לוציפר 

לילה ואני. אוטובוס דוהר בסמטאות צרות. פתאום עצירה, אני בוהה, הדלת נפתחת וכולם מביטים עלי, מחכים שארד כדי שיוכלו להמשיך ולדהור. הנהג מכריז ברמקול " נו ילדה רדי, רדי זה היום שלך" וכל העיניים דוקרות אותי בכל חלק בגוף. כולם יודעים ורק אני לא. התעוררתי, התחלתי לפסוע לעבר המדרגות המצופות מתכת קרה וחריטות מעטרות אותה. אני מנסה לאחוז בעמוד, שבמעלה גרם המדרגות, ידי מחליקה ותוך עשירית השנייה אני למטה, מחוץ לאוטובוס, בתוך העולם החיצון. הדלת נסגרת בטססס מתעלם ואני שרועה, חצי גוף על הכביש וחציו השני על יציקת בטון שמעליה גג עם פלורסנטים מהבהבים (כאלה שעוד מעט יאמרו עליהם קדיש) ופרסומת לחלב והדוגמנית היפהפייה זזה והחיוך שלה הופך לצחוק מתגלגל, וארבעה כסאות כתומים שבורים שאם הייתי נוחתת עליהם הייתי משתפדת ורק היו צריכים לבחור אם רוצים אותי RER, MEDIUM - RER או WELL - DONE. אני יודעת שעליתי לאוטובוס הנכון ושהיה לי יעד, הכרתי את התחנה - דיסקוטק הזו, רק שעכשיו יעודה השתנה לתחנה לאיסוף פצועים. דמייני לך אותי שרועה כמו בובה שמוטה, רגל אחת מכופפת בחוסר היגיון, השיער מגוהץ על הקרקע, הידיים שמוטות לצדדים והעיניים קפואות, המומות, מחפשות תשובה, עזרה. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, לא היה למי. אני רואה גרם מדרגות מסתלסל ואור עמום ואני יודעת שזה הבית, לשם פניי מועדות. אני אוספת באיטיות את רגליי ובעזרת כפות ידיי השרוטות הרמתי את עצמי למצב ישיבה ועם עוד קצת עזרה מהשיפודים אני הצלחתי לעמוד שפופה. כמו מריונטה נעתי, לפי משיכות חוט שמהפעיל שלי משך, בלי קורדינציה, כמו גופה שקמה זה עתה לתחייה. הגעתי לדלת מתכתית, הרמתי אצבע לעבר הפעמון, לחצתי בכל הכוח שהיה בי והצלצול לא נשמע, התאמצתי עוד קצת ודפקתי בדלת ודווקא הנקישות החלושות שלי הניבו קול "יבוא" ואותה יד מושיעה נעה בקושי רב לעבר ידית הדלת הכבדה, לחצתי עם כל הגוף כלפי מטה והדלת נפתחה בחריקה שהזכירה לי כלב מייבב ואת הכאב שהתעלמתי ממנו. כשראיתי אותו לא ידעתי אם לבכות, לצחוק או להתעלף. בחרתי להתעלף. כשהתעוררתי יציקת הבטון הפכה לכרית פוך ענקית והפלורסנטים לאהיל בעיצוב חללי ואור רגוע במקום הפלאשים והוא. אני אקרא לו לוציפר.

כתבה: פאני