי להתמודד להאמין בעצמי ובכוחותי בעזרת המטפלת שתמיד הייתה שם בשבילי. למרות שנשברתי פעמים רבות, אינני זוכרת חרטה על החלטתי ולו לרגע, הרגשתי חזקה ואמיצה למרות הפחד הבלתי פוסק. פחד ממנו, מהלא נודע, מההתמודדות לבד והרי לקחתי על עצמי אחריות עצומה, על חיי ועל חיי בני".

הוא "הבטיח" לה שהיא לא תסתדר בלעדיו, שהיא "תגמור שם בחוץ ותחזור אליו על ארבע". הוא הוכיח לה שוב ושוב שהיא קיבלה את ההחלטה הנכונה עבורה. בצורה מתוכננת ומחושבת מראש, עם גיבוי של אנשי המקצוע המתאימים ובליווי צמוד ותומך של משפחתה היא עזבה את הבית. "יום העזיבה היה קשה במיוחד ומלא בבכי אבל בהתבוננות לאחור אני מתמלאת גאווה על האומץ שלי באותו יום עצוב".

היא שכרה בית קטן, סידרה אותו לטעמה בחפצים שמשפחתה וחבריה תרמו לה וחשה, לראשונה בחייה, תחושת חופש ועצמאות אדירה. "פתאום אני מנהלת לבדי חשבון בנק ומצליחה לחיות עם מה שיש, עם מכונית ומוסך, משלמת שכר דירה, חשבונות ועוד הרבה דברים. אני ובני צוחקים הרבה, מתחבקים, משחקים ונהנים הרבה ביחד. ו..כן, אני קצת אוהבת את עצמי ולפעמים, גם מעריכה את עצמי." היא התקרבה יותר לחבריה הוותיקים ואף רכשה לה גם חברים חדשים. היא גילתה שאוהבים אותה, מעריכים אותה ושאכפת לאחרים ממנה. היא גם גילתה את משפחתה מחדש, משפחה אוהבת ותומכת שהייתה לצידה לאורך כל הדרך ויחסיהם זכו לקרבה חדשה.

"היום, הסיוט הולך ומתרחק ממני, לפעמים, עדיין קשה אך אני יכולה לומר בגאווה כי אני מתמודדת, מנסה להפיק לקחים מנסיוני ומנסיונם של אחרים ומחוויותי בעבר ובהווה. היום אני יודעת היטב מה אני רוצה לעצמי בעתיד, איזה זוגיות אני רוצה לעצמי, שיהיו בה הבנה והערכה, חברות ופתיחות, אהבה, נתינה וכבוד הדדיים וביטחון. עצם הידיעה והסוף לבלבול נותנים לי כוח גם כשקשה לפעמים, כי אני הרי חזקה וגם מיוחדת." סיפורה של מיטל ממחיש כי למרות הקשיים שבדרך, אין לקבל את האלימות, כולל אלימות נפשית, כגזירת גורל, אלא ניתן לצאת ממעגל האלימות עם העזרה המתאימה. אפשר וכדאי לחיות אחרת!

לקבלת סדרת הטיפים במתנה "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור

אריאלה מלצר הינה מייסדת מכון רעות ברחובות,לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי ובבעיות שליטה וניהול כעסים, עובדת סוציאלית,תואר שני,מטפלת זוגית, עפ"יהאימגו,פסיכותרפיסטית,34 שנות ניסיון.