חתימה שזוייפה או שנחתמה שלא ברשות 

סעיף 23 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:
"23. חתימה שזוייפה או שנחתמה שלא ברשות
(א) חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על-ידיה או על-פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או היעדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו.
(ב) שום דבר האמור בסעיף זה אין בו כדי לפגוע באישור שניתן לחתימה שנחתמה שלא ברשות ואינה מגיעה לכלל זיוף.
(ג) אדם שפרע שטר בתום-לב ובדרך העסקים הרגילה, אין עליו חובה להוכיח כי ההיסב של הנפרע או כל היסב שלאחריו נחתם בידו או בהרשאתו של האדם שההיסב נחזה כשלו; ואפילו היתה חתימת ההיסב מזוייפת או חתומה שלא ברשות, דינו של מי שפרע בדרך זו כדין מי שפרע כשורה.
(ד) לעניין סעיף זה, מימשך או פקודה שנמשכו על-ידי בנק על סניף שלו, וחוץ מזה נתקיימה בהם ההגדרה של שטר על-פי סעיף 3 - דינם כדין שטר."

כפירה מצד בעל-דין, באמיתות חתימותיו על גבי השטר, מקימה פלוגתה בין בעלי הדין שעניינה אמיתות ואותנטיות החתימות. במצב דברים זה נודעת חשיבות רבה לשאלה מי משני בעלי הדין נושא בנטל השכנוע. ב- רע"א 3646/98[1] בית-המשפט עמד על האבחנה הידועה בין "נטל השכנוע"' ו"נטל הבאת הראיות":
" "נטל השכנוע" הוא נטל ראייתי מהותי המהווה חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל-דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי-עמידה בנטל זה, משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. "נטל הבאת הראיות" הוא נטל דיוני, הוא מהווה חלק מסדרי הדין.
נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל-דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב"נטל השכנוע" במידה ונטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות וראיות יריבו. נטל זה הוא נטל משני ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי." (פסקה 7 לפסק-הדין).

וב- ע"א 78/04[2] נפסק מפי כב' השופטת ע' ארבל:
"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך-כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על-מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. ...יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית-המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית-המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית-המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע... ."
לאור דברים אלה, על בית-המשפט לבחון, תחילה, אם על יסוד הראיות שהובאו על-ידי שני הצדדים, בהנחה שתימצאנה מהימנות, אפשר לקבוע ממצא כזה או אחר, כגון שחתימתו של המבקש על גבי השיקים אמיתית היא או שהיא מזוייפת. רק אם יגיע בית-המשפט למסקנה, בתום שקילת כל חומר הראיות שהוצג בפניו, כי אין באפשרותו לקבוע ממצא לכאן או לכאן בשאלת אמיתות חתימות המבקש על גבי השיקים, יהא על בית-המשפט לחרוץ את גורל התביעה בהתאם לשאלת נטל השכנוע. במצב דברים זה, בעל-הדין עליו מוטל נטל השכנוע יצא נפסד ואילו יריבו ייהנה.
פקודת השטרות, פטרה את התובע מנטל השכנוע המוטל בדרך-כלל על בעל-דין המוציא מחברו. כך נעשה באמצעות יצירת חזקות שונות כגון חזקת התמורה, חזקת אחיזה כשורה. הכלל בתביעה על-פי שטר הוא כי הנתבע נחשב מוציא מחברו ועליו מוטל נטל השכנוע. אולם, לא מצאנו בפקודת השטרות חזקה בדבר אמיתות חתימה ולכן, כאשר הנתבע כופר בחתימתו, נטל הראיה רובץ על כתפיו של התובע[3].
יפים לעניין זה דברי כב' השופטת מ' בן פורת ב- ע"א 316/79[4]:
"...דווקא לעניין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתירה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה, יהא מוטל על התובע... עמוד התווך של התובענה, לפני כל שאלה של סדר דין זה או אחר, הוא המסמך החתום בידי הנתבע, ואם אין הנתבע מודה בחתימה, עניין הוא לתובע להוכיח את קיומה ואמיתותה."
וב- ע"א 5293/90[5] קבע בית-המשפט:
"... כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע. ... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה"... . לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית." (פסקה 14 לפסק-הדין).
חיזוק לדברים אלה, ניתן אף למצוא בספרו של המלומד י' זוסמן:
"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו."
ובהמשך[6]:
"נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זוייפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על-פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו."
י' יערי וד' תמיר גורסים בספרם[7]:
"כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מוטלת גם על אוחז כשורה... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29(ב) כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא היא כפירה ביצירת הקניין - והחיוב הצמוד אליו - בכללותו."
העולה מן האמור, כי התובע, נושא בנטל השכנוע להראות כי החתימות המופיעות על גבי השיקים הן חתימותיו של הנתבע או שעניין לנו בחתימות שנכתבו בידי אדם אחר, בהרשאתו של הנתבע.
פרופ' ש' לרנר מבחין, בספרו[8], בין חתימה מזוייפת לבין חתימה בלא הרשאה. לגישתו, "זיוף מתרחש כאשר שמעון מציג עצמו בפני לוי כראובן, וחותם בשם זה על השטר, ואילו כאשר שמעון מציג עצמו כשלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן" ומתברר לאחר מכן כי לא היתה לו הרשאה, זו חתימה בלא הרשאה". בית-המשפט ב- בש"א (עכו) 4175/07[9] אימץ גישה זו וקבע כי "ישראל חתם על השיקים בחתימתו שלו והוא לא ביקש לחתום את חתימתה של מי מהמבקשות" ולכן, די בדברים אלה כדי לדחות את טענת הזיוף שהעלו המבקשות.
ב- ע"א (ת"א-יפו) 1494/06[10] קבע בית-המשפט כי "מעת שמוסרי הכחיש חתימתו, על המערערת הנטל להוכיח שאכן מדובר בחתימתו."
ב- ת"א (עכו) 2847/06[11] קבע בית-המשפט כי "כאשר צד מכחיש את חתימתו על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה"[12]. מכאן, כאשר הנתבע טוען טענת זיוף, על התובע החובה להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על-פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו. בית-המשפט במקרה הנדון, דחה את התביעה.
ב- בש"א (חי') 2638/06[13] קבע בית-המשפט כי "הנטל להראות כי המבקש חייב בגין השטר שנמסר בידי מר ליאור יונג הוא על המשיבה, וזאת עליה לעשות במסגרת הדיון בתיק גופו."
ב- ת"א (חד') 1769/04[14] קבע בית-המשפט:
"מכאן כי אפילו אוחז ויקטור בשיקים של הנתבעת, והוא עומד בתנאי האחיזה כשורה, הרי לאור הפגם החפצי שנפל בשיקים (בהיותם גנובים ו/או מזוייפים), עומדת לנתבעת טענה טובה כנגד ויקטור, כמפורט לעיל. במידה וויקטור כבר לא אוחז בשיקים אלא פרע אותם, גם אז יש לנתבעת טענת תביעה טובה כלפיו, להשבת הסכומים שפרע (סכומי השיקים הגנובים) מכח הפגם החפצי שנפל בהם ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט." (פסקה ט4 לפסק-הדין).
ב- ת"א (חי') 4129/06[15] קבע בית-המשפט כי "טענת הנתבעת כי אינה חתומה על השיק לא נסתרה ולמעשה התובע לא הכחיש טענה זו. בהתאם לסעיף 22(א) לפקודת השטרות "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מהם". בנסיבות העניין, ובהיעדר כל טענה מפי התובע כאילו הנתבע חתם על השיק כמיופה כוח של הנתבעת, יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת על-הסף."
ב- בש"א (נת') 3436/06[16] לא היתה כל מחלוקת כי כל השיקים המוחזקים על-ידי המשיבות נעדרים את חותמת המבקשת. מנהל המבקשת הצהיר שרק חתימתו בצירוף חותמת המבקשת יחייבו את המבקשת. מנהל המבקשת לא נחקר לעניין זה בחקירתו הנגדית ועל-כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי השטרות שהוגשו לביצוע אינם שלמים.
המשיבה לא כפרה בעובדות אלה בסיכומיה ואף לא נימקה מדוע, מבחינה משפטית, כשרים השיקים לגביה, כאשר אינם שלמים. משכך, ב"היעדר חתימת המבקשת על השיקים, כאשר אין חולק שחתימתה מורכבת מחותמתה וחתימת מנהלה, שוללת על-פי פקודת השטרות את חבותה על-פיהם". בית-המשפט קיבל את בקשת רשות להתגונן.
ב- ע"א 550/66[17] קבע בית-המשפט כי "הלכה פסוקה היא - ובעצם מובן הוא מאליו - כי שיק אשר חתימת עושהו זוייפה, אינו אלא פיסת נייר בעלמא, ואין שם של שיק ראוי שייקרא עליו כלל, ובנק המשלם כסף על-פי פיסת נייר כזאת, פשיטא שאינו יכול לחזור ולהיפרע ממי שלא חתם עליה כל עיקר."
בהתאם לכך, אם חתימת הנתבעת זוייפה והתובע שילם כסף לצד שלישי, על-פי פיסת נייר זו, אזי התובע איננו יכול לדרוש מן הנתבעת את תשלום החוב, שכן תשלום הכסף בהתאם לשיק המזוייף לא היה בהתאם להוראת לקוחו אלא פעולה עצמאית של הבנק, שפרע את השיק ללא שבדק שהנתבעת חתומה עליו ושחתימתה לא זוייפה[18].
יוער כי חתימתו של מושך יוצרת את השיק, אולם, במקרה וחתימת המושך, זוייפה, ניתן יהא לומר כי מבחינת התובע, האוחז בשיק, אין למסמך כל נפקות, שכן, כפי שנאמר ב- רע"א 8304/99[19] "באין חתימה אמיתית - אין מסמך."
טענה בדבר זיוף החתימה או חתימה בלא הרשעה, הינה טענת הגנה מובהקת כנגד שטר שכאמור העיקרון הבסיסי בדיני שטרות הוא כי חבות שיטרית איננה ליכולה לקום בלא חתימה. כמו-כן, טענה זו, יש לפרט בבקשת רשות להתגונן, כדבעי, כאמור להלן.



--------------------------------------------------------------------------------

[1] רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין בע"מ נ' מס ערך מוסף, תק-על 2003(2) 3006 (2003).
[2] ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006).
[3] ראה לעניין זה ע"א 268/56 נוי ואח' נ' עיריית חד' ואח', פ"ד יב 353 (1958); ע"א 355/63 קרסניצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של שאול וינרב ואח', פ"ד יח(4) 324 (1964); ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב(2) 197 (1978).
[4] ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח', פ"ד לד(2) 309, 315 (1979).
[5] ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240 (1993).
[6] י' זוסמן, שם, 337.
[7] י' יערי, ד' תמיר דיני שטרות בפסיקת בתי-המשפט (הוצאת רותם, 1997) 276.
[8] פרופ' ש' לרנר דיני שטרות (תשנ"ט-1999) 411.
[9] בש"א (עכו) 4175/07 רחום מרים ואח' נ' אחים רוזנברג בע"מ, תק-של 2008(1) 19107 (2008).
[10] ע"א (ת"א-יפו) 1494/06 א.פ.א.י. אגודה שיתופית לפירות בע"מ נ' מוסרי (תחיה) סיגל ואח', תק-מח 2007(4) 9254 (2007).
[11] ת"א (עכו) 2847/06 נאטור עבד נ' אל סייר אסף, תק-של 2007(4) 4559 (2007).
[12] ראה גם ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993).
[13] בש"א (חי') 2638/06 חיים יונג נ' מ.ב.י. מעדני בשר יהודה בע"מ, תק-של 2006(1) 23723 (2006).
[14] ת"א (חד') 1769/04 עו"ד אגבריה ודיע נ' פרידמן אנג'לה, תק-של 2006(1) 4794 (2006).
[15] ת"א (חי') 4129/06 מחאג'נה שיש נמיר נ' שדות אייל ואח', תק-של 2007(2) 27828 (2007).
[16] בש"א (נת') 3436/06 עידן הטבע בע"מ נ' אמברוזיה- סופהרב בע"מ ואח', תק-של 2007(2) 219 (2007).
[17] ע"א 550/66 שטאובר נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כב(1) 240 (1968).
[18] ראה ת"א (ת"א-יפו) 60832/04 בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' זוהר (ארזי) לאה, תק-של 2006(3) 25832 (2006).
[19] רע"א 8304/99 גיורא צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נה(2) 37 (2000); ראה גם ת"א (י-ם) 4264/03 אקסלרוד אנטולי נ' ינוקשווילי יצחק, תק-של 2006(3) 13213 (2006).