רבים מאתנו רוכשים, במסגרת מקום העבודה ואף כעצמאיים, פוליסות לביטוח אובדן כושר עבודה.
מדובר בכיסוי יקר. רובנו משלמים עליו 2.5% משכרנו. אנו מוכנים לשלם סכום עתק זה כדי להבטיח שאם תיפול עלינו חו"ח מחלה משמיים, או תאונה מעשי ידינו או מעשה ידי אחרים, ונאבד את כושר עבודתנו, נוכל לסמוך על הפוליסה.
אולם בפועל, למרבה הצער, כיסוי זה רוקן מתוכן על ידי בית המשפט העליון.
על פי הרשום בפוליסה, גם מבוטח שכושר עבודתו נפגע ואין הוא מסוגל יותר לעבוד בעיסוקו, אינו זכאי לתגמולי ביטוח. עליו להוכיח גם שכושרו לעבוד בעיסוק סביר אחר נפגע כליל. אלא שהפרשנות שנתנו שופטינו ל"עיסוק סביר אחר" הוא כה רחב עד שאין עיסוק שלא יכול להימצא לו תחליף. לפי פרשנותם, אפשר לשלוח קוסמונאוט שהפך בתאונה לקוואדרופלג ועיוור לעשות קולות רקע במקהלת הצבא האדום.
כך קרה, שהמקשים השחוקים ביותר במחשבי הרופאים התעסוקתיים של חברות הביטוח הם מקשי קונטרול סי (העתק) וקונטרול וי (הדבק). הם מעתיקים מחוות דעת אחת לשנייה את הפסקה: "מסוגל לשבת כשומר בחניון, כמאבטח בפתח חנות, כסוכן מכירות...". הבעיה היא שכבר אין בנמצא מקומות עבודה נחשקים שכאלה בשוק. אלה נתפסו כולם על ידי מבוטחי חברות הביטוח שנפגעו.
באותו אופן, מי שכל חייו עסק בעבודת כפיים, שודרג על ידי חברות הביטוח, בגושפנקא של בית המשפט העליון, לעבודות ניהול. כך חרט שלא מסוגל להמשיך ולהיות חרט הופך למי שמסוגל לנהל עסקי חרטות. לגישתן של חברות הביטוח, הנפגעים רק מרוויחים מפגיעתם. בשלב הבא יתארגנו חברות הביטוח להגיש תביעות נגד אותם נפגעים שקיבלו מרופאי חברות הביטוח את ההארה והפכו בן יום למנהלים שאו טו טו יתחרו עם מנהלי חברות הביטוח במיקומם בטבלאות שיאני השכר.
לפני כשנתיים, החלה לחדור אל ליבותיהם של שופטי הערכאות הראשונות ההבנה כי עמדת חברות הביטוח בסוגיה זו לוקות בחוסר כנות ותום לב. אלא שלמרבה הצער, בימים אלה, שם בית המשפט העליון קץ להבנה זו והחזיר את הפוליסות לאובדן כושר עבודה למקומן הקודם על מדף הכיסויים חסרי הערך.
יעקב פאר עבד עד גיל 43 כנהג אמבולנס שכיר במד"א. לאחר מכן כנהג אמבולנס עצמאי. בהיותו בן 57 לקה פאר בפרפור פרוזדורי הלב.
פאר היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה בביטוח לאובדן כושר עבודה. מנורה החלה לשלם לו תגמולי ביטוח, אולם כעבור 15 חודש הפסיקה באחת את התשלומים.
מנורה לא כפרה בעובדה שפאר לא מסוגל יותר לחזור ולעבוד כנהג אמבולנס, אולם לדעתה, פאר כשיר לנהל עסקי אמבולנס.
אבל אני מעולם לא ניהלתי עסקים, אמר פאר. כל ימי עסקתי בנהיגת אמבולנס. אתם רוצים שבגיל 60 אתחיל ללמוד לנהל עסקים?
אתה רשום כעצמאי, שאלה מנורה את פאר.
אכן כן, השיב פאר.
אתה יודע למלא חשבונית מס, הוסיפה מנורה.
גם זה נכון, השיב פאר.
אז אתה יודע לנהל עסקים, קבעה מנורה בפסקנות.
השופט מאיר שנהב, מבית משפט השלום בהרצליה, שדן במחלוקת בערכאה הראשונה, לא ראה עין בעין עם מנורה את פני הדברים.
מי שרשום כעוסק עצמאי, הבהיר השופט, מחויב על פי הדין והמציאות לנהל רישומים חשבונאים, ליתן חשבוניות ולרשום הזמנות. "בעשיית פעולות אלה אין משום ניהול עסק ואין לראותו כמנהל עסקי אמבולנס כטענתה המגוחכת של מנורה".
פאר, הוסיף השופט, מבוגר למדי, נתוני השכלתו והכשרתו המקצועיים דלים ובנסיבות אלה גם לא סביר לצפות כי יצליח להכשיר עצמו לעיסוק חלופי אחר התואם את נתוניו.
בסופו של דיון, על בסיס חוות הדעת הרפואיות, קבע השופט שנהב כי פאר איבד את כושר עבודתו כנהג אמבולנס לחלוטין ולצמיתות וחייב את מנורה בתשלום תגמולי הביטוח.
בנוסף, הטיל השופט שנהב על מנורה ריבית עונשית: "שוכנעתי להכפיל את הריבית על התשלומים המעוכבים, שכן בנסיבות העניין, הפסקתם נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין ועל מנורה לשאת בתוצאות החלטתה שגויה זו".
מנורה לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. שם התהפכו היוצרות.
השופטים ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי ודליה גנות, קבעו כי לאור ההלכות שיצאו מבית המשפט העליון, ניהול עסק למתן שירותי אמבולנסים מהווה עיסוק חלופי סביר לנהג אמבולנס מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית. שלושת השופטים אף ביקרו את קביעתו של השופט שנהב כי לא סביר לצפות כי פאר יצליח להכשיר עצמו לעיסוק חלופי אחר לאור גילו המתקדם.
לאחר מתן פסק הדין במחוזי, פנה פאר לבית המשפט העליון וביקש רשות ערעור. משמעות פסק הדין של המחוזי, טען פאר, הינה שניהול הוא עיסוק סביר לכל אדם אשר עבד כעצמאי בתחומו. מעתה ואילך לא יצטרכו חברות הביטוח להתאמץ כדי להצביע על עיסוק סביר אחר.
אין מקום להיעתר לבקשה, פסקה שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל. המחוזי בסך הכול יישם את ההלכות שלנו בעליון. אכן פאר לא כשיר לנהוג באמבולנסים, אבל הוא כשיר לנהל עסקי אמבולנסים.
בכך סתם העליון את הגולל על ניסיונם של חלק משופטי הערכאות הנמוכות להיחלץ מהתוצאה הקשה והבלתי מובנת של הלכות בית המשפט העליון המרוקנות כמעט מכול תוכן את הפוליסות לאובדן כושר עבודה.
ואנו כצרכני ביטוח חשוב שנדע: הפוליסות לאובדן כושר עבודה, עבורן אנו משלמים מחיר כל כך יקר, מרוקנות מכל תוכן ממשי. אפילו ניקלע למצב בו נאבד לחלוטין את כושר עבודתנו בעיסוקנו הנוכחי, חברות הביטוח יפסיקו את התשלום כעבור חודשים בודדים. כל מי שבעבר הצליח למלא חשבונית מס, ייחשד כטייקון. כל חרט, זגג, אינסטלאטור וכל בעל מקצוע אחר, יידרש להפוך למנהל עסקים, רק משום שאת שכרו קיבל כנגד חשבוניות מס.
מסמך מספר 692
מדובר בכיסוי יקר. רובנו משלמים עליו 2.5% משכרנו. אנו מוכנים לשלם סכום עתק זה כדי להבטיח שאם תיפול עלינו חו"ח מחלה משמיים, או תאונה מעשי ידינו או מעשה ידי אחרים, ונאבד את כושר עבודתנו, נוכל לסמוך על הפוליסה.
אולם בפועל, למרבה הצער, כיסוי זה רוקן מתוכן על ידי בית המשפט העליון.
על פי הרשום בפוליסה, גם מבוטח שכושר עבודתו נפגע ואין הוא מסוגל יותר לעבוד בעיסוקו, אינו זכאי לתגמולי ביטוח. עליו להוכיח גם שכושרו לעבוד בעיסוק סביר אחר נפגע כליל. אלא שהפרשנות שנתנו שופטינו ל"עיסוק סביר אחר" הוא כה רחב עד שאין עיסוק שלא יכול להימצא לו תחליף. לפי פרשנותם, אפשר לשלוח קוסמונאוט שהפך בתאונה לקוואדרופלג ועיוור לעשות קולות רקע במקהלת הצבא האדום.
כך קרה, שהמקשים השחוקים ביותר במחשבי הרופאים התעסוקתיים של חברות הביטוח הם מקשי קונטרול סי (העתק) וקונטרול וי (הדבק). הם מעתיקים מחוות דעת אחת לשנייה את הפסקה: "מסוגל לשבת כשומר בחניון, כמאבטח בפתח חנות, כסוכן מכירות...". הבעיה היא שכבר אין בנמצא מקומות עבודה נחשקים שכאלה בשוק. אלה נתפסו כולם על ידי מבוטחי חברות הביטוח שנפגעו.
באותו אופן, מי שכל חייו עסק בעבודת כפיים, שודרג על ידי חברות הביטוח, בגושפנקא של בית המשפט העליון, לעבודות ניהול. כך חרט שלא מסוגל להמשיך ולהיות חרט הופך למי שמסוגל לנהל עסקי חרטות. לגישתן של חברות הביטוח, הנפגעים רק מרוויחים מפגיעתם. בשלב הבא יתארגנו חברות הביטוח להגיש תביעות נגד אותם נפגעים שקיבלו מרופאי חברות הביטוח את ההארה והפכו בן יום למנהלים שאו טו טו יתחרו עם מנהלי חברות הביטוח במיקומם בטבלאות שיאני השכר.
לפני כשנתיים, החלה לחדור אל ליבותיהם של שופטי הערכאות הראשונות ההבנה כי עמדת חברות הביטוח בסוגיה זו לוקות בחוסר כנות ותום לב. אלא שלמרבה הצער, בימים אלה, שם בית המשפט העליון קץ להבנה זו והחזיר את הפוליסות לאובדן כושר עבודה למקומן הקודם על מדף הכיסויים חסרי הערך.
יעקב פאר עבד עד גיל 43 כנהג אמבולנס שכיר במד"א. לאחר מכן כנהג אמבולנס עצמאי. בהיותו בן 57 לקה פאר בפרפור פרוזדורי הלב.
פאר היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה בביטוח לאובדן כושר עבודה. מנורה החלה לשלם לו תגמולי ביטוח, אולם כעבור 15 חודש הפסיקה באחת את התשלומים.
מנורה לא כפרה בעובדה שפאר לא מסוגל יותר לחזור ולעבוד כנהג אמבולנס, אולם לדעתה, פאר כשיר לנהל עסקי אמבולנס.
אבל אני מעולם לא ניהלתי עסקים, אמר פאר. כל ימי עסקתי בנהיגת אמבולנס. אתם רוצים שבגיל 60 אתחיל ללמוד לנהל עסקים?
אתה רשום כעצמאי, שאלה מנורה את פאר.
אכן כן, השיב פאר.
אתה יודע למלא חשבונית מס, הוסיפה מנורה.
גם זה נכון, השיב פאר.
אז אתה יודע לנהל עסקים, קבעה מנורה בפסקנות.
השופט מאיר שנהב, מבית משפט השלום בהרצליה, שדן במחלוקת בערכאה הראשונה, לא ראה עין בעין עם מנורה את פני הדברים.
מי שרשום כעוסק עצמאי, הבהיר השופט, מחויב על פי הדין והמציאות לנהל רישומים חשבונאים, ליתן חשבוניות ולרשום הזמנות. "בעשיית פעולות אלה אין משום ניהול עסק ואין לראותו כמנהל עסקי אמבולנס כטענתה המגוחכת של מנורה".
פאר, הוסיף השופט, מבוגר למדי, נתוני השכלתו והכשרתו המקצועיים דלים ובנסיבות אלה גם לא סביר לצפות כי יצליח להכשיר עצמו לעיסוק חלופי אחר התואם את נתוניו.
בסופו של דיון, על בסיס חוות הדעת הרפואיות, קבע השופט שנהב כי פאר איבד את כושר עבודתו כנהג אמבולנס לחלוטין ולצמיתות וחייב את מנורה בתשלום תגמולי הביטוח.
בנוסף, הטיל השופט שנהב על מנורה ריבית עונשית: "שוכנעתי להכפיל את הריבית על התשלומים המעוכבים, שכן בנסיבות העניין, הפסקתם נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין ועל מנורה לשאת בתוצאות החלטתה שגויה זו".
מנורה לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. שם התהפכו היוצרות.
השופטים ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי ודליה גנות, קבעו כי לאור ההלכות שיצאו מבית המשפט העליון, ניהול עסק למתן שירותי אמבולנסים מהווה עיסוק חלופי סביר לנהג אמבולנס מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית. שלושת השופטים אף ביקרו את קביעתו של השופט שנהב כי לא סביר לצפות כי פאר יצליח להכשיר עצמו לעיסוק חלופי אחר לאור גילו המתקדם.
לאחר מתן פסק הדין במחוזי, פנה פאר לבית המשפט העליון וביקש רשות ערעור. משמעות פסק הדין של המחוזי, טען פאר, הינה שניהול הוא עיסוק סביר לכל אדם אשר עבד כעצמאי בתחומו. מעתה ואילך לא יצטרכו חברות הביטוח להתאמץ כדי להצביע על עיסוק סביר אחר.
אין מקום להיעתר לבקשה, פסקה שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל. המחוזי בסך הכול יישם את ההלכות שלנו בעליון. אכן פאר לא כשיר לנהוג באמבולנסים, אבל הוא כשיר לנהל עסקי אמבולנסים.
בכך סתם העליון את הגולל על ניסיונם של חלק משופטי הערכאות הנמוכות להיחלץ מהתוצאה הקשה והבלתי מובנת של הלכות בית המשפט העליון המרוקנות כמעט מכול תוכן את הפוליסות לאובדן כושר עבודה.
ואנו כצרכני ביטוח חשוב שנדע: הפוליסות לאובדן כושר עבודה, עבורן אנו משלמים מחיר כל כך יקר, מרוקנות מכל תוכן ממשי. אפילו ניקלע למצב בו נאבד לחלוטין את כושר עבודתנו בעיסוקנו הנוכחי, חברות הביטוח יפסיקו את התשלום כעבור חודשים בודדים. כל מי שבעבר הצליח למלא חשבונית מס, ייחשד כטייקון. כל חרט, זגג, אינסטלאטור וכל בעל מקצוע אחר, יידרש להפוך למנהל עסקים, רק משום שאת שכרו קיבל כנגד חשבוניות מס.
מסמך מספר 692
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531