המדריך הלא שלם לאמינות ולהעברת מסרים לציבור 

רגע קריטי היה הרגע האחרון, בו עמד משה לסיים את נאומו. עתה החל לסכם באזניהם את כל מה שהשמיע להם עד כה:

"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם" (דברים כ"ט, ט"ו).

באזני מי השמיע משה דברים אלו?

תאריך ההתכנסות חל סמוך למות משה, ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים. מובן מאליו שרבים מבין יוצאי מצרים נפקד מקומם בעת ההתייצבות ההיא. הם מצאו, במשך השנים הללו, את מותם במדבר. משה דיבר, איפוא, אל דור חדש שצמח במדבר. דור, שבחלקו הגדול לא חווה אישית את יציאת מצרים ומעמד הר סיני.

והנה, משה פונה אל המעטים, הזוכרים עדיין כחוויה אישית את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני, ואל בניהם, הניזונים מפי השמועה - באותה מטבע לשון. אל שניהם הוא אומר בו זמנית: "כי אתם ידעתם". עקב ידיעה משותפת זו, הוא תובע מהם נאמנות מוחלטת לברית ה'.

ברגע אחרון זה, לפני הסתלקותו, גילה להם משה את האמת הטמונה ברציפות ההיסטורית - את המסד, עליו חייבת להתבסס המסורת, מיום זה והלאה.

"אתם ידעתם", הבנתם וחשתם כאילו בחוויה אישית, את שעבוד מצרים ואת הגאולה ממנה. פעם אחר פעם האזנתם לחוויות ולנסיונות, אותם חוו ובהם התנסו אבותיכם. אבותיכם, אשר סיפרו לכם את הקורות אותם בהתלהבות ובהשתאות, הביאו לכך שאין לכם צורך לחוות אישית, כדי לחוש את המאורעות הגדולים ולדעת את אמיתותם.

הקירבה הטיבעית הקיימת בין אב לבנו מצמיחה את ההזדהות הנפשית. עד כי הבן חש עצמו כמשתתף פעיל במה שעבר על האב. הוא גם יודע: אב לא משקר את בנו בנושאים הקובעים את חייו ואת גורלו.

ועל כן, אמר משה לצעירי העם: "אתם ידעתם", הלא אתם קיבלתם מאבותיהם "והקבלה הנמשכת היא כמראה העין" (דברי רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי", מאמר ראשון כ"ה). עבורכם, ראייתו של האב היא כאילו "אתם ראיתם". אם תעבירו לבניכם את המסר באותה עוצמת התרגשות, כפי שקיבלתם מאבותיכם, יהיו גם בניכם שותפים לחוויה הראשונית.

בעת כריתת הברית הפכה בשורת הר סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מיישותם. ברית אלוקים היתה לחוק טבע עבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים - הבורא, לבין הכוחות המפעילים את היקום.

ברגע קריטי זה, בעת המפגש האחרון המתקיים בינו לבין דור יוצאי מצרים ובניהם - מבהיר להם משה את מהות הברית ואת מהות המסירה ההיסטורית ככוח פעיל, חי, תוסס, ובעיקר - ככח קובע בחייהם. דווקא מפגש זה בין אלו שחוו בפועל את האירועים, לבין הדור הראשון החי על פי הזכרון ההיסטורי, ממחיש את עתיד העם כולו, שיהיה מהיום והלאה תלוי בהעברה המדוייקת והבלתי אמצעית של המסר הנובע מהר סיני.

*******************

מסופר על מלך גדול, רם ונישא, הרחיב את גבולות ממלכתו, ועושרו גדל עד לאין שיעור. יכול היה לוותר על מיסי בני ארצו, ובד בבד להעניק להם חיי רווחה ביד רחבה.

אולם המלך קבע: אין זה הוגן להרעיף על הבריות רוב טובה ללא הבחנה. הן יש הראויים לה יותר, ויש הראויים לה פחות. ויותר מכך, יש נתינים חרוצים שהעושר יהיה להם לברכה ויוסיף תנופה לפועלם, ויש עצלים ונרפים, שהעושר ינוון אותם ואף ישחיתם. זאת ועוד, הלא מן הראוי, שהנתינים הנאמנים יזכו לגמול רב יותר מאלו שאינם כה מסורים.

מה עשה? קבע את מטהו בפאתי הממלכה והכריז: "כל מי שיבוא לפני המלך, יעשירהו המלך עושר רב!"

ההכרזה עוררה הדים. הנתינים הנאמנים שמחו על עצם הזכות לבוא לפני המלך, ולקבל מידו את התשורה. ברוב להיטותם יצאו לכיכר העיר ושכרו את העגלות, את הכירכרות ואת כל אמצעי התחבורה שעמדו לרשותם. כולם נהרו לכיוון אחד: אל מטה המלך אשר בפאתי הממלכה. שמח המלך לקראתם שמחה גדולה, ערך להם משתה, האיר להם פנים והעשירם עושר רב.

היו רבים אחרים שאמרו לנפשם, ובמידה רבה של צדק: הרי אוצרותיו של המלך כה רבים ובלתי נדלים, מדוע עלינו להיות הראשונים? תחילה הסדירו את עסקיהם השונים, ויצאו במתינות. כשהגיעו לכיכר העיר, כבר לא מצאו אמצעי תחבורה נאותים, אלא עגלות משא רתומות לסוסים עצלים. באין ברירה, שכרו אותן והתנהלו לאיטם בדרך העולה אל מטה המלך.

היו כאלו שאמרו לעצמם: למה למהר? הן לא נפסיד דבר. נהפוך את המסע לטיול מהנה, מסע רגלי להכרת הטבע. כיתפו תרמיל והחלו לצעוד להנאתם, עקב בצד אגודל, נהנים מרוח היום ומהדר היקום.

היה אחד שראה את כולם יוצאים, ויצא גם הוא. ראה שנוהרים לכיכר העיר, ופנה גם הוא לשם. ראה שמסתערים על כל אמצעי תחבורה, ישן וחורק ועיקם את אפו. לפתע הגיעה כרכרה הדורה, נוחה, רתומה לסוסים אבירים - ואיש אינו מסתער לעברה. עצר אותה והתמקם עליה בנוחות, מחייך בעליונות ובזחיחות דעת. הפרט השולי, שהמרכבה נוסעת לכיוון ההפוך, לא נראה בעיניו חשוב דיו...

ואז, באחד הימים, ציוה המלך על כולם לעצור, לעמוד על עומדם: העושר והאושר ינתנו להם לפי דירוגם! אלו שמיהרו והזדרזו, יכתבו ויחתמו לאלתר בספר הזכרונות המיועד לרישום אישי מעלה.

השאר יתוגמלו לפי מיקומם, המאמצים שהשקיעו וזריזותם. בנוסף, תנתן להם ארכה של עשרה ימים כדי לשפר את מעמדם, לנסות ולהגיע. הסיכויים גדלו, אך מה יעשה זה, אשר נוסע... בכיוון ההפוך?!

מובא בתחילת פרשת השבוע: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם. ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך". "היום" - אומר הזוהר הקדוש - כוונתו לראש השנה. כולם ניצבים ביום זה לפני ה', מגדול ועד קטון, מהזריז ועד העצלן. כולם יעברו בברית, מלבד החריגים:

"פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך" (דברים כט, יט). לדעתו, יכול הוא לבחור בכיוון אחר, לנסוע ליעד אחר. עליו נאמר בהמשך הפסוק: "לא יאבה ה' סלוח לו". ההולכים בדרך המלך, בדרך מלכו של עולם, יזכו לרוב טובה. לעומתם, הצועד לבדו, הבוחר בכיוון אחר, לא יוכל להגיע אל המטרה.

גם אם תינתן לו ארכה עד ליום הכיפורים, גם אם ימתינו לו שישנה את דרכו ויצפו לבואו, אם הלה ימשיך בדרך שהתווה לעצמו, בדרך הנגדית, לעולם לא יגיע לכיוון הנכון.