החברים שלי לא נבחנים בשעת צרה 

האמת היא, שהם לא נבחנים בכלל. אנשים הופכים להיות חברים שלי כי אני אוהבת אותם, רוצה בטובתם, כי הם מספקים משהו בתוכי.
מרגע שהם כאלה, מחוברים בקשר של אהבה, של רצון לנתינה, של רצון לחוות חלק מאירועי החיים ביחד, הם לא נבחנים, הם פשוט שם, לתמיד.

וגם אם אין מבחנים, עוצמת החברות מוגברת בעיני דווקא בזמנים של הצלחה.

בקושי ובמשברים, קל יותר להיות. יש בכך משהו שאומר שאנחנו אנשים טובים, תומכים, נותנים, ככה חינכו אותנו, ויש תחושה של עמידה בציפיות החברתיות. קל יותר להתקשר לחברים ולהתלונן כשרע. קיטורים זה דרך לגיטימית ליצור אמפטיה.

מאתגר וקשה יותר לספר - היי, שיחקתי אותה, כך וכך דברים נפלאים קרו היום/השבוע/ השנה. כי יש תחושה שהטוב לא מייצר אמפטיה, וגם, כי מי את שתעזי להיות מאושרת כשיש כל כך הרבה בעיות שם בחוץ. תפתחי עיתונים, תראי, המצב רע, העולם מתדרדר.
אז הפסקתי לקרוא עיתונים (אני רק כותבת אותם לפעמים) גירשתי את הטלוויזיה מהבית, עוד הרבה לפני שזה נהיה טרנד. כך, כששואלים אותי אם אני יודעת מה המצב שם בחוץ, אני יכולה בכנות לענות שאין לי מושג, לא מעבר לכותרות מאד כלליות.

וכן, גם לי יש שיחות קיטורים. גם אני צריכה את החברים שלי בשעת צרה. האומנות היא למצוא גם ממקומות נמוכים יותר את הדרך למעלה, להעצמה, ולא להישאר בתחושת קורבנות מחוזקת, שקיבלה ברגע זה הד טלפוני.

ומרגש עוד יותר לדעת שהם יודעים להיות שם גם בזמני הצלחה, או לעזור למצוא את הדרך למעלה, גם ממקומות רדודים יותר.

כדי להיות בחברות שמאפשרת העצמה וצמיחה, חייבת להיות שם אהבה, קודם כל אהבה, אבל גם כמה כישורים נוספים.
הם צריכים להיות כאלה שיכולים באמת לראות את האחר, אותי במקרה הזה. והם צריכים להיות כאלה שמוכנים להצליח בעצמם, ששואפים לבטא את מי שהם, ולהפיק מהחיים ומעצמם את המקסימום.


אז, הם יכולים לפרגן, להתפעל, ולהושיט יד כשצריך, כל הדרך למעלה, ללא תחושת איום או נחיתות.