"חזקת החפות" - העיקרון הבסיסי במשטר דמוקרטי נאור נרמס מבוזה ולא מקויים במערכות המשפט.
מאת: עו"ד אברהם פכטר
בכנס השנתי של המשפט הפלילי, ביוזמת הפורום הפלילי בלשכת עורכי הדין - שהתקיים בים המלח (3-5/2/05) - נאספו מיטב הנוער הפלילי להרצאות ודיונים, על נושאים כמו "חופש הביטוי" - "חזקת החפות", לחימה בארגוני פשיעה והלבנת הון, המדע לשירות ההליך הפלילי ועוד. בהשתתפות היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ח"כ זהבה גלאון, עו"ד אלי זוהר (שהיה מועמד ליועץ משפטי), עו"ד רם כספי, אביגדור פלדמן, פרופ' עמנואל גרוס - פרקליטות מחוז ת"א והמרכז, אנשי תקשורת כתובה ואלקטרונית ורבים אחרים, בהנחיית יו"ר הפורום הפלילי עו"ד רחל תורן.
בישיבת הפתיחה החגיגית, נשא דברים היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שהציג את משנתו ומדיניות משרדו והפרקליטות - ואמר בין היתר לעניין חופש הביטוי - כי ימשיך במדיניות שנקט בה עד עתה והוא של איפוק וריסון מרביים, לגבי התבטאויות והצהרות של מתנגדי הפינוי ורבני יש"ע, עד לגבול מסויים.
כדוגמא למדיניותו הביא את החלטתו שלא לפתוח בחקירה פלילית במקרים של הרב הראשי לשעבר, שפירא ואגרת ולרשטיין מיש"ע. בשני המקרים - הוכח כי האיפוק הביא תוך כמה ימים, לנסיגה והבהרות שריככו את ההצהרות הכביכול קיצוניות ואיזנו את עצמם כאשר הדוברים נסוגו במקצת מדבריהם. לדוגמא: בעקבות דברי הרב שפירא - יצאה קריאה מהציבור הדתי ציוני, לנהוג באיפוק, נגד פגיעה בצה"ל ומנהיגים מהמפד"ל יצאו בגילוי נגד סרבנות של חיילים וקצינים.
במקרה של אגרת ולרשטיין - מועצת יש"ע התכנסה בעקבות המכתב, ובכינוס סוער ורוגש הוציאו הודעה על מספר "לאוים" שאותם אין עוברים, כמו סרבנות, אלימות, פגיעה בצה"ל והטלאי הצהוב.
לדעת היועץ המשפטי - אילולי הריסון המשפטי - המצב היה עלול להביא למתחים מיותרים כבר עכשיו ולתמיכה גורפת במעשיהם.
אבל שלא תהיה טעות - אומר היועץ יש גבולות וקווים אדומים אשר אותם אין לחצות, ולגביהם תופעל המדיניות של חקירות מעצרים ומשפטים. לגבי מקרים קיצוניים דוגמת התנהגות גב' נדיה מטר מיש"ע, נועם לבנת (האח של), כבר ננקטו הליכים וכך יעשה גם בעתיד.
לשאלתי, האם מדיניות האיפוק והריסון שהצטברו להרבה "איפוקים וריסונים" - לא יתפרשו כחולשה או כחיסיון מפני הליך משפטי ולהתדרדרות הציבורית לוחמנית - ענה היועץ כי חציית גבולות תביא למעשים כולל שימוש במעצרים מנהליים נגד יהודים, אם וכאשר הנסיבות והראיות יצדיקו זאת בשל חומרת המעשים והחשש המעשי לפגיעה בשלום הציבור.
ח"כ זהבה גלאון, תקפה כהרגלה את מדיניות היועץ והביעה חשש כי היא מתפרשת כאזלת יד וחולשה, שמביאה לאלימות יתר וראתה בהצהרות הרבנים למיניהם שהתפרסו בציבור, כבסיס מספיק לחקירה מעצר ומשפט.
לדעת ח"כ גלאון - הטעויות של התקופה שלפני רצח רבין חוזרות על עצמן עם הסכנות שבהן. לגבי מעצרים מנהליים, היא הביעה התנגדות גורפת בטענה שהם לא הולמים מדינה דמוקרטית - על כך השיב לה היועץ מזוז - כי אילו היו עוצרים את יגאל עמיר, במעצר מנהלי שבועיים לפני הרצח של רבין ז"ל (אם היו יודעים על כך) - ח"כ גלאון בוודאי לא היתה מתנגדת לכך.
לסיכום טען היועץ, ובמידה רבה של צדק, כי ההליך הפלילי והכלים המשפטיים - אינם פתרון לבעיות אידיאולוגיות פוליטיות ויש למצות את פתרונן בשיח הציבורי, בכנסת ובבחירות.
בעקרון - אכן צודק לדעתי היועץ, אבל השאלה היא עד איזה שלב ניתן להימנע בשימוש בכלי המשפטי - ובעיקר אסור להפוך אותו לכלי שולי, ואמצעי עזר משני במאבק הציבורי האידיאולוגי והפוליטי כאשר הם חורגים מגבולות החוק או כאשר הם משתמשים בכלים דמוקרטיים כמו "חופש הביטוי" - והופכים אותו לחופש השיסוי - והביזוי, ההסתה והמרדה.
למה הדבר דומה? למשטרה שתודיע על איפוק וריסון ותטיל את האחריות על תאונות הדרכים הקטלניות על התשתיות, הגורם האנושי, החינוך הפגום, ותאפשר לעבריינים מועדים לטוס בכבישים במהירות של 150 - 160 קמ"ש, לחצות פסים לבנים ולא לציית לרמזורים בטענה שהכלי המשפטי: המעצרים והמשפטים הם לא הפתרון לסוגייה של תאונות קטלניות.
לדעתי - שתי הגישות הנ"ל אינן נכונות ואינן מבוססות דיין.
כאשר נוהגים באיפוק בתקופת הביניים, בשלבים הראשונים של התסיסה והמאבק, יש לכך ערך מוסף מרגיע, אך ככל שהזמן עובר האיפוק מתפרש כחולשה, כהימנעות, כמתן גושפנקא או מעין חיסיון פלילי - והדבר עלול לצאת מכלל שליטה - ואזי השימוש בכלי המשפטי החשוב הזה יבוא מאוחר לדעתו.
להערכתי - הכלי המשפטי - הוא חלק חשוב ומוביל אך לא בלעדי, במאבק הציבורי האידיאולוגי ואסור להפוך אותו כמשני או שיורי למאבק הציבורי. לדעתי, אותה הבעתי כבר גם בעבר, יש מקום לשימוש בכלי של "מעצר מנהלי" - כאשר יש בסיס משפטי לכך, לא רק במקרים של בטחון מדינה, (דוגמת טלי פחימה או פדרמן) וללא הבדל לגבי יהודים וערבים, אלא על פי מדד של מסוכנות.
נושא נוסף שעמד במרכז הכנס - היה עקרון או "חזקת החפות" לגביה דעת רוב אנשי השיח היתה שהוא לא מקויים בישראל ובמערכת המשפט שלנו בצורה הולמת, באף אחד משלבי החקירה, והוא בשלב זה יותר הצהרה מאשר מעשה.
בנקודה זו בקשתי להוסיף לדיון את הדברים הבאים. גם העיקרון של "הספק הסביר" - שהוא אח תאום של "חזקת החפות" ושניהם משולבים יחד במשפט הפלילי - לא מצא את מקומו עדיין מערכת המשפט והעיקר שניהם עדיין לא חלחלו ולא נטמעו דיו, במערכת המשפט - למרות שמבחינה אקדמית פילוסופית - הם מוכרים וידועים לכל הצדדים כולל השופטים היושבים בדין.
בנקודה זו ברצוני לצטט מספרו של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה - מיכה לינדנשטראוס אשר כתב שני ספרים בנושא על חזקת החפות בארץ ובארה"ב ועל הספק הסביר וכך הוא אומר בעמוד 9:
"סוגיית "הספק הסביר" הנשמעת יום יום באולמות בית המשפט, הוא המשך ישיר ל"חזקת החפות". שני מושגים אלה המשלימים זה את זה, הם אבני יסוד בהגנה על זכויות של הפרט-האזרח".
ובמקום אחר בעמו' 9-10:
"מכל מקום איני מוטרד מהקושי בהגדרת המושג. אני מוטרד מיישומו בפועל בהליך השפיטה אסור שהדרישה להוכחה של מעל ל"ספק סביר" - תישאר אות מתה כחסרת שימוש הצהרה ריקה מתוכן ממשי. לא יעלה על הדעת שבית משפט שדן בתיק יתעלם ממשמעות הספק הסביר המקנן בראיות המוגשות.
"הספק הסביר, - הוא קו הגנה, לפעמים - אחרון בפני הרשעת אדם חף מפשע".
אני מקווה שהנושאים יחלחלו ויעוגנו בהלכות של בתי המשפט ולא נצטרך לשוב בשנה הבאה לים המלח, לכנס שנתי נוסף ולדון מחדש באותן סוגיות ומאותו מקום שהפסקנו. זמנים יגידו.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
