כמובן שבמשך הגדילה, ההיענות לצרכים משנה את גווניה. מהיענות מיידית המבטלת כמעט כל דבר אחר בגיל ימים ושבועות ועד להיענות לצרכי המתבגר, נניח, מתמשך קו ארוך של גווני גוונים. בגיל שלוש אפשר לומר, "אשמח לקרא לך את הסיפור אחרי שאסיים את הקפה". ובגיל 10, אפשר לשאול אם ההליכה לקניות הספציפיות תסבול דיחוי עד שבוע הבא. הכל על פי האמנות של איזון ומידה בגידול ילדים.
אני רוצה להתבונן ולבחון את הסוג השני של בכי- זה שמבקש לשתף את ההורה בחוויות (הקשות) שעברו על התינוק: היה רעש חזק ונבהלתי, לקחו לי צעצוע ונעלבתי, נפלתי ועכשיו כואבת לי הברך - וגם יש לי שפשוף חדש ולא נעים. סוג בכי זה דומה מאד לראשון אך איננו זהה והשוני משמעותי. יכולות להיות בו חוויות של כאב, בדידות, אי נוחות גופנית או רגשית כמו הסוג הראשון, אך המניע לבכי הוא רצון לשיתוף וקבלת הבנה, הזדהות ואמפטיה, ולא בקשה לשינוי ולעזרה.
הנטייה 'הטבעית' של הרבה מטפלים- הורים, מטפלים בשכר וסבים וסבתות (בעיקר) היא לנסות להעלים את הבכי, כמה שיותר מהר, בעיקר ע"י הסחות דעת (ואף שקריות לעיתים): "הנה ציפור", וגם על ידי הצעת אטרקציות מבדרות ומסיחות דעת החל מהצגת צעצועים וכלה בהצעת מזונות לרוב קינוחיים ומתוקים. (שזאת רעה חולה נפרדת - ובמאמר מוסגר - אוכל לעולם אסור שיהווה פיצוי ונחמה ובעיקר לא מתוקים. הרי אנחנו לא נרצה שילדינו- או אנחנו- נפנה לאוכל מול כל תסכול).
ברצוני להציע גישה שונה. גם להציג אותה בפניכם וגם להסביר את העומד מאחוריה ויתרונותיה.
כשמנסים ל'הזיז' ילד במהירות מתחושות קשות של עצב כאב או קושי, אני עושים כמה דברים שלאף אחד מהם אין יתרונות. ראשית אנחנו מגיבים בעצמנו לבכי או יבבות (או בגיל מאוחר יותר- פרצופים והתנהגויות מטרידות) בעוצמה רבה, ומשדרים לילד - ולא תאמינו עד כמה הוא קולט- שאנחנו לא מסוגלים לשאת את ביטויי קשייו. לאט לאט הוא ילמד לא לשתף אותנו. מה זה יעשה לבטחונו בנו כתומכים ומגינים לעת צרה? ומדוע אנחנו מתקשים כל-כך לשאת את קשייו? האת לא נרצה לנצל את ההזדמנות הזאת כהורים ונלמד להיות לצידו ולהכיל את קשייו?
שנית, אנו מלמדים אותו שתחושות כאלו אינן מקובלות חברתית ומשפחתית, לא מתאימות ויש להמנע מהן. מדוע? האם לא הגיוני שיכאב לילד אחר נפילתו או שיהיה מבוהל מרעש? האם התנהגות שאינה כזאת בעצם היא המוזרה והלא טבעית?
שלישית אנו מלמדים אותו שתחושות כאלה הן לא טובות בשבילו ורצוי בשבילו שלא יגיע לשם. שוב, מדוע? תחושות אלו הן חלק בלתי נפרד מכל חוויות החיים שהילד ימשיך ויפגוש בהן. ככל שטווח התנסויותיו והעזותיו יתרחב, כן תזדמנה על דרכו תחושות מגוונים אלה. רצוי עד מאד שיכירן ראשית במסגרת חממתית ומגנה של הוריו ובקנה מידה קטן. למשל עדיף שיתנסה באובדן צעצוע למשל לפני שיתקל בחוויה קשה חזקה יותר כשהוא גם לא מנוסה ולא מיומן וגם ללא תמיכת קרובים. אנו, שכנראה נמנע מאיתנו עצמנו הלימוד הזה, לא חושפים בפני הילד את ההזדמנות ללמוד שלכל חוויה (גם טובה וגם קשה) יש מין צורת גל אופיינית של התגברות הרגש, הגעה לשיא של קושי ולאחריו התעמעמות הכאב לסוגיו. יתרה מזאת, יחד עם דעיכת הרגשות הקשים צומחים ניצני הפתרון או ההתגייסות העצמית (או עזרה מבחוץ שנקראה ביוזמתו). אנחנו פועלים תחת הפחד שהתחושות הקשות תמשכנה לעד! זאת נקודה חשובה - חוויות שכאלה באות וחולפות וחשוב להעניק לילד שלנו את הידע הזה והבטחון שרגעים טובים יותר יגיעו. אנו מונעים מילדינו ללמוד את המיומנות של עמידה בחוויות כאלה על התנהלותן האופיינית, ולא מאפשרים את בניית הידע והבטחון אצל הילד. כשרק מאפשרים זאת, כל ילד יכול להפנים שהוא מכיר מצבים כאלה, יכול להתמודד איתם, צלח כאלה מצבים בהצלחה בעבר וגם יצליח בעתיד. ונקודה אחרונה אולי, במניעה שכזאת אנו גם משדרים לילדים מסר ברור שאיננו מאמינים בכוחם וביכולותיהם להתמודד בעצמם ואיננו מאמינים שהבחירות שינקטו תהיינה טובות והולמות. חוסר בטחון שכזה הוא באופן מובן בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה.
הדרך המוצעת היא כמובן דרך של כבוד והקשבה לילד, כיבוד מקומו, עמדתו ותחושותיו. איננו יודעים כמה באמת שפשוף הברך כואב מציק או מעליב. (מתי בפעם האחרונה התנסיתם באחד שכזה בעצמכם? אני בטוחה שתופתעו מהיחס המפתיע בין קוטן הפצע למידת נוכחותו בתחושותיכם) כך שלהגיד לילד: "שום דבר לא קרה" או "תכף יעבור" זאת אמירה שראשית היא חסרת ביסוס - מאין לכם לדעת? ושנית מאד לא מכבדת את הילד, יוצרת ניכור ומרמור נוסף. עדיף להשתמש באמירות אחרות כאמצעי לקרבה ובנית אמון ורקימת קשר. ילדים שלא מאמינים להם ובהם מוחלשים, נעשים מניפולטיביים ובתור הורה פחות 'כייף' להיות איתם.
לכן אני מציעה פשוט להיות עם הילד, להקשיב ולהגיב אליו. ילד שממרר בבכי, לא יבכה שעות אם ירגיש שבאמת מכילים את בכיו ומכבדים אותו. מנסיוני, תגובה כזאת מניבה ילד שזועק מרה למשך 20-30 שניות ומפסיק בעצמו בפתאומיות מפתיעה - ואם לא גורמים לכך - אף אינו נבוך בפתאומיות הזו. במקרים אחרים, לאחר הזעקות הראשונות, יש שינוי בדפוס הבכי, שנעשה יותר מופנה החוצה כאמצעי תקשורת - ואז יכול המטפל האוהב, הקשוב והמיומן למלל עבור הילד בכבוד את תחושותיו: "נפלת, קיבלת מכה בברך. מאד כואב לך". בדרך כלל בשלב זה הילד מגביר בכיו כמאשר, ולאחר פרק זמן קצר להדהים- מתגבר בעצמו. בתגובה כזאת אנו משיגים כמה דברים: אנו עוזרים לילד להכיל את החוויה, מוכיחים לו שאנו מבינים את מהותה ועוצמתה, ומשדרים לו בטחון בזכותו ובכוחו לנהל את המשבר ולבחור לצאת ממנו בזמנו, לפי דרכו ובעזרת משאביו. אם החוויה קשה ומורכבת, מילול שנעשה בכבוד על ידי מבוגר מנוסה ורגוע יכול לתת סדר לחוויה הפנימית, להראות דרך לפרש את החוויה לא כתוהו ובוהו מאיים אלא עם ארגון מושכל שמאד מקל על הילד (ועל כל אדם בכל גיל המתמודד עם חוויה קשה). אם הילד ממלל את חוויתו, ניתן לשקף לו את דבריו- ושוב מתקשרים לו את האמון שלנו בו.
מאד חשוב להאמין באמת ובתמים שהילד יידע לצאת מהחוויה מועצם. תתפלאו לראות באיזו מהירות ועוצמה מתגברים ילדים על כאבים ותסכולים (פיזיים ורגשיים) בעודם מוצאים שלל פתרונות יצירתיים ואפקטיביים להתמודדות ולפתרון הבעיות שנתקלו בהם. אם נאפשר להם את ההתנסות הזו, נעניק גם לעצמנו לחזות בעוצמתם ובייחודם המופלאים של ילדינו וכך גם אנו כהורים ומטפלים נצא מועשרים ונשכרים.
