החיים מצויים בתנועה מתמדת, במציאות שמשתנה מידי רגע ואנחנו בתוכה. ההשתנות הטבעית והנכונה ביותר היא זו שבה אנחנו זורמים עם גלי החיים, פתוחים לספוג מה שיש להם לתת לנו. ילדים קטנים חווים את העולם בדרך הזו, קולטים גירוים סביבם, מגיבים אליהם, ומתפתחים בעזרתם, תוך שהם לומדים דברים חדשים. קצב הצמיחה בשנות החיים הראשונות מדהים, מכיוון שהוא קורה מתוך גמישות, סקרנות ופתיחות, וכמעט ללא הפרעות פנימיות. נכון, גם לילדים קשה לעזוב את הבית לטובת גן וחברה חדשים, אולם, כשזה נעשה מתוך הקשבה של ההורים ובזמן של בשלות להתערות חברתית, המשיכה להרפתקה החדשה גוברת על הקושי להתנתק מהקן.
החברה האנושית לרוב אינה מעודדת אצל אותם ילדים את הדחף הטבעי להתמודדות עם מצבים משתנים. ההפך הוא הנכון. המסרים שגדלנו עליהם כיוונו למציאת עבודה קבועה ומסודרת, מערכת נישואים יציבה, משכרות ממקור בטוח וידוע שנכנסת מידי חודש, ומבנים נוספים שיוצרים בטחון, וסביבה נטולת זעזועים. בעידן של השתנות בתפיסות החברתיות והאישיות והתפתחות מואצת בכל התחומים, היכולות לזרום ולהסתגל בקלות לשינויים הם כישורים חשובים לא פחות, ואליהם לא הכינו אותנו בילדות.
אחוז מסוים באוכלוסייה בורך באינטליגנציה רגשית טבעית שמאפשרת התחדשות בפשטות יחסית. גם הם חוששים, אולם הצורך בהתפתחות הוא מניע חזק יותר עבורם מה אפשר להם לפתח מיומנויות ואמונה שמקלים בהתמודדות עם אי הוודאות שאורבת בפתחו של כל תהליך שינוי.
בקיצוניות השניה מצויים מי שיוצקים את החיים לתבניות ומבנים ברורים מבלי להשאיר הרבה מרחב למקריות וספק. הם יודעים בכיתה א' מה יעשו כשיהיו גדולים, ומצוידים בתוכנית פעולה ברורה הם כובשים יעדים ומתמקמים בהם. היציבות הזו היתה תמיד מושא קנאה בעיני, כמי שעדין לא יודעת מה תעשה כשתהיה גדולה (וכיום מאושרת מהדרך הזו שרצופה באי וודאות ותהיות אבל מבטיחה הקשבה ערנית ואקטיבית). הם נראו לי יציבים ובטוחים בדרכם, יש להם אמירות נחרצות וברורות על החיים, והם יוצרים סביבם תחושה של החלטיות מעוררת הערצה. פגשתי חלק מהם במצבים שהמציאות שינתה עבורם כיוון והם נאלצו לזוז, ומכיוון שמיומנות אינה מוכרת להם, התהליך הזה עבר לרוב דרך משברים גדולים במיוחד.
אנחנו לא באמת משתנים מבפנים
הזמנים בהם עלינו להיות אקטיביים ומשנים מגיעים כשאנו מזהים ששקענו בעולם פנימי וחיצוני שאינו משרת אותנו עוד. במצבים כאלה מודגש הקונפליקט בין הדחף להתחדש ולנוע, ובין הרצון להתחפר במוכר, שכבר לא מתאים, אבל הוא נוח, ולו רק בשל היותו מוכר.
השינויים שאנו יוצרים יכולים להיות בסביבתנו: האנושית, החברתית, זו של העבודה וזו של מרחב המחיה. שינוי יכול להתבטא גם במטענים שאנו אוחזים בהם בתוכנו כמו: אמונות, דעות, מחשבות ופנטזיות. למרות זאת, אני סבורה שבמהות אנחנו לא משתנים, משמע הופכים למשהו אחר ממי שאנחנו. מה שמוגדר כשינוי חיובי הוא מתן לגיטימיות לעוד רבדים בנו להתבטא, ושינוי שלילי הוא בלימה של עוד יכולות ואיכויות בנו מתוך פחד.
ההבדל הוא סמנטי, אולם יש לו חשיבות עצומה בקבלת עצמנו כפי שאנחנו. הרצון להשתנות ולהפוך למשהו אחר, נטוע בתפיסה שאנחנו לא טובים מספיק, חסרים לנו דברים, ורק אם נשיג אותם ונשתפר, נהיה באמת מאושרים. כשאנו פועלים ממקום כזה של חסר, נכבוש את האתגר הבא, ועדין לא נהיה מסופקים כי אז נתמקד בדברים האחרים שעדין אין בנו ולנו. לעומת זאת, הגישה שאנחנו נפלאים בדיוק כמו שאנחנו ואין מה להשתנות, רק לבטא יותר מהנפלאות הזו, יוצרת מרחב פנימי לקבלה אוהבת. היא מאפשרת לנו להביא יותר מעצמנו, ומתוך שמחה. מתוך תחושה של בטחון גדל והולך.
השלב הראשוני בתהליכי התחדשות הוא זיהוי. סדנת דרך האמן אותה אני מנחה, מאפשרת באמצעות כלים חווייתיים חיבור מהיר ומדויק לאותנטיות שבנו, לחלומות, הרצונות, ולתשוקה הטבעית להתפתחות. המפגש הזה עם עצמנו יוצר אבחנה ברורה בין מקורות העוצמה, שאותם נעצים ונפתח, ובין מה שבשלב הזה בחיים מהווה חסימה. ההפרדה הזו חיונית בתוך תהליכי שינוי. נתקלתי באנשים לא מסופקים שמבינים שמשהו חייב לזוז, ומתוך ייאוש וחיפזון מסלקים מהחיים דברים שכן טובים להם, פשוט כי אותם קל להם יותר לשחרר. הם חווים חנק וחוסר התפתחות בעבודה ונוטשים מערכת יחסים, או יוצרים בה דרמה, ובלבד שיחוו שינוי כל שהוא.
מעבר אל הלא נודע
שינוי משמעו מעבר אל אירועים, חוויות, אנשים ונופים חדשים שאינם מוכרים לנו. התחדשות כזו מכריחה לחרוג מגבולות הנוחות שבהם אנחנו יכולים לצפות את המהלכים הבאים, והאוטומט שבנו יודע בדיוק איך להגיב אליהם. מעברו השני של השינוי נפגוש מצבים שהמערכות שלנו לא מיומנות בהם, מה שיוצר תחושת חוסר שליטה. המצבים האלה יכריחו אותנו ליצור התנהגויות וחוויות חדשות, והמבנה הפנימי מתנגד לכך.
ההצמדות למוכר היא האויב הגדול של השינוי, אולם מבטאת צרכים בסיסיים שטבועים במוח העתיק. המונח הביולוגי שמתאר את המצב הוא הומאוסטזיס - תכנות גנטי שנועד לשמור על שיווי משקל פנימי בתנאים משתנים. המונח הושאל גם לתחום הפסיכולוגיה בכדי לתאר הצמדות למצבים לצורך יצירת יציבות ובטחון. הבעיה היא שהמוח מתוכנת להישאר בקיים גם כשקיימות אפשריות טובות יותר.
רבים מן האנשים מעדיפים להישאר זמן רב מידי, ולעיתים גם חיים שלמים במציאות שאינה מספקת, אולם היא לפחות מוכרת. המצב שלהם קשה, לא נוח, לא מפתח, אלא שכל המילים הללו מגדירות מצב ברור, וגם אם הוא שלילי, הוא עדיף על בלתי מוכר שכלל אינו ניתן להגדרה בינתיים.
יש תחושה שאם נוכל לדעת מה יקרה לאחר השינוי נוכל להעיז יותר והצורך הזה הופך את מגידי העתידות לכה פופולאריים בזמן מהפכים. ההיאחזות במישהו שיספר לנו מה מחכה לנו מעברו השני של השינוי, יוצרת תחושה מדומה של בטחון. אני מודה ומתוודה שגם אני מצאתי את עצמי לא אחת פונה לידעונים בכדי שיחזו את המהלכים הבאים ויספקו לי היא בהירות לגבי אותו עתיד בלתי נודע. "שחררתי" כמה מאות שקלים בכל פעם בכדי להשתכנע במה שאני מאמינה בו ממילא: לאף אדם חיצוני אין יכולת לדעת מה יתרחש לאחר ההסכמה לשינוי. העתיד הוא פונקציה של המהלכים שלנו בתוכו.
להגדיר את עצמנו מחדש
שינוי מקושר בתוכנו עם כאב, וזו סיבה נוספת לכך שנחשוש ממנו. אני מציעה לבחון את נכונותה של האקסיומה הזו מול אירועי העבר. סקירת השינויים שאני עשיתי בחיי מובילה אותי לתשובה חד משמעית - הם תמיד הביאו שמחה וצמיחה. השלב הכואב והקשה הוא זה של ההתחבטויות שקודמות לתנועה. תהליך שבדיעבד תמיד נראה ארוך יותר ממה שהיה צריך ונכון. כשלבסוף אוזרים את האומץ והאמונה להשליך מה שאינו שלנו עוד ובוחרים בחדש מאתגר, מופיעה התרגשות מהולה בפחד, אולם מאד חיובית ומספקת. (הכוונה כמובן לשינויים שאנחנו בחרנו, ולא לאלה שנכפו עלינו, אם כי לעיתים גם הם מאלצים אותנו להתחדשות שלא יכולנו להחליט עליה בכוחות עצמנו, והיא חיובית לנו).
סיבה נוספת להצמדות למוכר היא שאנו מזוהים אתו, מול עצמנו ומול שאר העולם, והרבה מהרגלי חיינו התייצבו סביבו. לשם דוגמא, אם השיחה הקבועה עם חברנו הקרובים עוסקת בחוסר המרוצות מתחום העבודה, תוך האשמת המצב הפוליטי, הכלכלי והמדיני, אם נשחרר עבודה בלתי מספקת זו, על מה נדבר עם אותם אנשים? מי נהיה בלי אותן שיחות מוכרות עם עצמנו ועם האחרים ?. דפוסי החיים הבטוחים והנוחים שלנו מותאמים למי שאנחנו כרגע ושינוי מחייב הגדרה עצמית וחברתית מחודשת.
אחד הדברים שמאיים במיוחד לשחרר הוא הפנטזיות. הן משמשות כרטיס ביקור עתידי שנראה מבטיח יותר מן המציאות העכשווית. הן מאפשרות לספר לעצמנו ולעולם, מה יכולנו להיות, ומה אולי עוד נהיה. מימוש הפנטזיות מרתיע. אנו עלולים לגלות שאין לנו די כישורים לממש אותן, שהן פחות זוהרות במציאות, ומה שהרבה יותר שכיח, שהן כלל לא שלנו, הן רק נראות טוב אצל אחרים, לכן בחרנו להתהדר בהן. הפחדים האלה גורמים לאנשים לשמר פנטזיות מבלי לעשות צעד אחד בכדי להתקדם אליהן מה שעלול אולי לפגום בשלמותן. הכרחי ליצור הפרדה בין חלומות שלגביהם אנו מוכנים להסתכן ולנסות לממש אותם, ובין אלה שראוי לוותר עליהם, כי הם לא שלנו ומעולם לא היו. כל עוד אנחנו נאחזים בפנטזיות, אנחנו ממשיכים להיות מאוהבים בפוטנציאל ונמנעים מהחיים עצמם.
לאמן את גמישות שרירי השינוי
מיומנות היכולת לשינוי, כמו כל דבר בחיים, משתפרת עם האימונים. אני משווה את ההתמודדות הזו למירוץ מכשולים. בפעמים הראשונות שנתנסה בו, נפיל את המשוכות וניפול יחד איתן אי אילו פעמים. ככל שנתאמן נפתח גמישות שמאפשרת לדלג בקלילות ובטחון, וגם נלמד ליפול נכון. אלה המיומנויות החשובות בענפי ספורט שונים ובאומנות השינוי.
ההשתנות לעולם תפחיד. בכל התמודדות כזו יהיה בנו צד מבוהל שיאחז במוכר תוך הסבר שהמצב לא עד כדי כך גרוע, וניתן להמשיך גם כך בינתיים. אולם, ככל שנצבור עוד התנסויות חיוביות ב"קפיצות" אל הלא נודע עם כל הבונוסים שבעקבותיהן, יתחזק בנו צד בטוח שיאזן את זה הפוחד. גמישות ומיומנות הופכים את התהליך לקל ומוכר יותר.
בזמן שינוי כדאי קודם לשחרר את מה שבאופן ברור וודאי אינו מתאים. כשמתחילים בצעדים קטנים, מדרגה אחר מדרגה, קל יותר לטפס ולהתקדם. זה נשמע ברור מאליו, אולם מה שאנו עושים לרוב הוא לנסות לדמיין את כל המהלכים ולצפות מה יקרה בעקבותיהם ומשתקים את עצמנו מול אתגר שהופך להיות מאיים מידי.
חשוב לראות שרוב השינויים הפיכים, ונוכל לחזור, אם לא בדיוק לאותו מקום, למצב דומה. בזמן שינוי הדברים תמיד נראים גורליים וחד כיווניים וגם מי שמעורבים אתנו בתהליך יאותתו לנו שאין דרך חזרה. לחלק מהאנשים, אלה שצריכים לראות את אפשרות הנסיגה, כדאי ליצור עוגנים שיאפשרו התחרטות, כמו חופשה ללא תשלום בכדי לבדוק תחום חדש של עבודה. הידיעה שהדברים הפיכים מרגיעה ומאפשרת תנועה משוחררת יותר.
בנוסף, ניתן לשלב חלק מן השינויים בשגרה הקיימת ולהתנתק ממנה בהדרגתיות. פעמים רבות אנו מתנים התחדשות בשינוי טוטאלי שכולל עזיבה ברורה ומוחלטת של הישן ויצירת עולמות חדשים. לחלק מהאנשים המוחלטות הזו הכרחית והם מעדיפים ליצור נתק ברור בכדי להתחיל מחדש וממקום נקי. לאחרים יהיה נכון ליצור מעבר הדרגתי שבו שילוב בין הישן והחדש. עלול להיווצר עומס בתקופת הביניים שבה מנווטים בין עולמות שונים, ולעיתים מנוגדים. אולם שחרור הישן יהיה קל יותר ככל שמכירים ובטוחים בחדש.
ויש מי שלהם הדרך הנכונה לשינוי היא יצירת דד ליין ברור ומוחלט ללקיחת החלטות שרק עד אליו מותר להתחבט ולשקול. הפחד גורם לכך שבוחנים את הדברים שוב ושוב, ובכל פעם נמצא טיעונים משכנעים שמטים את הכף לצד אחר. הרצון להגיע להחלטה שקולה, אחראית והנכונה ביותר יותיר אותנו שנים רבות מידי על הגדר, וזו הטעות הגדולה מכולן. במצבים כאלה כל החלטה תהיה טובה יותר מההמתנה, וכפי שאמר וויליאם רוג'רס: "גם אם אתה נמצא על המסלול הנכון בסופן של דבר משהו ידרוס אותך אם רק תשב שם".
שינויים קל לעשות ממקום פתוח ויצירתי. לכן, אם יש לנו כיוון מסוים, ניתן למקד לעברו, ויחד עם זאת להיות פתוחים למגוון אפשרויות. כשאנחנו פתוחים וזורמים סביר שיגיעו הצעות והפתעות טובות אפילו מאלה שיכולנו לתכנן בעצמנו. כל השינויים המקצועיים בחיי קודם קרו לי, ורק אחר כך הבנתי עד כמה באמת רציתי בהם. הגישה בעיני היא לשמור על ראש פתוח וגישה חיובית, ולומר כן לדברים, תמיד נוכל לנפות מאוחר יותר.
הקשבה יומיומית לקולות שעולים מתוכנו וקבלה של מתנות קטנות שנמצאות בדרך מאפשרים ליצור תנועה קבועה והרמונית. אם נאתגר את עצמנו מידי יום להתנסות במשהו חדש, ללמוד משהו בלתי מוכר, נוכל לחוות את החיים כרצף שינויים קטנים שיוצרים את אלה הגדולים. כך לא נתקבע במצבים לאורך זמן ונידרש לשינויים שדורשים התנתקות משמעותית. ככל שאנחנו מיומנים ביצירת שינויים קטנים וגדולים החיים הופכים להרפתקה מרגשת של גילוי וצמיחה יומיומיים, וכפי שאמר צ'ארלס דרווין: "לא החזקים ביותר או האינטיליגנטים ביותר הם ששורדים, אלא אלה המגיבים טוב יותר לשינוי".
מיכל גזית ? מנחת סדנאות דרך האמן לפיתוח וביטוי היצירתיות, עיתונאית, כותבת ויועצת פסיכו-אסטרולוגית
