הרבה פעמים, כשהורים שומעים את הרעיון המובע בכותרת, מיד הם אומרים: "כן, נגיד לה: 'איזה מכוערת את, איזה ציור מגעיל ציירת'". אני רוצה להציע חשיבה קצת שונה, היוצאת מהמסגרת של 'אני ההורה ואני צריכה להגיד לילדה שלי מהי ומה היא שווה'. כאילו שאם איני משבחת לרגע, נוצר וואקום מאיים ולתוכו נכנס בהכרח שיפוט הרסני ומתמשך.
אני טוענת שהיותך הורה, אין משמעו חובה לחלוקת ציונים תמידית לילדיך מכמה וכמה טעמים.
• שבחים תדירים יגרמו (ונועדו בעצם לגרום) לילדים להלך במסלול אותו אנו מתווים להם: "יופי, נהדר! בוא תקפץ עוד פעם". הדרבון, גם אם אינו נאמר מפורשות, קיים, הילד נהיה צמא (ומכור) לשבחים, ויקפץ שוב באותה הצורה. וכך אנו נדונים לקבל מילדינו רק מה שביכולתנו לדמיין ורק עוד מאותו הדבר שאנו כבר מכירים. בעוד שאם פשוט נהיה עם ילדינו, נחווה איתם את החוויות מנקודת מבטם ונהיה קשובים לפליאה בה הם מגלים את העולם- אנחנו, כהורים ואנשים, נזכה להכיר וללמוד דברים שלא ידענו בבחינת 'זוהי ילדותנו השנייה'. (אולי גם חלק מהתסכול והקושי אותו אנו חווים כהורים יפחת או ישנה גוון). בואו נתן לילד להוביל את ההתנסות והחוויה - ראשית משום שזוהי החוויה שלו (לדשדש למשל במי השלולית). לא נגזול ממנו וננכס לעצמנו דבר שאינו שלנו, נביע כבוד להתנהלותו, לעצמאותו ונביע בטחון שהדרך בה מהלך ויהלך טובה ונכונה. ושנית, משום שכך נזכה לפסוע במחוזות חדשים לנו. לא רק נלמד אותו את מה שאנו יודעים על שלוליות ודשדוש בהם, ולנסות (ולהנות מכך) שיחווה את שאנו חווינו בתור ילדים אלא אולי נזכה לראות ולחוות וללמוד דבר או שניים על שלוליות שלא ידענו. כך החוויה שלנו ושל איכות הקשר ועושרו בינינו לילדינו מתעצמים.
• תינוק, וכל בן אנוש צעיר, רווי בדחף ללמוד, לחוות ולהתקדם - דחף שהוא חזק ומופלא מאין כמותו, שפותח באלפי שנות אבולוציה ונועד להביא להשרדות הפרט. כל האמביציה וההנעה כבר בתוכו. אם יפול וייכשל (פיזית או מטאפורית) יקום וינסה שוב - כמו למשל בלימוד המורכב של מיומנות ההליכה. כאשר מגיל 0 שבים ומשבחים ילד על השגיו - לאט לאט יתנוון הדחף, והקשב של הילד וההתכוונות הפנימית שלו לבחירותיו, להערכה העצמית ולהתקדמות יעומעמו על ידי התשבחות הקולניות מבחוץ. הוא יתרגל לצרוך ולשבוע מחיזוקים חיצוניים - הם קלים יותר להשגה, פשוטים וזמינים יותר וההנאה מהם אולי עזה יותר אך בת חלוף. כמו, להבדיל אלפי הבדלות, סמים. הם מספקים עונג ותחושה זמנית טובה אך מנוונים ומשחיתים את הרגש והנפש. קל להתמכר להם אך הסיפוק ותחושת ההישג האמיתיים שנובעים מעשייה- טובים ונכונים יותר, ובעיקר ברי קיימא. כמו כל שריר שאין מתרגלים אותו - גם ההנעה הפנימית מתנוונת כשמוצעים לה באופן שוטף תחליפים זמינים ומספקים. לעניות דעתי, זוהי גם (לפחות באופן חלקי) הסיבה לתופעה שאני קוראת לה הנרפות של ילדים בדורנו. אולי כל תשומת הלב והתשבחות של שני הורים מוצלחים ומצליחים למעט צאצאים, גורמת (בצד דברים אחרים טובים שברצוננו להשכיל ולא לאבד) למין רפיון הרוח והרצון.
• כאשר הורים, מחנכים ומטפלים מרבים לשבח, הילדים לומדים שרק הצלחות הן דבר חשוב וטוב. כולנו יודעים שמכשלונות, תעיות ותהיות לומדים לא פחות ואפילו יותר. אבל תשבחות מתייחסות רק להצלחות (אפילו בוואריאציה של: "לא נורא, כל הכבוד, בוא תנסה שוב"). מיד, כשילד 'נכשל', נופל, מתפרק לו דבר הרכבה - מיד אנו מזדעקים ממהרים לנחם, ובכל כוחותינו מתגייסים לשם הצלחה מיידית ומתקנת. כאילו ה'כשלון' הרגעי הוא דבר שלילי שיש לברוח ממנו במהירות האפשרי ובכל מחיר. כאילו רק ה'הצלחה' חשובה ומוערכת- ולא הדרך, ההנאה והלמידה. ממצבי טעות יכולים לצמוח פירות יצירתיים, חדשניים ומהנים לא פחות. בשיבוח התמידי אנו מטילים את הפחדים שלנו מכשלונות- אל ילדינו. "מה יהיה אם לא ילמד? מה יהיה אתו? מה ירגיש אם לא יצליח?". האם אנחנו באמת רוצים לעשות זאת? בואו נבטח בהם ונשדר להם ביטחון זה בכוחם ויכולותיהם. אני בטוחה שנופתע לטובה מהתפקוד שלהם ומהכרת התודה לה נזכה.
• אם ההורה מתמוגג עד אין קץ מילדו ש'מצליח' ובוחר להתנסות או לשכלל איזו מיומנות חדשה (ובינינו, איך אפשר שלא?), הילד יחוש אולי שרק כך ההורה מתמוגג, ורק כך יאהבו אותו. "אם לא אצליח, ואחדש, ואזחל שוב ושוב לאורך המזרון, מה אז? הם לא יאהבו אותי באותה המידה?" אולי נראה לכם שהעניין מרחיק לכת, אך תחשבו על העומס הרגשי המוטל על הילד בדגשים להצלחה.
• כשמבוגר משבח את ילדו, הוא לוקח לעצמו בשרירותיות, ללא שיתוף ובכח כמעט, את תפקיד השופט, המבקר, שבסמכותו ובכוחו לתת ציונים ולהגיד לילד מה שוויו ולהכתיר במילותיו את החוויה. בכך מייצר בחטף מצב של עליונות מול נחיתות. המבוגר 'הנעלה' מחלק שבחים, ציונים ודירוגים לילד הניצב מתחתיו. מצב זה הוא כמעט 'טבעי' אך מעוות במהותו. אין לנו לא הרשות, ואף לא הידע האבסולוטי, לשפוט ולחלק ציונים. ראשית- מניין לנו שהאמת איתנו? (ואין המדובר בהנחיות לאיך ומתי חוצים כביש או נהלים לטיפול במכשירי חשמל). אולי מעיכת הפלסטלינה בדרך שאנו חוזים בה וחדשה לנו - אולי היא הטובה יותר? אולי ה'כל הכבוד' שזיכינו את ילדנו מגיע דווקא ברגע בו הוא מחליט שההדבקה מאוסה בעיניו? ושנית, מצב העניינים הזה- ההיררכיה של הורה שופט ומעריך מול ילד המחכה לשיפוטו אינו ראוי, ומזיק הן לילד והן להורה. יש כל כך דרכים מעשירות ומענגות יותר לנהוג בחוויות משותפות!
• כשילדתי רק למדה לדבר ולמלל את רגשותיה בדיוק חפשתי מטפלת לכמה שעות בשבוע. כל אימת שבאה אישה לפגישת הכרות הדדית, הייתה מתלהבת ומשבחת את ילדתי. (בצדק כמובן J, אנו כל-כך הרבה פעמים נופלים שדודים מול היופי, הקסם, החכמה, היצירתיות של ילדינו). רוב הנשים נסו לקשור איתה קשר דרך ביטויי "כל הכבוד!", "איזה יופי!". הילדה היתה צורחת בזעם: "אל תגידי לי ככה". לקח לי זמן להבין מה עורר את כעסה. ובעצם היה פה זעם מהול בתחושת השפלה והתקוממות. היא לא נתקלה בשבחים כגון אלה (כמעט). גם לי, לאחר היציאה שלי מבועת האמהות הפרטית המוגנת (שבמהלכה בלי ששמתי לב סטיתי מהדרך הרחבה המקובלת, ועל זה נאמר: "אם תלך בדרך שבה מעטים הלכו- תראה דברים שמעטים ראו"), -גם לי היה פתאם זר לשמוע התייחסות כזו. בזעם אמיתי היא צרחה, משום שכפי שפרשתי מהצד, אמירה כזאת גוזלת ממנה את הבעלות על החוויה שלה ומנכסת אותה לאחר. "מי היא שתגיד לי ככה" - כך הרגשתי שחשבה. אני טוענת שאפילו למבוגר, תפקיד זה אינו רצוי. כי הוא מנתק אותו מהחוויה ומונע ממנו להיות שותף וקרוב. לילד שאינו מורגל ומכור לשבחים (ולכל ילד), שיפוט שכזה מעליב וגורם סטאגנציה - אולי הוא חשב בדיוק שזה לא מוצא חן בעיניו וברצונו לנסות משהו לגמרי אחר? אולי רצה להמשיך ולהוסיף משהו ולא התיחס לשלב זה רק כמשהו סופי? וכך כל הערה (במיוחד בשלב שבו הדיבור עוד לא מפותח דיו) יכולה או לעצור אותו בפרץ היצירה והחשיבה, לרמוז לו שהרעיון שלו להמשך מוטעה או לא רצוי- ובכלל להתערב לו עם כל כוחות המבוגר ביצירה שהיא שלו ושלו בלבד. אפשר גם לעשות יצירה משותפת עם ילדים אבל אז מערך היצירה שונה - ההורה עסוק ביצירתו, משמש דוגמא (מהצד, לבחירה) לילד, ומתאפשר דו שיח על היצירה המשותפת. אם הילד 'מתערב' מדי ביצירה של הבוגר- אפשר להעיר לו בעדינות ולשמש גם בכך דוגמא איך לעמוד באדיבות ואסרטיביות על זכויות היוצר. כמובן שלא כל הערה בודדת יוצרת נזק, והמינון והמידה והאיזון חשובים- אך ילד שמתרגל לשבחים מפחית מהנאמנות ליצירה הפנימית שלו ומנסה לכוון עצמו ומעשיו לכיוון שהשבחים ישבחו.
אז מה כן? איך כדאי להגיב כדי להעצים ולשתף בהנאה שלנו מהם? ואיך להתמודד עם הפלא של גדילת ילדינו?
אז קודם כל - להתבונן, להסתכל, לראות, להקשיב ולכבד. אם הילד גדול וכבר צריך ומבקש תגובה, (וגם לפני- כשאנחנו מרגישים שתגובה מתאימה), אפשר למלל לו את המצב: "בנית מגדל מאד גבוה", ציירת המון עיגולים בכל מיני צבעים". את ההתרגשות והגאווה הם כבר ירגישו). אפשר, במקרים אחרים גם להביע התלהבות בלתי נכבשת: "וואוו, איך היה לי נעים לשמוע איך ששרת, עדין וברור". ההבדל בין תגובה אוטומטית כגון: "כל הכבוד, את גדולה" לבין ההצעות לעיל הן בנקודת המוצא מתוך כבוד ושוויון של ערך כבני אנוש הניצבים יחד מול חוויה. שוויון שכזה כמובן וכמובן לא מוביל להחלשות הסמכות ההורית אבל על כך בהגיג נפרד. בתגובות מכבדות, אנחנו משתפים אותם במה שאנחנו חווים: "הציור שלך כל כך שמח שאני גם פתאום נעשית ממנו שמחה" - וכך מונח הבסיס ליחסים הדדים ומכבדים ונמנעת הבדידות בצמרת של הילד שרק אותו רואים ורק עליו מחווים דעות ותשבחות וההורה ניצב בצל ולא נגיש לילדו.
בנוסף כשאנו מצליחים להתאפק ולא לשבח, הילד מקבל מתנה - האפשרות לפתח את המיומנות של ביקורת ושיפוט עצמיים, רגועים וענייניים. כולנו נסכים שהיכולת של אדם בוגר לדעת מה הוא שווה, להעריך את יכולותיו נכונה (לטוב או לרע) בלי להזדקק באופן מוגזם לחיזוקים מהסביבה, בלי להיות תלויים בתכתיבי אופנות ולחצים חברתיים, היא מפתח לחוסן נפשי ומימוש עצמי. כשילד מורגל לקבל חיוויים שוטפים, נמנעת ממנו ההזדמנות לפתח מיומנות חשובה זו בעצמו והוא נעשה תלוי באחרים. לדוגמא צפיתי בבת שלוש שזה עתה למדה להסתדר עם שחית כלב ופרפרה מאביה עד לדופן הבריכה. עיני שניהם זהרו בעונג קרוב ומשותף. כל פעם שהגיעה אליו, קרא אליה אביה בחדווה: "יופי!, כל הכבוד". השמחה הייתה רבה. אחר החליפה האם (שנוהגת כמוני) את מקום האב. כשהגיעה הילדה לזרועות אימה, התבוננו בחדווה זו בעיני זו. לאחר כמה משחים, באחת ההפוגות, בשקט ובמרחב שנוצר, אמרה הילדה: "אני שוחה ממש כמו דולפין!". ההערכה העצמית הייתה שלה. לאחר מכן שכלה את רגליה לצורת סנפיר ופיתחה שחית דולפין. מדוגמא זו אנו רואים כמה דברים. ראשית שהילדה "הסתדרה" גם ללא שבח וידעה מה היא שווה ונהנתה מעצמה. חוסר התשבחות יצר גם מרחב שבו יכלה להעריך ולשבח את עצמה. והשבח העצמי היה גם מטבעו לא רדוד וחד מימדי (כמו "יופי!, כל הכבוד") אלא רווי ברוחה ובתכניה של הילדה ומאפשר המשך עשייה אינדיווידואלית ועשירה. אם נחווה ונמלל את המציאות: "בנית מגדל גבוה מאד, כמעט עד השולחן" במקום: "אתה מדהים"- הילד יתכן שיאמר לעצמו: "אני בנאי טוב" או "אני באמת מצליח לעשות את מה שאני מתכנן" או שיגיד "אבל רציתי בנין שמן ולא גבוה". בכל אחת מהאפשרויות, החיווי הוא שלו ומשלו. הוא הרוויח אותו, עיצב אותו כדמותו ובכל אופן השבח משמעותי ומלא יותר מהקלות של הפטרת: "נהדר" כללי.
גם כשילד לא מצליח והוא מורגל בביקורת עצמית, הוא יציין לעצמו: "לא הצלחתי". בענייניות. והוא יעמוד בזה - 'יכיל את זה' בלשון ימינו. האמינו לי, ובילד. יתכן שינסה שוב, ימציא משהו שונה, או יעזוב את האתגר ויחזור לכך אחר כך - או שלא. שוב אנו נדרשים לאתגר גדול כהורים: לשחרר, להרפות, לבטוח בילד, בתכניו ובדרכו וללוות אותו קרוב וליד. כשיזדקק לנו - יבקש אותנו. ילד שנותנים לו הזדמנויות לעבד בעצמו כשלונות יגדל להיות איש שמתמודד היטב עם תסכולים ותהפוכות החיים, הרי יש ברשותו כבר ארגז כלים מלא מיומנויות של ביקורת, הערכה וניתוב עצמי.
כששני ילדים משחקים יחדיו (אחים או חברים), מועצם היתרון של תגובות מכבדות. כשמגיבים לכל ילד בצורה עניינית ("אתה מקפץ ממש כמו סוסון לאורך הדשא" ו"את דוהרת במעגלים ממש רחבים"), הילדים בכל גיל מתרגלים למשחק מכבד ופורה. בהמון הזדמנויות ראיתי, שברגע שמתחילים לשבח את המשחקים, כל ילד בתורו (בסגנון "וואו, כל הכבוד"), מיד מתווספת מין אווירה של תחרותיות לא נעימה, כמעט עוינת, שבכלל אינה 'טבעית', בה כל ילד מנסה לסחוט שבחים משמעותיים יותר וההתכוונות שוב אינה מופנית פנימה אלא החוצה.
זהו בקיצור. אם רעיונות אלה חדשים וזרים לכם, עשו טובה לעצמכם ולילדיכם ומדי פעם, ורק מידי פעם, התאפקו, התבוננו, היו ופנו מקום. אני בטוחה שהמתרחש יפתיע אתכם. אינספור מצבים שכבר הכרתם יספקו לכם שלל חוויות חדשות. רק אפשרו, פנו מרחב קטן פה ושם. שווה לנסות, לא?
