אני צופה בחייהם של שכניי. מחלון המטבח, אני מתבונן בהתנהלותם של 31 ציפורי הפינק המתגוררים בכלוב גדול מימדים חלקן מתת מן הקרוי זברה וחלקן האחר בנגלזי.
חייהם התנהלו בשלווה פסטורלית. דאגתי לכל מחסורם. בכל בוקר הרעפתי עליהם אוכל, מים, חוטים לשזירת הקינים, עשבים מהגינה שיוכלו לחפש בהם מזון, הגנה מפני הגשמים בחורף וצל מפני השמש בימי הקיץ.
אבל, לא בכל שלטתי. את השלווה הפר חתול שחלף בסביבה והחליט למלא את כרסו בכמה ציפורים. טיפס על הכלוב והחל שורט את הרשת עד שיצר חור.
תחילה היה החור קטן, אך החתול למד את מלאכת פרימת חוטי הרשת ופער חור גדול דיו, דרכו ניסה להיכנס ולצאת.
כאשר גיליתי את החור ברשת, סגרתי אותו. להפתעתי, כעבור זמן קצר, נוצר חור חדש. ושוב ברוטינה סזיפית: אני מתקן והחור נפער... לבסוף, עייפתי מלשמש 'כאח הגדול' והנחתי לחור להשאר.
פינקי הזברה שגילו את החור (בדרך מקרה) יצאו מהכלוב והפכו לציפורי דרור.
מה רבה הייתה הפתעתי כאשר הן ניסו לשוב אליו. הציפורים תרו שוב ושוב אחר פתח דרכו יוכלו להכנס בחזרה אל האוכל, המים, הקינים, הגוזלים...
למרות כל מאמציהם הן לא הצליחו למצוא את הפתח שוב. הפתח כאילו נעלם. מה שאני ראיתי בבהירות כה רבה נסתר היה מעיניהם.
הציפורים עמדו על הרשת, ניתרו ממקום למקום וחיפשו אחר הפתח, הכניסו את ראשן הקטן בין חוטי הרשת - אך ללא הועיל, החור לא נמצא.
באחת הפעמים נעמדה אחת הציפורים ליד פתח החור. לשמחתי, חשבתי שהנה היא מצאה את דרכה פנימה. דקות לאחר מכן הסתבר שהתבדתי. הציפור התעופפה קלות מעל הפתח ונחתה בצידו השני. ריטואל זה חזר על עצמו מספר רב של פעמים. למרות שהציפור עמדה על פתחה של הצלחה - החור הפעור תחתיה הבהיל אותה והיא דילגה מעליו שוב ושוב מבלי יכולת לראות שהנה שוכנת לרגליה הזדמנות.
וכך אט אט הידלדל הכלוב מיושביו,עוד ועוד ציפורים יצאו ממנו בדרך מקרה, ולא הצליחו למצוא דרכן בחזרה. למעט הסוג השני, הבנגלזים.
סוג זה היה האחרון לצאת מהכלוב. הוא מצא בקלות את הפתח שברשת, יצא ונכנס ממנו. בכל בוקר יצאו הבנגלזים לחופשי - אל העצים השוכנים ליד הקן, מעופפים בינות לפרחים וחוזרים בסוף היום אל הכלוב - אל ארוחת הגרעינים, המים, הקינים והגוזלים.
תהיתי על התנהגותן של פינקי הזברה.
מדוע אינן מוצאות דרכן בחזרה? אין זאת משום שלא היה להן חוש כיוון. מטרתן היתה מוגדרת וברורה - לשוב אל הקן, שמיקומו היה ברור להן. אם כך, מה היה בהתנהגותן שחסם אותן ממציאת הפתח?
האם הפתח ה"מבהיל", "החור הגדול" שהיה פרוש לרגליהן, זה אשר מעבר לו מצויה אי ודאות, הוא הגורם לאי הבהירות והערפול? האם בכך שהיה עליהן להתמודד עם המשימה בעצמן, ללא סיוע מאחרים שיסמנו להם, יקראו להם או ישתפו עימן פעולה, זו הסיבה? האם ציפור שרגילה לתבנית מוכרת במבנה הרשת שניצבת לפתע מול פתח שונה, לא יכולה לשבור את התבניות שאליהן התרגלה ואשר הגנו עליה עד היום?
דבר אחד ברור, המטרה היתה ברורה, הדרך היתה פשוטה, אך ההתנהגות שאותה רכשה הזברה היא שמנעה ממנה להשיג את המטרה.
לעומתן הבנגלזים נהנו מההזדמנות, הם גילו את השינוי בחיים שאיפשר להם להנות הן מהשפע שבכלוב והן מהחופש שבחוץ.
הם למדו מהר מאד לנצל את הפתח וראו בו הצלחה.
האם גם אנחנו לעיתים מדלגים מעל ההזדמנויות? האם אנחנו פוחדים ממה שאנחנו לא מבינים ולכן מפספסים את ההזדמנויות הנקרות בדרכנו? האם אנחנו שבויים בתבניות חוזרות ולא מצליחים לראות, לתפוש, להבין ולנצל את היוצא מן הכלל?
לעיתים רבות אני פוגש במתאמנים שברור להם כשמש מה ירצו לעשות בחייהם, המטרות פרושות לרגליהם, עד לפרטי פרטים. גם הדרך אל המטרה מוגדרת. הם יודעים, לכאורה, מה עליהם לעשות בכדי להשיגה. תכנית עבודה טובה ויעילה ככל שתהיה תצליח לסייע למתאמן להשיג את המטרה בתנאי - שחל בו שינוי התנהגותי. זהו תנאי הכרחי ליישום תכנית העבודה.
פעמים רבות אנו נתקלים באסכולת ה- Doing באימון, שמשמעותה: הגדרת מטרה ברורה, יישימה, ספציפית, מדידה, בת השגה, ריאלית ומדודה בזמן. לאחר מכן, כתיבת תכנית עבודה מפורטת, הכוללת: אבני דרך, זמנים, כוחות מסייעים ושימוש בכלים כגון: טבלאות, מטריצות ועוד ועוד כלים למניהם.
תפישתנו באימון שונה, אמנם Doing יהיה באימון, אך מה עם השינוי התפישתי, התודעתי - זה שיאפשר לראות את החור ולהכנס דרכו; זה שיאפשר למתאמן להיות בנגלי ולא זברה?
בתכלית, שיטת האימון משלבת את ה- Being בחלקו הראשון של האימון עם ה- Doing בחלקו השני.
הזברות שלי לא שינו את התנהגותן הן היו רגילות לתבניות שהגנו עליהן בעבר, ועל כך שילמו באי השגת המטרה - הן נשארו בחוץ.
חייהם התנהלו בשלווה פסטורלית. דאגתי לכל מחסורם. בכל בוקר הרעפתי עליהם אוכל, מים, חוטים לשזירת הקינים, עשבים מהגינה שיוכלו לחפש בהם מזון, הגנה מפני הגשמים בחורף וצל מפני השמש בימי הקיץ.
אבל, לא בכל שלטתי. את השלווה הפר חתול שחלף בסביבה והחליט למלא את כרסו בכמה ציפורים. טיפס על הכלוב והחל שורט את הרשת עד שיצר חור.
תחילה היה החור קטן, אך החתול למד את מלאכת פרימת חוטי הרשת ופער חור גדול דיו, דרכו ניסה להיכנס ולצאת.
כאשר גיליתי את החור ברשת, סגרתי אותו. להפתעתי, כעבור זמן קצר, נוצר חור חדש. ושוב ברוטינה סזיפית: אני מתקן והחור נפער... לבסוף, עייפתי מלשמש 'כאח הגדול' והנחתי לחור להשאר.
פינקי הזברה שגילו את החור (בדרך מקרה) יצאו מהכלוב והפכו לציפורי דרור.
מה רבה הייתה הפתעתי כאשר הן ניסו לשוב אליו. הציפורים תרו שוב ושוב אחר פתח דרכו יוכלו להכנס בחזרה אל האוכל, המים, הקינים, הגוזלים...
למרות כל מאמציהם הן לא הצליחו למצוא את הפתח שוב. הפתח כאילו נעלם. מה שאני ראיתי בבהירות כה רבה נסתר היה מעיניהם.
הציפורים עמדו על הרשת, ניתרו ממקום למקום וחיפשו אחר הפתח, הכניסו את ראשן הקטן בין חוטי הרשת - אך ללא הועיל, החור לא נמצא.
באחת הפעמים נעמדה אחת הציפורים ליד פתח החור. לשמחתי, חשבתי שהנה היא מצאה את דרכה פנימה. דקות לאחר מכן הסתבר שהתבדתי. הציפור התעופפה קלות מעל הפתח ונחתה בצידו השני. ריטואל זה חזר על עצמו מספר רב של פעמים. למרות שהציפור עמדה על פתחה של הצלחה - החור הפעור תחתיה הבהיל אותה והיא דילגה מעליו שוב ושוב מבלי יכולת לראות שהנה שוכנת לרגליה הזדמנות.
וכך אט אט הידלדל הכלוב מיושביו,עוד ועוד ציפורים יצאו ממנו בדרך מקרה, ולא הצליחו למצוא דרכן בחזרה. למעט הסוג השני, הבנגלזים.
סוג זה היה האחרון לצאת מהכלוב. הוא מצא בקלות את הפתח שברשת, יצא ונכנס ממנו. בכל בוקר יצאו הבנגלזים לחופשי - אל העצים השוכנים ליד הקן, מעופפים בינות לפרחים וחוזרים בסוף היום אל הכלוב - אל ארוחת הגרעינים, המים, הקינים והגוזלים.
תהיתי על התנהגותן של פינקי הזברה.
מדוע אינן מוצאות דרכן בחזרה? אין זאת משום שלא היה להן חוש כיוון. מטרתן היתה מוגדרת וברורה - לשוב אל הקן, שמיקומו היה ברור להן. אם כך, מה היה בהתנהגותן שחסם אותן ממציאת הפתח?
האם הפתח ה"מבהיל", "החור הגדול" שהיה פרוש לרגליהן, זה אשר מעבר לו מצויה אי ודאות, הוא הגורם לאי הבהירות והערפול? האם בכך שהיה עליהן להתמודד עם המשימה בעצמן, ללא סיוע מאחרים שיסמנו להם, יקראו להם או ישתפו עימן פעולה, זו הסיבה? האם ציפור שרגילה לתבנית מוכרת במבנה הרשת שניצבת לפתע מול פתח שונה, לא יכולה לשבור את התבניות שאליהן התרגלה ואשר הגנו עליה עד היום?
דבר אחד ברור, המטרה היתה ברורה, הדרך היתה פשוטה, אך ההתנהגות שאותה רכשה הזברה היא שמנעה ממנה להשיג את המטרה.
לעומתן הבנגלזים נהנו מההזדמנות, הם גילו את השינוי בחיים שאיפשר להם להנות הן מהשפע שבכלוב והן מהחופש שבחוץ.
הם למדו מהר מאד לנצל את הפתח וראו בו הצלחה.
האם גם אנחנו לעיתים מדלגים מעל ההזדמנויות? האם אנחנו פוחדים ממה שאנחנו לא מבינים ולכן מפספסים את ההזדמנויות הנקרות בדרכנו? האם אנחנו שבויים בתבניות חוזרות ולא מצליחים לראות, לתפוש, להבין ולנצל את היוצא מן הכלל?
לעיתים רבות אני פוגש במתאמנים שברור להם כשמש מה ירצו לעשות בחייהם, המטרות פרושות לרגליהם, עד לפרטי פרטים. גם הדרך אל המטרה מוגדרת. הם יודעים, לכאורה, מה עליהם לעשות בכדי להשיגה. תכנית עבודה טובה ויעילה ככל שתהיה תצליח לסייע למתאמן להשיג את המטרה בתנאי - שחל בו שינוי התנהגותי. זהו תנאי הכרחי ליישום תכנית העבודה.
פעמים רבות אנו נתקלים באסכולת ה- Doing באימון, שמשמעותה: הגדרת מטרה ברורה, יישימה, ספציפית, מדידה, בת השגה, ריאלית ומדודה בזמן. לאחר מכן, כתיבת תכנית עבודה מפורטת, הכוללת: אבני דרך, זמנים, כוחות מסייעים ושימוש בכלים כגון: טבלאות, מטריצות ועוד ועוד כלים למניהם.
תפישתנו באימון שונה, אמנם Doing יהיה באימון, אך מה עם השינוי התפישתי, התודעתי - זה שיאפשר לראות את החור ולהכנס דרכו; זה שיאפשר למתאמן להיות בנגלי ולא זברה?
בתכלית, שיטת האימון משלבת את ה- Being בחלקו הראשון של האימון עם ה- Doing בחלקו השני.
הזברות שלי לא שינו את התנהגותן הן היו רגילות לתבניות שהגנו עליהן בעבר, ועל כך שילמו באי השגת המטרה - הן נשארו בחוץ.
שרון מרגולין (MBA), מאמן אישי ועסקי, מנכ"ל משותף בחברת תכלית.
טל: 052-6673667, מייל: zack.margolin@gmail.com, כתובת אתר תכלית: http://www.imun-t.com
טל: 052-6673667, מייל: zack.margolin@gmail.com, כתובת אתר תכלית: http://www.imun-t.com