מאז ומתמיד טיפח העם היהודי את תרבות ההנצחה והזיכרון. עוד במקורות נאמר: "זכור את יום השבת", ו"זכור את אשר עשה לך עמלק". בהגדה של פסח מזכירים לנו להעביר מדור לדור "כאילו אנחנו יצאנו ממצרים". מכיוון שאנחנו עם של נוודים, לא פיתחנו תרבות של קידוש מקומות וטיפוח פולחן אישיות של גיבורים – כלומר, העתקנו את הפורמט של אמריקן איידול מתרבויות זרות. "קידוש בני אדם זר ליהדות," אומרת ההיסטוריונית תמר קטקו ממכללת סמינר הקיבוצים, "ועם זאת החל והתחזק עם הזמנים וקיבל משמעויות חדשות ככל שנטמעו יהודים בתרבויות אחרות."
לא על מגש של כסף קיבלנו את המדינה
ככל שרבות המלחמות שלנו, כך הולך ועולה מספר הגיבורים והמיתוסים סביבם, שמפרנסים את האגדות ואתרי ההנצחה המיתיים שהתפתחו יחד עם האתוס הלאומי-ציוני. "מדינת ישראל הוכרזה על מגש של מאבקים ומלחמות," אומרת קטקו, "בנים לעם שמדינתו מוכרזת במהלך מלחמה, מאמצים את הלחימה והשייכות למסגרות צבאיות כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית שלהם ומהמחויבות שלהם למדינה כאזרחים. "השיא היה במלחמת ששת הימים שבה גדל מספר הגיבורים ומלאכת הנצחתם ותיעוד סיפורי הגבורה שלהם. גם אחר כך, במלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל העלו על נס את גבורתם של לוחמים והוספתם לשורה הארוכה של גיבורי ישראל לדורותיהם; נוספו עוד מעוטרים לפנתיאון הלאומי של מדינת ישראל." נאמנים לסצינה הצ'יזבטית של הפלמ"ח – "היש עוד פלמ"חניק כדודו?" – יש לנו העדפה לטקסים ולסיפורי גבורה.
תהילת הגבורה מתעמעמת
"נכון להיום מתרחשת תפנית וחלות תמורות בהתייחסותו של הציבור לגיבורים בשדות קרב," אומרת קטקו, "מה שטלטל את מערכות הזיכרון וההנצחה שלנו הייתה מלחמת לבנון השנייה: לא עוד 'צה"ל הצבא הכל-יכול,' לא עוד גיבורים בשדות קרב וסיפורי לוחמים, לא ביצועים צבאיים בלתי אפשריים ועל אנושיים. לפתע אנו פוגשים סוג אחר של חיל: אנושי, שאינו מחפש להיות גיבור אלא מחפש לשוב הביתה בשלום, שאינו מחפש כרטיסי כניסה לפנתיאון הגבורה הלאומי אלא רק מפתח כושר הישרדות." מלחמת לבנון השניה הציבה את חזית הלחימה בקופסה שבסלון שלנו ואנחנו הפכנו להיות לחלק בלתי נפרד ממנה. גיבוריה לא היו רק החיילים, אלא אותם אזרחים אומללים שנקלעו לטווח האש – לא רק של האויב אלא גם של הנהגה חלשה וחסרת תוקף כמעט, דווקא הם בגלל נחישותם נתפסים גיבורים לא פחות מהחיילים. "ההנצחה קיבלה מימד זיכרון אחר ושונה מאלה שידענו קודם לכן," מסבירה קטקו, "רבים התאכזבו מהלחימה ומהלוחמים והעומדים בראשם. איננו מכירים חפויי ראש אלא זקופי קומה, הם אלה שאנחנו מבקשים להנציח ולקדד בזיכרון הקולקטיבי, ואילו מלחמת הלבנון השנייה הפגישה אותנו אם הרבה חוסר-וודאות, חוסר-אונים ואובדן שליטה שמכרסמים בתודעת הגבורה שלנו ובדמות ההרואית המייצגת שרשרת ארוכה ומיתולוגית של גבורת-ישראל. המלחמה האחרונה ערערה משהו בנתיב הזיכרון הבטוח שלנו." אולי הדבר שקשה לנו ביותר עם זכרונות המלחמה האחרונה הוא שלנגד עינינו התנפץ הגיבור האולטימטיבי שלנו, זה שעד כה הנצחנו את זכרו בגאווה ובידיעה ברורה, ללא ספקות, שמותו היה מחויב, שהגן על מדינתו ששלחנו אותו כי סמכנו על הצבא ועל מנהיגיו שיעשו הכל כדי לשמור עליו. אבל המציאות הזאת התפוצצה לנו בפרצוף ביחד עם הקטיושות והפצמ"רים. קטקו: "קשה לנו להנציח מה שאין ברצוננו לזכור, כגון אכזבה ותוצאות מלחמה עגומות. היינו רוצים צה"ל אחר במלחמה, חיילים בעלי ספורים אישיים של גבורה מיתית. חסרים לנו פולחני-גבורה, כי אולי, יותר מכל נגזלה מאיתנו יכולת ההערצה של מנהיגינו,וכל שנותר הוא להסתפק בדמויות של אנטי-גיבור, זאת כדי לבחון איך עמדו אלה במבחן המציאות הקשה. וכך מתנפצים מיתוסים וגיבורים היורדים ממעל לגובה העיניים."
