מבוא:
מסוכנות הנובעת מאנשים בכלל ומעבריינים בפרט הוא נושא בעל חשיבות חברתית ומשפטית רבה. מסוכנות (Dangerousness) מוגדרת כרצון לביצוע פגיעה פיזית או פסיכולוגית באדם אחר או באנשים אחרים . בספרות מדברים כיום על סיכון (Risk) המוגדר כהסתברות להתנהגות אלימה . בארץ אנו משתמשים בעיקר במונח מסוכנות אך הכוונה היא לשאלה הרחבה יותר של הסיכון. מסוכנות מינית מוגדרת כ"אפשרות שאדם יבצע, ינסה לבצע או יאיים בביצוע מעשה מיני עם אדם אשר אינו מסכים או אינו מסוגל להסכים לכך" .
מאמר זה דן בעבריינים המכחישים בצורות שונות וברמות שונות את ביצוע העבירה בה הם מואשמים או בה הורשעו. ב- DSM-3R הוגדרה הכחשה כמנגנון הגנה בו אדם לא מכיר בעובדות הברורות לאחרים. מנגנון הגנה הוגדר כתבנית לא רצונית של רגשות מחשבות והתנהגויות הבאות כתגובה לאיום פסיכולוגי. הכחשה של עבירת מין מוגדרת ע"י ASTA כ "אי קבלת האחריות (ע"י התוקף או התוקפת) לביצוע עבירת המין אותה הוא ביצע .
הערכת מסוכנות נידונה בהרחבה במאמר קודם, בקליפת אגוז ניתן להגדירה כתהליך של איסוף מידע והערכתו בכדי לעזור בקבלת החלטות הקשורות לטיפול או לניהול ההליך המשפטי של הנבדק.
הערכת המסוכנות מתבצעת ברב המקרים לאדם עובר חוק, או שיש חשד כי האדם עבר עבירות. הערכת מסוכנות מתבצעת ברב המקרים בעזרת ראיון קליני ותוך שימוש בכלי הערכה אשר פותחו על סמך מחקרים ובדיקות. קבלת האחריות למעשים המיוחסים לאדם, וכן היחס הרגשי, האמפטיה, לקרבן העבירה, מהווים חלק מהגורמים להם מתייחס מעריך המסוכנות.
צדיק (1996) היה בין הראשונים שטענו כי אין להעמיד את ההודאה כתנאי להערכת מסוכנות. השופט תאודור אור ברע"ב 10059/02 כתב כי ".. ובמקרים המתאימים ניתן להעריך מסוכנות של אסיר שהוא עבריין מין גם במקרה שהוא מכחיש את ביצוע העבירה. כמו כן, לעיתים ניתן למצוא להכחשתו של האסיר את ביצוע המעשה נימוקים מנימוקים שונים ועדיין להסיק על סמך פרמטרים אחרים , שהאסיר אינו מסוכן". בערעורו של סולימן אל עביד נגד שב"ס (עע"א6481/01 ) קיבלה השופטת דורית ביניש (כיום נשיאת בית המשפט העליון) את העמדה המקצועית של מב"ן בענין המסוכנות של העותר. אך בסיכום לאותה החלטה כתבה השופטת כי לאור נתוני המקרה בו קבע מב"ן כי לא ניתן להעריך את מסוכנותו וההכחשה המתמשכת של האסיר "תשקול הוועדה (וועדה לקביעת חופשות לאסירי עולם ד.א.ש) אם ניתן להעניק למערער חופשה בתנאים ובהגבלות שיהיה בהם כדי להפיג את החשש מפני המסוכנות הצפויה ממנו....תשקול הוועדה אם יש מקום להשית על המערער כל תנאי אחר שיהיה בו כדי להפחית מפוטנציאל המסוכנות שטמון ביציאתו לחופשה גם בהגבלות." מהחלטות אלה ניתן לראות כי יש פתח לבדיקה רחבה של פרמטרים המשפיעים על המסוכנות במצבים ספציפיים שונים כגון במצב של חופשה.
הכחשה ולקיחת אחריות.
הניסיון הקליני שלנו, התואם דיווחים של הארגון העולמי של המטפלים בעברייני מין Association for the Treatment of Sexual Abusers ASTA, מלמד כי רב עברייני המין מכחישים את העבירות שיוחסו להם או מקטינים את מידת החומרה של העבירה (מינימיזציה) .
הכחשה או לקיחת אחריות חלקית על ביצוע יכולה להיות תוצאה של שלושה סוגי מצבים:
א. מצבים בהם האישומים מוטעים או מוגזמים וגרסת הנבדק היא הגרסה הנכונה עובדתית. העובדות האמיתיות עשויות להתגלות בהמשך הזמן.
ב. מצבים בהם המורשע אינו לוקח אחריות באופן מודע כדי לקבל רווחים או הקלות. זאת למרות שהוא
יודע היטב כי הוא ביצע את המעשה על כל פרטיו. מצב זה רווח לפני ההרשעה כאשר הנאשם סבור כי יש
סיכוי שהוא יזוכה בבית המשפט או מקווה לענישה מקילה. שינוי במצב זה יבוא כאשר עבריין המין יבין
כי קבלת אחריות מלאה, ולא הכחשה, יכולה לשפר את מצבו.
ג. מצבים בהם הנבדק אינו מבין או אינו מסוגל להודות כלפי עצמו וכלפי סביבתו בכך שהוא
ביצע את העבירה או להתמודד עם פרטיה והשלכותיה. במצב כזה, יש סיכוי כי תהליך נפשי יסייע בקבלת
האחריות למעשים, למעט מקרים בהם מדובר באנשים בעלי קוים פסיכופטיים שאז אין סיכוי לשינוי
אמיתי.
ג. מצבים בהם המורשע אינו לוקח אחריות באופן מודע כדי לקבל רווחים או הקלות. זאת למרות שהוא
יודע היטב כי הוא ביצע את המעשה על כל פרטיו. מצב זה רווח לפני ההרשעה כאשר הנאשם סבור כי יש סיכוי שהוא יזוכה בבית המשפט או מקווה לענישה מקילה. שינוי במצב זה יבוא כאשר עבריין המין יבין כי קבלת אחריות מלאה, ולא הכחשה, יכולה לשפר את מצבו.
היכולת של אדם לקחת אחריות על העבירה מושפעת ממגוון גורמים, חלקם משפטיים וחלקם חברתיים.
השפעת גורמים משפטיים - לפני מתן גזר הדין, יש בכוחם של ההליכים המשפטיים להשפיע באופן ניכר על נכונות עבריין המין לקבל אחריות על ביצוע העבירה או לדבוק בהכחשה של האשמה. יש מצבים בהם הכחשה מתבצעת באופן מודע, כחלק מניהול קו ההגנה המשפטי, לנסות במטרה להביא לזיכוי, להסדר טיעון נוח או לעונש מקל יחסית. במצבים אחרים מודה עבריין המין באופן מודע באשמה, או בחלק מפרטי האישום, לצורך עריכת הסדר טיעון. לאחר מתן גזר הדין, מופעלים לעיתים על המורשע אשר נשפט לעונש מאסר, לחצים לקחת אחריות ולהודות במעשים כדי לזכות בטובות הנאה כגון חופשות או שחרור על תנאי.
השפעת גורמים חברתיים - ביצוע עבירות, ובפרט עבירות מין,נתפס בחלקים נרחבים בחברה כדבר בזוי. בחלק ממשפחות עברייני המין, בחלק ממקומות העבודה ובקבוצות חברתיות רבות יש צורך להתרחק ולהתנער מכל קשר לעברייני מין ולכל הקשור לעבירות מין. עבריינות מין נחשבת פעמים רבות כסטיגמה שלילית. אף בבתי הכלא נמצאים עברייני המין בתחתית הסולם החברתי ועלולים להיות חשופים לאלימות מצד אסירים אחרים
מאמר זה עוסק בהכחשה או מינימיזציה של עבריינים מהסוג השני. עבריינים המתקשים להבין ולקבל את העובדה שהם ביצעו עבירות או להכיר בהיקף ובחומרה של העבירות שביצעו.
תאוריות לגבי לקיחית אחריות על ביצוע עבירות.
בסוף המאה ה- 20 חילקו רבים מהחוקרים והמטפלים את הנבדקים בצורה דיכוטומית ל- "מכחישים" ו- "מודים". חלוקה זו התעלמה מרמות שונות של לקיחת אחריות בשלבים שונים של ההליך המשפטי ותהליך הענישה. כיום, קיימת הבנה, כי הכחשה היא קבוצה של תהליכים שכליים היוצרים תפיסה הנעה על הרצף שבין הכחשה מוחלטת להודאה מוחלטת. גישה זו מבינה כי ההכחשה מושפעת מגורמים שונים הקשורים לרמת האחריות אותה לוקח על עצמו הנבדק .
בשנים האחרונות הוצגו מספר התייחסויות מחקריות הבודקות סוגי הכחשה שונים
במאמרם החשוב של שניידר ורייט מ-2004 מתוארת מסגרת תיאורטית להבנת תופעת ההכחשה המבוססת על רמת לקיחת האחריות.
התיאוריה מדברת על שלוש רמות:
א. הפרכה: הכוללת הכחשה מוחלטת של האחריות התוקף, הכחשת הפגיעה ולצידה תפיסת התוקף את עצמו כקורבן.
ב. מזעור העבירה ( minimization): הכולל הכחשה של מספר העבירות או חומרתן והכחשת מידת האחריות של התוקף בטענות שונות כמו טעות או לחץ לא נשלט של התוקף, רצונו של נפגע העבירה או טעות של מערכת המשפט.
ברמה זו, התוקף לוקח אחריות מסוימת על התנהגות עבריינית או פגיעה באחר אך מפחית את אחריותו באמצעות הסברים מקלים או האשמה של גורמים חיצוניים אשר אפשרו או הקלו את ביצוע המעשה.
ג. הכחשת ההתאמה של העבירה לעבריין (depersonalization): הכוללת התנערות המבצע ממאפיינים שליליים הקשורים בעבירה כמו תכנון והכנה של העבירה, הכחשה של פנטזיות מיניות סוטות ,עוררות מינית והנאה בזמן ביצוע העבירה, או שלילה מוחלטת של הסיכוי לעבור עבירה בעתיד.
ברמה זו התוקף לקיחת לוקח אחריות על מעשה, אך מנסה להראות כי לתוקף אין נטיות עברייניות בכלל ובודאי לא נטיות מיניות סוטות. התוצאה היא התכחשות לסיכוי שדבר כזה יכול לקרות בעתיד.
סיבות אפשריות להכחשה או לאי-קבלת אחריות על ביצוע עבירה:
רוג'רס ודיקי (1991) בנו מודל המסביר את ההכחשה או חוסר לקיחת האחריות. לדעתם, ההכחשה היא התמודדות עם ערכי החברה הרואה בעבריינות ובמיוחד בעבריינות מין דבר שלילי ואף בזוי. בהתמודדות עם ערכים אלה, יש לעבריינים מוטיווציה פנימית גבוהה לא לקחת אחריות וכך להימנע מהתיוג החברתי הקשה. חלק גדול מעברייני המין מורגלים בחיים כפולים ברמה מסויימת כך שמצב ההכחשה אינו זר להם. לפי מודל זה, לא מדובר בהתנהגות "חולנית" או מרמזת על "רוע" אלא על התמודדות עם מצב מוקצן וקשה מאוד.
גם לורד ווימוט (2004) מצביעים על החשש מפני התיוג החברתי והעצמי כמרכיבים משמעותיים בשניים מתוך שלושה תהליכים פסיכולוגיים שהם גורמים מרכזיים להכחשה:
1. חוסר תובנה לגבי העבירה ולעיתים גם רצון להמשיך לפגוע.
2. חשש מפגיעה בתדמית העצמית ובבטחון העצמי.
3. חשש מתגובות קשות של הסביבה בעיקר המשפחה וחברים.
טיפול בעברייני מין מכחישים.
עד לפני מספר שנים שלטה גישה אשר יצאה מהנחה כי על המורשע להבין, להפנים ולהביע ולקבל באופן מילולי ושלם את חומרת מעשיו כפי שמשתקפים בהרשעה בבית המשפט. כתוצאה מכך, האסיר אמור להבין את רוע מעשיו ו- "לחזור בתשובה". זאת ע"י הבעת תובנה ישירה לחומרת המעשה וכן ע"י הבעת אמפטיה לקרבנות מעשיו והכרה בפגיעה החמורה שגרם להם. בשלב השני מצופה האסיר לקבל טיפול בצורת שיחות או תרופות. אסירים אשר לא עמדו בסטנדרטים הללו נחשדו כמניפולטיביים ושקרנים ומכאן שלא ניתן לתת בהם אמון וראוי לשלול מהם טובות הנאה כגון חופשות או שחרור על תנאי.
בנוסף, לא אחת מעורר עבריין רגשות של כעס ושאט נפש אצל המטפל או מעריך המסוכנות. רגשות אלה מועצמים כאשר העבריין מכחיש, לא לוקח אחריות ואינו מכיר בצורך שלו לקבל טיפול. מצב של הכחשה עלול ליצור גם הרגשת כשלון מקצועי אצל הגורמים הטיפוליים ועלול להטות את הערכתם.
אסירים אשר הבינו את "הנדרש", ביצעו לעיתים קרובות באופן פורמלי את מה שהגישה דרשה וכך זכו בהקלות המבוקשות.
עבריינים מכחישים נוטים להתנגד להשתתפות בטיפול בכלל ובטיפול מיני בפרט. מעבר לכך, אי קבלת אחריות על ביצוע העבירה מהווה קושי בדרך של העבריין להפיק תועלת מהטיפול המקובל בעברייני מין . לכן, נמנע במקרים רבים מעבריין אשר לא לוקח אחריות על מעשיו לקבל טיפול. לפי מחקרים, ולפי חלק מכלי ההערכה, אי השתתפות בטיפול מהווה גורם המעלה את המסוכנות המינית.
לפי ASTA, קבלת האחריות על העבירות צריכה להיות מטרה טיפולית . חשוב לקחת בחשבון כי אי לקיחת אחריות יוצרת אנטגוניזם אצל אנשים הבאים במגע עם עבריין לעומת מצב בו הוא לוקח אחריות ומצר על מעשיו. אותה הרגשה, היא לעיתים קרובות גם נחלתם של המטפלים המתקשים להביא את העבריין ללקיחת האחריות המקווה.
בעולם מקובלות היום שתי שיטות לפחות לטיפול בעבריינים מכחישים .
לורד ווימוט בדקו תהליכים טיפוליים אשר הביאו ללקיחת אחריות. הם מצאו כי קיימת חשיבות מיוחדת לבניית אמון בין המטפל המוביל את התהליך לבין העבריין. בתהליכים מוצלחים נמצאו ארבעה מרכיבים:
1. שיחות אישיות היוצרות מוטיווציה ללקיחת אחריות בגלל רצון לשינוי או רצון להפסיק את החיים
הכפולים, תוך חיזוק הביטחון העצמי של הפוגע לרמה שהוא יוכל להודות בעבירות.
2. היכרות עם עבריינים אשר עברו בעצמם את המעבר מהכחשה ללקיחת אחריות ופיתוח הזדהות ורצון להידמות להם.
3. מתן פלטפורמה חברתית לתהליך לקיחת אחריות, אוירה של אמון ויצירת מוטיווציה להתמודד עם
העבירות.
4. סיוע בבניית קשר על בסיס יחסי אמון ופתיחות עם בני המשפחה והסביבה החברתית של העבריין, הורדת הפחד מתוצאות שליליות של לקיחת האחריות וקבלת חיזוק מהקבוצה.
המחקר מראה כי 43% מהמשתתפים בטיפול הודו במעשים המיוחסים להם בתהליך הדרגתי. הם גם הראו כי תהליך לקיחת האחריות הוא הדרגתי אצל רוב הנבדקים ולצורך התהליך יש צורך בשלושה גורמים: מוגנות מפני דחייה מהסביבה החברתית ומהמשפחה, אמון במטפל אשר מסייע לעבור את התהליך מהכחשה להודאה ואפשרות להרויח מההודאה באשמה (חופשות או שחרור על תנאי).
בארץ נעשה נסיון (ע"י כותב המאמר) עם עבריין שהכחיש ביצוע עבירת מין בתוך המשפחה. בגלל הרקע האישי והחברתי, היה חשש כי עלול להיות קשה לאיש להודות (בפני הסביבה ואף בפני עצמו) בעבירות הקשות במיוחד לאור ביצוען בתוך המשפחה. הנסיון כלל שלוש פגישות פרטניות עם מטפלים במקום מאסרו (בתמיכה וסיוע של סנגורו של העבריין). בפגישה הראשונה היתה הכחשה מוחלטת עד לאמירה שאילו ביצע את העבירות לא היתה לו ברירה אלא למות. במהלך הפגישות,התבצע מעבר הדרגתי למצב של לקיחת אחריות חלקית
ממצאים מחקריים לגבי הקשר בין הכחשה לבין מסוכנות:
לא מעט חוקרים כתבו כי לדעתם יש קשר בין הכחשה לבין חזרתיות (רצידיביזם) של עברייני מין. למרות האינטואיטיביות של הנחה זו, מחקרים לא הצליחו לאושש אותה. למעשה, רב המחקרים אשר נערכו בנושא, ביניהם שני ניתוחים סטטיסטיים רחבי היקף אשר בחנו מחקרים שנערכו על עשרות אלפי עברייני מין, הראו כי לא נמצא קשרבין הכחשה לביצוע עבירות בעתיד. . בפרסום חדש מצא Nunes כי יש קשר בין הכחשה לבין חזרתיות של עברייני מין אשר פגעו בתוך המשפחה. לעומת זאת, לא נמצא קשר בין הכחשה לבין חזרתיות במדגם של עברייני מין אשר פגעו מחוץ למשפחה. מחקר נוסף, אשר פורסם ממש בעת האחרונה, בדק עברייני מין אשר עברו טיפול ראשוני בכלא, מצא כי הכחשה או מינימיזציה של העבירות אינה מנבאת חזרתיות. לעומת זאת, במדגם קטן יותר של אסירים אשר עברו טיפול המשך נמצא כי הכחשה או או מינימיזציה מנבאת חזרתיות. נראה כי ממצא ראשוני זה נותן מידע לגבי קבוצה קיצונית של עבריינים
הערכת מסוכנות של נאשמים מכחישים:
במקרה של נאשמים אשר אשמתם לא הוכחה, הערכת המסוכנות מתבצעת באופן זהיר תוך התייחסות לשתי הנחות:
א. אם הם לא מואשמים בביצוע עבירות לא היה צורך בהערכת מסוכנות כלל.
ב. לנאשמים יש שיקולים משפטיים היכולים להביא אותם למצג של הכחשה או קבלה של אחריות למעשים.
היות ואין אפשרות להתייחס להאשמות כעובדות, יש התייחסות מקיפה יותר לעבירות קודמות ולמערך החיים הכולל. חלק מכלי ההערכה המובנים מתייחסים בנפרד להאשמות ולהרשעות. זאת כמובן תוך נסיון לא להתערב בשיקולי השיפוט בנוגע למקרה הספציפי.
סיכום:
מחקרים שונים הגיעו למסקנות שונות לגבי הקשר בין קבלת אחריות לעבירות לבין חזרתיות (רצידיביזם) אך רב המחקרים לא מצאו קשר ישיר בין הדברים. כתוצאה מכך, נכתב למשל בהוראות של שירות בתי הסוהר המלכותי הבריטי כי הכחשה לכשעצמה אינה מעלה את המסוכנות מעבר למסוכנות הצפויה לו היה האסיר מודה בעבירה.
לעומת זאת ברור שככל שרמת ההכחשה גבוהה יותר כך קשה יותר לעבריין להשתתף ולהפיק תועלת מטיפול קוגניטיבי המקובל בעברייני מין. מחקרים מצאו קשר בין השתתפות סדירה ויעילה בטיפול לבין המנעות מחזרתיות (רצידיביזם) . במקומות שונים בעולם יש נסיונות להציע טיפול פרטני או קבוצתי לעבריינים מכחישים. יש עדויות כי עצם הטיפול במכחישים וכן הגעה למצב בו העבריין משתתף בטיפול עשוי להוריד את המסוכנות ממנו. הכחשה והקטנת האחריות התבררו כנושאים אפשריים לטיפול יותר מאשר מכשולים לו.
קבוצה משמעותית של עבריינים מכחישים באופן מלא או חלקי את ביצוע העבירה בה הם הורשעו. סביר להניח כי רובם של עבריינים אלה ביצעו בפועל את העבירות אך אינם רוצים, מסוגלים או יכולים לקבל את האחריות עליהן. מרבית החוקרים רואים בהכחשה ובמינימיזציה על סוגיה השונים רצף אחד. עד לא מזמן, נפגעו עבריינים מכחישים בכך שהמסוכנות מהם הוערכה כגבוהה בגלל עצם ההכחשה. כיום יש תמיכה מחקרית נרחבת להערכה כי אין להתייחס לעצם ההכחשה או המינימיזציה כגורם להעלאת המסוכנות הנובעת מאדם.
מסוכנות הנובעת מאנשים בכלל ומעבריינים בפרט הוא נושא בעל חשיבות חברתית ומשפטית רבה. מסוכנות (Dangerousness) מוגדרת כרצון לביצוע פגיעה פיזית או פסיכולוגית באדם אחר או באנשים אחרים . בספרות מדברים כיום על סיכון (Risk) המוגדר כהסתברות להתנהגות אלימה . בארץ אנו משתמשים בעיקר במונח מסוכנות אך הכוונה היא לשאלה הרחבה יותר של הסיכון. מסוכנות מינית מוגדרת כ"אפשרות שאדם יבצע, ינסה לבצע או יאיים בביצוע מעשה מיני עם אדם אשר אינו מסכים או אינו מסוגל להסכים לכך" .
מאמר זה דן בעבריינים המכחישים בצורות שונות וברמות שונות את ביצוע העבירה בה הם מואשמים או בה הורשעו. ב- DSM-3R הוגדרה הכחשה כמנגנון הגנה בו אדם לא מכיר בעובדות הברורות לאחרים. מנגנון הגנה הוגדר כתבנית לא רצונית של רגשות מחשבות והתנהגויות הבאות כתגובה לאיום פסיכולוגי. הכחשה של עבירת מין מוגדרת ע"י ASTA כ "אי קבלת האחריות (ע"י התוקף או התוקפת) לביצוע עבירת המין אותה הוא ביצע .
הערכת מסוכנות נידונה בהרחבה במאמר קודם, בקליפת אגוז ניתן להגדירה כתהליך של איסוף מידע והערכתו בכדי לעזור בקבלת החלטות הקשורות לטיפול או לניהול ההליך המשפטי של הנבדק.
הערכת המסוכנות מתבצעת ברב המקרים לאדם עובר חוק, או שיש חשד כי האדם עבר עבירות. הערכת מסוכנות מתבצעת ברב המקרים בעזרת ראיון קליני ותוך שימוש בכלי הערכה אשר פותחו על סמך מחקרים ובדיקות. קבלת האחריות למעשים המיוחסים לאדם, וכן היחס הרגשי, האמפטיה, לקרבן העבירה, מהווים חלק מהגורמים להם מתייחס מעריך המסוכנות.
צדיק (1996) היה בין הראשונים שטענו כי אין להעמיד את ההודאה כתנאי להערכת מסוכנות. השופט תאודור אור ברע"ב 10059/02 כתב כי ".. ובמקרים המתאימים ניתן להעריך מסוכנות של אסיר שהוא עבריין מין גם במקרה שהוא מכחיש את ביצוע העבירה. כמו כן, לעיתים ניתן למצוא להכחשתו של האסיר את ביצוע המעשה נימוקים מנימוקים שונים ועדיין להסיק על סמך פרמטרים אחרים , שהאסיר אינו מסוכן". בערעורו של סולימן אל עביד נגד שב"ס (עע"א6481/01 ) קיבלה השופטת דורית ביניש (כיום נשיאת בית המשפט העליון) את העמדה המקצועית של מב"ן בענין המסוכנות של העותר. אך בסיכום לאותה החלטה כתבה השופטת כי לאור נתוני המקרה בו קבע מב"ן כי לא ניתן להעריך את מסוכנותו וההכחשה המתמשכת של האסיר "תשקול הוועדה (וועדה לקביעת חופשות לאסירי עולם ד.א.ש) אם ניתן להעניק למערער חופשה בתנאים ובהגבלות שיהיה בהם כדי להפיג את החשש מפני המסוכנות הצפויה ממנו....תשקול הוועדה אם יש מקום להשית על המערער כל תנאי אחר שיהיה בו כדי להפחית מפוטנציאל המסוכנות שטמון ביציאתו לחופשה גם בהגבלות." מהחלטות אלה ניתן לראות כי יש פתח לבדיקה רחבה של פרמטרים המשפיעים על המסוכנות במצבים ספציפיים שונים כגון במצב של חופשה.
הכחשה ולקיחת אחריות.
הניסיון הקליני שלנו, התואם דיווחים של הארגון העולמי של המטפלים בעברייני מין Association for the Treatment of Sexual Abusers ASTA, מלמד כי רב עברייני המין מכחישים את העבירות שיוחסו להם או מקטינים את מידת החומרה של העבירה (מינימיזציה) .
הכחשה או לקיחת אחריות חלקית על ביצוע יכולה להיות תוצאה של שלושה סוגי מצבים:
א. מצבים בהם האישומים מוטעים או מוגזמים וגרסת הנבדק היא הגרסה הנכונה עובדתית. העובדות האמיתיות עשויות להתגלות בהמשך הזמן.
ב. מצבים בהם המורשע אינו לוקח אחריות באופן מודע כדי לקבל רווחים או הקלות. זאת למרות שהוא
יודע היטב כי הוא ביצע את המעשה על כל פרטיו. מצב זה רווח לפני ההרשעה כאשר הנאשם סבור כי יש
סיכוי שהוא יזוכה בבית המשפט או מקווה לענישה מקילה. שינוי במצב זה יבוא כאשר עבריין המין יבין
כי קבלת אחריות מלאה, ולא הכחשה, יכולה לשפר את מצבו.
ג. מצבים בהם הנבדק אינו מבין או אינו מסוגל להודות כלפי עצמו וכלפי סביבתו בכך שהוא
ביצע את העבירה או להתמודד עם פרטיה והשלכותיה. במצב כזה, יש סיכוי כי תהליך נפשי יסייע בקבלת
האחריות למעשים, למעט מקרים בהם מדובר באנשים בעלי קוים פסיכופטיים שאז אין סיכוי לשינוי
אמיתי.
ג. מצבים בהם המורשע אינו לוקח אחריות באופן מודע כדי לקבל רווחים או הקלות. זאת למרות שהוא
יודע היטב כי הוא ביצע את המעשה על כל פרטיו. מצב זה רווח לפני ההרשעה כאשר הנאשם סבור כי יש סיכוי שהוא יזוכה בבית המשפט או מקווה לענישה מקילה. שינוי במצב זה יבוא כאשר עבריין המין יבין כי קבלת אחריות מלאה, ולא הכחשה, יכולה לשפר את מצבו.
היכולת של אדם לקחת אחריות על העבירה מושפעת ממגוון גורמים, חלקם משפטיים וחלקם חברתיים.
השפעת גורמים משפטיים - לפני מתן גזר הדין, יש בכוחם של ההליכים המשפטיים להשפיע באופן ניכר על נכונות עבריין המין לקבל אחריות על ביצוע העבירה או לדבוק בהכחשה של האשמה. יש מצבים בהם הכחשה מתבצעת באופן מודע, כחלק מניהול קו ההגנה המשפטי, לנסות במטרה להביא לזיכוי, להסדר טיעון נוח או לעונש מקל יחסית. במצבים אחרים מודה עבריין המין באופן מודע באשמה, או בחלק מפרטי האישום, לצורך עריכת הסדר טיעון. לאחר מתן גזר הדין, מופעלים לעיתים על המורשע אשר נשפט לעונש מאסר, לחצים לקחת אחריות ולהודות במעשים כדי לזכות בטובות הנאה כגון חופשות או שחרור על תנאי.
השפעת גורמים חברתיים - ביצוע עבירות, ובפרט עבירות מין,נתפס בחלקים נרחבים בחברה כדבר בזוי. בחלק ממשפחות עברייני המין, בחלק ממקומות העבודה ובקבוצות חברתיות רבות יש צורך להתרחק ולהתנער מכל קשר לעברייני מין ולכל הקשור לעבירות מין. עבריינות מין נחשבת פעמים רבות כסטיגמה שלילית. אף בבתי הכלא נמצאים עברייני המין בתחתית הסולם החברתי ועלולים להיות חשופים לאלימות מצד אסירים אחרים
מאמר זה עוסק בהכחשה או מינימיזציה של עבריינים מהסוג השני. עבריינים המתקשים להבין ולקבל את העובדה שהם ביצעו עבירות או להכיר בהיקף ובחומרה של העבירות שביצעו.
תאוריות לגבי לקיחית אחריות על ביצוע עבירות.
בסוף המאה ה- 20 חילקו רבים מהחוקרים והמטפלים את הנבדקים בצורה דיכוטומית ל- "מכחישים" ו- "מודים". חלוקה זו התעלמה מרמות שונות של לקיחת אחריות בשלבים שונים של ההליך המשפטי ותהליך הענישה. כיום, קיימת הבנה, כי הכחשה היא קבוצה של תהליכים שכליים היוצרים תפיסה הנעה על הרצף שבין הכחשה מוחלטת להודאה מוחלטת. גישה זו מבינה כי ההכחשה מושפעת מגורמים שונים הקשורים לרמת האחריות אותה לוקח על עצמו הנבדק .
בשנים האחרונות הוצגו מספר התייחסויות מחקריות הבודקות סוגי הכחשה שונים
במאמרם החשוב של שניידר ורייט מ-2004 מתוארת מסגרת תיאורטית להבנת תופעת ההכחשה המבוססת על רמת לקיחת האחריות.
התיאוריה מדברת על שלוש רמות:
א. הפרכה: הכוללת הכחשה מוחלטת של האחריות התוקף, הכחשת הפגיעה ולצידה תפיסת התוקף את עצמו כקורבן.
ב. מזעור העבירה ( minimization): הכולל הכחשה של מספר העבירות או חומרתן והכחשת מידת האחריות של התוקף בטענות שונות כמו טעות או לחץ לא נשלט של התוקף, רצונו של נפגע העבירה או טעות של מערכת המשפט.
ברמה זו, התוקף לוקח אחריות מסוימת על התנהגות עבריינית או פגיעה באחר אך מפחית את אחריותו באמצעות הסברים מקלים או האשמה של גורמים חיצוניים אשר אפשרו או הקלו את ביצוע המעשה.
ג. הכחשת ההתאמה של העבירה לעבריין (depersonalization): הכוללת התנערות המבצע ממאפיינים שליליים הקשורים בעבירה כמו תכנון והכנה של העבירה, הכחשה של פנטזיות מיניות סוטות ,עוררות מינית והנאה בזמן ביצוע העבירה, או שלילה מוחלטת של הסיכוי לעבור עבירה בעתיד.
ברמה זו התוקף לקיחת לוקח אחריות על מעשה, אך מנסה להראות כי לתוקף אין נטיות עברייניות בכלל ובודאי לא נטיות מיניות סוטות. התוצאה היא התכחשות לסיכוי שדבר כזה יכול לקרות בעתיד.
סיבות אפשריות להכחשה או לאי-קבלת אחריות על ביצוע עבירה:
רוג'רס ודיקי (1991) בנו מודל המסביר את ההכחשה או חוסר לקיחת האחריות. לדעתם, ההכחשה היא התמודדות עם ערכי החברה הרואה בעבריינות ובמיוחד בעבריינות מין דבר שלילי ואף בזוי. בהתמודדות עם ערכים אלה, יש לעבריינים מוטיווציה פנימית גבוהה לא לקחת אחריות וכך להימנע מהתיוג החברתי הקשה. חלק גדול מעברייני המין מורגלים בחיים כפולים ברמה מסויימת כך שמצב ההכחשה אינו זר להם. לפי מודל זה, לא מדובר בהתנהגות "חולנית" או מרמזת על "רוע" אלא על התמודדות עם מצב מוקצן וקשה מאוד.
גם לורד ווימוט (2004) מצביעים על החשש מפני התיוג החברתי והעצמי כמרכיבים משמעותיים בשניים מתוך שלושה תהליכים פסיכולוגיים שהם גורמים מרכזיים להכחשה:
1. חוסר תובנה לגבי העבירה ולעיתים גם רצון להמשיך לפגוע.
2. חשש מפגיעה בתדמית העצמית ובבטחון העצמי.
3. חשש מתגובות קשות של הסביבה בעיקר המשפחה וחברים.
טיפול בעברייני מין מכחישים.
עד לפני מספר שנים שלטה גישה אשר יצאה מהנחה כי על המורשע להבין, להפנים ולהביע ולקבל באופן מילולי ושלם את חומרת מעשיו כפי שמשתקפים בהרשעה בבית המשפט. כתוצאה מכך, האסיר אמור להבין את רוע מעשיו ו- "לחזור בתשובה". זאת ע"י הבעת תובנה ישירה לחומרת המעשה וכן ע"י הבעת אמפטיה לקרבנות מעשיו והכרה בפגיעה החמורה שגרם להם. בשלב השני מצופה האסיר לקבל טיפול בצורת שיחות או תרופות. אסירים אשר לא עמדו בסטנדרטים הללו נחשדו כמניפולטיביים ושקרנים ומכאן שלא ניתן לתת בהם אמון וראוי לשלול מהם טובות הנאה כגון חופשות או שחרור על תנאי.
בנוסף, לא אחת מעורר עבריין רגשות של כעס ושאט נפש אצל המטפל או מעריך המסוכנות. רגשות אלה מועצמים כאשר העבריין מכחיש, לא לוקח אחריות ואינו מכיר בצורך שלו לקבל טיפול. מצב של הכחשה עלול ליצור גם הרגשת כשלון מקצועי אצל הגורמים הטיפוליים ועלול להטות את הערכתם.
אסירים אשר הבינו את "הנדרש", ביצעו לעיתים קרובות באופן פורמלי את מה שהגישה דרשה וכך זכו בהקלות המבוקשות.
עבריינים מכחישים נוטים להתנגד להשתתפות בטיפול בכלל ובטיפול מיני בפרט. מעבר לכך, אי קבלת אחריות על ביצוע העבירה מהווה קושי בדרך של העבריין להפיק תועלת מהטיפול המקובל בעברייני מין . לכן, נמנע במקרים רבים מעבריין אשר לא לוקח אחריות על מעשיו לקבל טיפול. לפי מחקרים, ולפי חלק מכלי ההערכה, אי השתתפות בטיפול מהווה גורם המעלה את המסוכנות המינית.
לפי ASTA, קבלת האחריות על העבירות צריכה להיות מטרה טיפולית . חשוב לקחת בחשבון כי אי לקיחת אחריות יוצרת אנטגוניזם אצל אנשים הבאים במגע עם עבריין לעומת מצב בו הוא לוקח אחריות ומצר על מעשיו. אותה הרגשה, היא לעיתים קרובות גם נחלתם של המטפלים המתקשים להביא את העבריין ללקיחת האחריות המקווה.
בעולם מקובלות היום שתי שיטות לפחות לטיפול בעבריינים מכחישים .
לורד ווימוט בדקו תהליכים טיפוליים אשר הביאו ללקיחת אחריות. הם מצאו כי קיימת חשיבות מיוחדת לבניית אמון בין המטפל המוביל את התהליך לבין העבריין. בתהליכים מוצלחים נמצאו ארבעה מרכיבים:
1. שיחות אישיות היוצרות מוטיווציה ללקיחת אחריות בגלל רצון לשינוי או רצון להפסיק את החיים
הכפולים, תוך חיזוק הביטחון העצמי של הפוגע לרמה שהוא יוכל להודות בעבירות.
2. היכרות עם עבריינים אשר עברו בעצמם את המעבר מהכחשה ללקיחת אחריות ופיתוח הזדהות ורצון להידמות להם.
3. מתן פלטפורמה חברתית לתהליך לקיחת אחריות, אוירה של אמון ויצירת מוטיווציה להתמודד עם
העבירות.
4. סיוע בבניית קשר על בסיס יחסי אמון ופתיחות עם בני המשפחה והסביבה החברתית של העבריין, הורדת הפחד מתוצאות שליליות של לקיחת האחריות וקבלת חיזוק מהקבוצה.
המחקר מראה כי 43% מהמשתתפים בטיפול הודו במעשים המיוחסים להם בתהליך הדרגתי. הם גם הראו כי תהליך לקיחת האחריות הוא הדרגתי אצל רוב הנבדקים ולצורך התהליך יש צורך בשלושה גורמים: מוגנות מפני דחייה מהסביבה החברתית ומהמשפחה, אמון במטפל אשר מסייע לעבור את התהליך מהכחשה להודאה ואפשרות להרויח מההודאה באשמה (חופשות או שחרור על תנאי).
בארץ נעשה נסיון (ע"י כותב המאמר) עם עבריין שהכחיש ביצוע עבירת מין בתוך המשפחה. בגלל הרקע האישי והחברתי, היה חשש כי עלול להיות קשה לאיש להודות (בפני הסביבה ואף בפני עצמו) בעבירות הקשות במיוחד לאור ביצוען בתוך המשפחה. הנסיון כלל שלוש פגישות פרטניות עם מטפלים במקום מאסרו (בתמיכה וסיוע של סנגורו של העבריין). בפגישה הראשונה היתה הכחשה מוחלטת עד לאמירה שאילו ביצע את העבירות לא היתה לו ברירה אלא למות. במהלך הפגישות,התבצע מעבר הדרגתי למצב של לקיחת אחריות חלקית
ממצאים מחקריים לגבי הקשר בין הכחשה לבין מסוכנות:
לא מעט חוקרים כתבו כי לדעתם יש קשר בין הכחשה לבין חזרתיות (רצידיביזם) של עברייני מין. למרות האינטואיטיביות של הנחה זו, מחקרים לא הצליחו לאושש אותה. למעשה, רב המחקרים אשר נערכו בנושא, ביניהם שני ניתוחים סטטיסטיים רחבי היקף אשר בחנו מחקרים שנערכו על עשרות אלפי עברייני מין, הראו כי לא נמצא קשרבין הכחשה לביצוע עבירות בעתיד. . בפרסום חדש מצא Nunes כי יש קשר בין הכחשה לבין חזרתיות של עברייני מין אשר פגעו בתוך המשפחה. לעומת זאת, לא נמצא קשר בין הכחשה לבין חזרתיות במדגם של עברייני מין אשר פגעו מחוץ למשפחה. מחקר נוסף, אשר פורסם ממש בעת האחרונה, בדק עברייני מין אשר עברו טיפול ראשוני בכלא, מצא כי הכחשה או מינימיזציה של העבירות אינה מנבאת חזרתיות. לעומת זאת, במדגם קטן יותר של אסירים אשר עברו טיפול המשך נמצא כי הכחשה או או מינימיזציה מנבאת חזרתיות. נראה כי ממצא ראשוני זה נותן מידע לגבי קבוצה קיצונית של עבריינים
הערכת מסוכנות של נאשמים מכחישים:
במקרה של נאשמים אשר אשמתם לא הוכחה, הערכת המסוכנות מתבצעת באופן זהיר תוך התייחסות לשתי הנחות:
א. אם הם לא מואשמים בביצוע עבירות לא היה צורך בהערכת מסוכנות כלל.
ב. לנאשמים יש שיקולים משפטיים היכולים להביא אותם למצג של הכחשה או קבלה של אחריות למעשים.
היות ואין אפשרות להתייחס להאשמות כעובדות, יש התייחסות מקיפה יותר לעבירות קודמות ולמערך החיים הכולל. חלק מכלי ההערכה המובנים מתייחסים בנפרד להאשמות ולהרשעות. זאת כמובן תוך נסיון לא להתערב בשיקולי השיפוט בנוגע למקרה הספציפי.
סיכום:
מחקרים שונים הגיעו למסקנות שונות לגבי הקשר בין קבלת אחריות לעבירות לבין חזרתיות (רצידיביזם) אך רב המחקרים לא מצאו קשר ישיר בין הדברים. כתוצאה מכך, נכתב למשל בהוראות של שירות בתי הסוהר המלכותי הבריטי כי הכחשה לכשעצמה אינה מעלה את המסוכנות מעבר למסוכנות הצפויה לו היה האסיר מודה בעבירה.
לעומת זאת ברור שככל שרמת ההכחשה גבוהה יותר כך קשה יותר לעבריין להשתתף ולהפיק תועלת מטיפול קוגניטיבי המקובל בעברייני מין. מחקרים מצאו קשר בין השתתפות סדירה ויעילה בטיפול לבין המנעות מחזרתיות (רצידיביזם) . במקומות שונים בעולם יש נסיונות להציע טיפול פרטני או קבוצתי לעבריינים מכחישים. יש עדויות כי עצם הטיפול במכחישים וכן הגעה למצב בו העבריין משתתף בטיפול עשוי להוריד את המסוכנות ממנו. הכחשה והקטנת האחריות התבררו כנושאים אפשריים לטיפול יותר מאשר מכשולים לו.
קבוצה משמעותית של עבריינים מכחישים באופן מלא או חלקי את ביצוע העבירה בה הם הורשעו. סביר להניח כי רובם של עבריינים אלה ביצעו בפועל את העבירות אך אינם רוצים, מסוגלים או יכולים לקבל את האחריות עליהן. מרבית החוקרים רואים בהכחשה ובמינימיזציה על סוגיה השונים רצף אחד. עד לא מזמן, נפגעו עבריינים מכחישים בכך שהמסוכנות מהם הוערכה כגבוהה בגלל עצם ההכחשה. כיום יש תמיכה מחקרית נרחבת להערכה כי אין להתייחס לעצם ההכחשה או המינימיזציה כגורם להעלאת המסוכנות הנובעת מאדם.
לשעבר, במשך שנים רבות, נציג ציבור בועדות שחרורים. בעל נסיון בביצוע עשרות הערכות מסוכנות במקרים של עבירות מין, עבירות אלימות ועבירות בתוך המשפחה.
