לא המתים יהללו יה (ולא כל יורדי דומה) (תהילים קט"ו, יז') 2008. 10. 10
כולם עומדים על קצות האצבעות. כולם עומדים מתוחי צוואר. כולם מנסים לבלוע את הריר שהתייבש בפיהם. יפורסם או לא יפורסם?!
כולם יודעים שנכתב משהו, אולי כבר ספר, אולי רק טיוטה. יש מי שאומר שלא פחות מ-600 עמודים, יש מי שאומר שבטח יותר, כי על כמות כזאת של סודות שאף אחד לא יודע מה הם, נכתבו כבר תילי תילים של מאמרים וספרים, הערכות וספקולציות של יודעי דבר ושל כאלה שלא יודעים כלום, אבל זה אף פעם לא הפריע להם לפרש ולנתח את אי הידיעה הזו. אך מאחר וגם אף אחד אחר לא בדיוק יודע, אז ההנחות והניחושים של כל אחד יכולים להיות גם "האמת" של כל אחד.
אז יפורסם או לא יפורסם?! ובנושא שבו אנחנו והם וכל אחד עוסק, השאלה הזו לכשעצמה יכולה להיות פרשה בפני עצמה, או עסק ביש. עוד אין לנו מושג מי יבחש ומי יבשל ומי יקדיח ומי יפריח, ואולי כתוצאה של כל אלה, לעולם לא נדע מה היה הסוד שאולי באמת הוא יקח איתו לקבר ובכל מקרה, אם יהיה/יהיו מי שמעונינים שהסודות לא יתגלו לעולם. תמיד אפשר יהיה לומר שהוא לקח איתו, ומי שלא יאמין, כדאי שיאמין, ובכל מקרה לא אפשר יהיה להוכיח כי זה אחרת. ואולי מי שיודע ולא רוצה שאחרים ידעו, הוא יהיה זה שיקח את הסוד הגדול והנורא לקבר ואף אחד אחר לעולם לא ידע "מי נתן את ההוראה". (כל אחד יכול לנחש, אבל למען האמת, זה בכלל לא חשוב!).
כבר היה חושך. בקושי ראינו מה אנחנו צריכים לעשות ומי הולך לעשות זאת יחד איתנו. לפי הקולות היו שם גברים ונשים וילדים. חילקו לנו מכושים, מעדרים ומגרפות. היינו נלהבים ובמצב רוח פטריוטי. כל הזמן היינו במצב פטריוטי, אבל באותם הרגעים זה היה מעל ומעבר לרגיל. זה לא היה פשוט, זה לא היה סתם ככה, אנחנו בידינו הקטנות הלכנו להציל את ירושלים, לא לבד, אבל כולנו כאיש אחד. אנחנו סללנו שדה תעופה. אם היו אומרים לנו לפני כן שאנחנו הולכים לשתף פעולה, לעבוד ביחד עם אנשי גבעת שאול, היינו או נשארים בבית, או חושבים שמישהו חומד לו לצון על חשבוננו. באמת?! אנחנו ו"הכורדים האלה"?!
אבל בזמנים ההם, בתנאים ההם, זה התקבל אחרת. העיר הייתה במצור. את מנות המזון מדדו לנו בגרמים. את המים, אפילו שהיו אלה מים פרטיים שלנו, מהבורות שלנו, חילקו לנו במשורה, יותר נכון בליטרים, חמישה ליטר ביום לבן אדם. מים ששימשו לנו לשתיה ולרחצה ולבישול ולהשקיה, למי שהיו לו כמה מטרים רבועים של אדמה סביב הבית שאפשר לגדל עליה כמה ירקות, ולשטיפת בית השימוש לאחר השימוש, חס וחלילה לא אחרי כל פעם שמישהו עשה שם משהו. (רק אחרי שנים רבות למדתי בארה"ב את הסיסמה שנאמרה שם אחרי שנים רצופות של בצורות קשות if it?s yellow it?s mellow, if it?s brown flush it down כלומר, בתרגום חופשי: כשזה צהוב זה עדין, כשזה חום שטוף את זה).
תאמינו או לא, לאור היום אפשר היה לראות את המסלול שנסלל. הוא התחיל בקרית משה (השכונה שלנו) ונמשך לאורכה של שכונת גבעת שאול (שקראנו לה "שכונת הכורדים" כאות לזלזול התהומי שלנו בתושביה) וכמעט עד לבתיו הקיצוניים של מה שהיה הכפר הערבי דיר יאסין. את העבודה עשינו אחרי רדת החשיכה, כי ביום היינו חשופים לראיה של הליגיון שישב בנבי סמואל שממול. בשדה הריק שבין השכונה שלנו והמסלול עמד בית כמעט בודד של שלוש קומות והוא נבחר להיות "מגדל הפיקוח" של שדה התעופה. אנחנו היינו סתם אזרחים. אנחנו לא קבענו שום דבר ואף אחד גם לא שאל אותנו. רק מאוחר יותר הסתבר לנו כי היה מי שהיה אחראי על שדות התעופה. שדות תעופה בלשון רבים (שבתי טבת, גב העטיפה. יצחק לוי עמ'399 .)
בנבי סמואל היו מוצבים תותחי הליגיון שהפגיזו את ירושלים וביחוד את שכונתנו והשכונות הצמודות לה כי היינו השכונות המערביות של העיר והקרובות ביותר לנבי סמואל, שהפלמ"ח וצה"ל לא הצליחו לכבוש אותו.
אפשר לומר כי כבר כמעט הסתגלנו להפגזות ה"רגילות"/לכן אני חושב שבימים הראשונים לאחר שנגמרה סלילת שדה התעופה לא הבין אף אחד למה היתה השכונה לפתע למקום ה"אהוב" ביותר על פגזי הליגיון. למזלנו זה לקח רק כמה ימים. עד שמישהו הבין כי ה"הסוואה" שנעשתה למגדל הפיקוח. הסווואה שהיתה ריבועים ריבועים של שחור ולבן, לא רק שאינה הסוואה אלא להיפך, סימון מטרה! מיד נצבעה הקומה השלישית של הבנין בצבע חום. האגדה סיפרה כי מאחר ולא אפשר היה להשיג בירושלים הנצורה צבע, נצבע הבנין בבוץ וזאת על אף שהמים היו במשורה.
ברור היה לכולם, כלומר לאנשי השכונה, כי יש בינינו מרגל או בוגד, ושאם רק נתפוס אותו, דינו יהיה מוות!
ואכן הבוגד נתפס, לא על ידי אנשי השכונה אלא על ידי מי שהיו מופקדים על תפיסת מרגלים ובוגדים: אנשי הש"י - שרות הידיעות של ההגנה, או אנשי חיל המודיעין שכבר הלך והתגבש. די מהר התפשטה השמועה כי המרגל שנתפס הוא מאיר טוביאנסקי שנשפט והוצא להורג. אז, בימים ההם ואני עוד ילד, נאנחו כולם, כל אנשי השכונה, אנחת רווחה, וברור היה לכולם כי הסיוט והפחד שנבע ממנו עבר ובהחלט היה מקובל על כולם שבזמן מלחמה, משפט שדה והוצאה להורג הינם הדבר הנכון לעשותו.
רק מאוחר יותר החלו לעלות השמות של האנשים שהיו מעורבים באירועים אולם שם אחד במיוחד הלך והשתרש בתודעת האנשים. על אף שהיה רק "כינור שני" המשיך שמו ללוות את המציאות הישראלית עד היום ואינני יודע עד מתי עוד ירחף השם הזה. בנימין ג'בלי (גבלי) שהלך לעולמו לפני כחודשיים ועל כך נשאלות השאלות שברישא, ושאלות נוספות בענין נוסף שידובר בו בהמשך. היפורסם או לא יפורסם. האם לקח עימו לקבר את הסודות.
בהמשך אני רוצה לקשור לענין שם נוסף שלדעתי לא היה צריך להיות קשור למכלול המקרה. לא לבגידה שהיתה או לא היתה. לא לחקירה שהיתה כפי שהיתה. לא לפסק הדין ולא לגזר הדין ולא להוצאתו לפועל.
עד היום זה המקרה היחידי בהיסטוריה של מדינת ישראל בו מוצא להורג קצין ישראלי בעוון בגידה.
ושדה התעופה?
שדה התעופה שהוא לב דברי אלה, נשכח! בגלל מיקומו שאופיין כבר בספרו של יצחק (לויצה) לוי שהיה ראש שירות הידיעות, הש"י, בירושלים ובימים שלאחר פרוץ מלחמת השחרור ולאחר שמילא תפקידי פיקוד שונים בירושלים ועד לפיקוד על מחוז ירושלים:
"...במשך המחצית השניה של חודש מאי [1948 א.ח.] שבו היה הכביש הראשי לירושלים חסום, היתה האספקה לירושלים תלויה בחיל-האויר הקטן שלנו. עוד בשלב מוקדם יחסית, לפני מבצע קלשון, הציע מטה המחוז למטה הכללי לבדוק אפשרות של הצנחת תחמושת לעיר, בשטח הגובל בבית-הכרם-רוממה-נוה-שאנן-שכונת הפועלים. מסלול התעופה ליד גבעת-שאול סבל מפרצים של זרמי אוויר שסיכנו את המטוסים הקלים שעמדו אז לרשותנו: כן נמצא המסלול בשדה הראיה של תותחי הלגיון ליד נבי-סמואל..."
( יצחק לויצה לוי, תשעה קבין, עמ'286 ) .
היו אלה סיבות רציניות ביותר שלא להשתמש בשדה התעופה הזה. אולם אני מרשה לעצמי לומר כי היו סיבות כבדות יותר שהביאו להתעלמות כמעט מוחלטת מקיומו. גם אם נתייחס לאמור בציטוט שלעיל בלבד נשאל: בניית שדה תעופה אינו דבר סתמי, ביחוד שהתפקיד שנועד לשדה התעופה בו מדובר היה כל כך חיוני עד כי היו כאלה שתלו בו את עצם המשך קיומה של ירושלים כעיר יהודית. אם כן מי היו אלה שבחרו במקום הלא מתאים ביותר לסלילת השדה? אפשר גם לרדת לפרטים קטנים יותר: מי הגה את הרעיון לצבוע את מגדל הפיקוח בריבועים שחור לבן? הרי הדברים האלה יכולים היו להתקבל או על ידי אנשים מטומטמים, או לחלופין, מנוולים, או שמתחילה רצו לפגוע בכח העמידה של ירושלים, לשלול בכך את האפשרות שהעיר תהיה בירת המדינה ואולי חתרו תחת עצם קיומה של מדינת ישראל. כלומר: או מרגלים, או בוגדים!
על מנת שמרגלים או בוגדים יהיו כאלה, נדרשים כמה תנאים:
בראש ובראשונה, צריך שתהיה להם גישה לאינפורמציה חיונית ומתוך כך גם חסויה וסודית.
שנית, צריך שתהיה להם גישה לגורמים שמעונינים באינפורמציה זו.
שלישית, צריך שיהיו אלה אנשים שאו שהם מודרכים על ידי אמונה מסויימת דתית או פוליטית. או שהם רודפי בצע. או שהם חלשי אופי.
אפשר למנות עוד גורמים אך אני חושב שגורמים אלה הם החיוניים ביותר.
מסיבה שאינה ברורה לי נאחזו החושדים, העוצרים, החוקרים דווקא בנושא אספקת החשמל למוסדות ולמפעלים חיוניים. ברור כי פגיעה באספקת כוח חשמלי למוסדות ולמפעלים עלולה לשתק חלק ניכר מהפעילות הניהולית והפיקודית מחד, ומאידך לעצור את היצור של אמצעי ההגנה ואספקת המוצרים הנדרשים להמשך החיים הסדירים, במידה שאפשר יהיה לקיים את כושרם של האנשים ולשמור, עד כמה שהדבר אפשרי, את המורל.
ומה עם שדות התעופה?
אותנו, אנשי השכונה, אותנו עניין שדה התעופה. שדה התעופה שהיה שלנו. שדה התעופה שנשאר פרוש לפנינו כמת פרוש אברים. שדה התעופה שלא הקל עלינו את קשיי היום-יום במלחמה. שדה התעופה שמיקומו רק הוסיף פגזים לפגוע בשכונה ובבניה. אבל אנחנו, כאמור, מה אנחנו? אנחנו כלום! אותנו לא שאלו!
אל נשכח כי בתקופה בה אנו עוסקים האנגלים עוד היו בארץ והם היו אלה שניהלו את חברת החשמל בירושלים. באותם הימים היו עובדי החברה אנגלים, יהודים וערבים. ברור ששלושת הגורמים האלה היו מעוניינים באינפורמציה על אספקת החשמל וחברת החשמל. ברור שלאור האפשרות הצפויה של מלחמה בין היהודים והערבים. האינפורמציה, אם כן, היתה חיונית לשני הצדדים האלה, יותר מלכל גורם אחר.
קיימים חילוקי דעות באשר לעמדה שנקטו האנגלים ביחס למאבק היהודי/ערבי. אולם העמדה היהודית גרסה כי האנגלים עומדים לצד הערבים ו/או מעוניינים לשמור לעצמם את האפשרות לחזור ולשלוט בארץ ישראל. כך או כך צריך היה למנוע במידת האפשר שהאינפורמציה תהיה בידי אלה גם אלה. אמנם אי אפשר היה למנוע חלק מהאינפורמציה מהאנגלים אך צריך היה למנוע מהם את מה שאפשר ולעשות כל מאמץ למנוע מהם להעביר אותה לערבים.
פרמטרים אלה התאימו לאדם מסויים יותר מאשר לכל אדם אחר:
אחד מה"חוקרים" את הפרשה הזו הוא שבתי טבת. את תוצאות מחקרו הוא פירסם בספר "כיתת יורים בבית ג'יז - על מה הוצא טוביאנסקי להורג?" הספר ראה אור ב-1992 .
מדוע כתבתי את המילה חוקרים במרכאות? אביא כאן לצורך זה ציטוט קטן של הכתוב על גב הספר. כתוב שכנראה נכתב על ידי שבתי טבת עצמו. ההדגשות הן שלי: "שבתי טבת, שיצאו לו מוניטין כביוגרף של בן-גוריון, מרכיב פסיפס בלשי הנקרא בנשימה עצורה. באיזמל מנתחים הוא חושף את אחת הפרשיות ה-מ-ח-ר-י-ד-ו-ת בתולדות המדינה ומ-פ-ע-נ-ח מיסתורין וסודות ש-ה-ו-צ-פ-נ-ו בקנאות רבה".
שבתי טבת, גם אם ירצה ויתאמץ מאמץ רב להציג את עצמו כחוקר חסר פניות, הדבר לא יעלה בידו. מי שיקרא את כתביו לא יתקשה להבחין בהערצתו חסרת המעצורים את בן-גוריון. הדבר נפוץ למדי בין כותבי ביוגרפיות ו/או זכרונות, כולל גם כותבים אחרים שכתבו על נושאים אחרים. אין זו סיבה לשלול באופן טוטאלי את הכתבים ואת הכותבים אך רצוי לקבל את דיבריהם "בערבון מוגבל", כמו שאומרים.
וכך כותב שבתי טבת על דבר גילוי המרגל הבוגד (וסליחה על הציטוט הארוך) : "... והנה ב-16 ביוני, אחרי שההפוגה הראשונה נכנסה ב-11 ביוני לתוקפה, הופיע במשרדם (של דובי יסקי ודב סיני) רייניץ, מעובדיה היהודים של חברת-החשמל הירושלמית, ובפיו סיפור מדהים: יש בוגד! הוא מכוון את הפגזות האויב לאתרים החיוניים! ...מחמת מחסור חמור בדלק... נאלצה חברת-החשמל הירושלמית בסוף מאי 1948 להפסיק את אספקת החשמל, וקווים מיוחדים, שהיוו רשת חירום, נמתחו כדי לספק חשמל רק לשבעים "צרכנים חיוניים"...
באותו יום, 16 ביוני, ישב לשולחנו אהרן אליעזר כהן, מפקידיה היהודים של חברת-החשמל זה 15 שנה, ובמרחק מטר או שניים ממנו ישבו בריאנט (המנהל הבריטי בפועל של חברת-החשמל) ומאיר טוביאנסקי, מהנדס הצרכנים, ושוחחו. לתדהמתו ראה כהן את טוביאנסקי מחזיק בידו את הרשימה הסודית של הצרכנים היהודים, ושמע אותו מסביר לבריאנט מי הם הצרכנים... כהן הנסער ראה ש"המצב קריטי," כדבריו. הוא לא רצה להיות שותף להמשך השיחה ופנה לרייניץ, השליש ב"יחידת החשמל"...וסיפר לו את אשר ראה ושמע. ...רייניץ נזעק אל הפרקליט הצבאי בירושלים, גדעון האוזנר, וזה הפנה אותו ליהודית... במחלקה לקשרי-ציבור. היא הפנתה אותו לממונה עליה, ישראל לוין, וזה סיפר, כי רייניץ הגיע אליו "בבוקר בהיר אחד... בהתרגשות רבה מאוד ובמידה לא קטנה של עצבנות." כשהוא מנופף דף נייר, ואומר: "תעיין הרשימה הזאת!" יש בה "מטרות שאליהם מוזרם חשמל," וטוביאנסקי סימן אותן בכתב ידו. לאחר שלוין הבין כי רייניץ "חושש... הפנה אותו מיד אל שני הדובים. למחרת שיגר אליהם רייניץ את כהן, מי שה"בגידה" התרחשה לנגד עיניו.
...השניים פתחו בחקירה וגילו שרשת חירום...סיפקה איפה זרם בקווים מיוחדים למתקנים ולמפעלים, שחלקם היו סודיים... דובי ופריץ חקרו... וקבעו, שהרשת היתה סוד כמוס..."
מסיבות שנואמר שאינן ברורות משנה שבתאי טבת את ניסוח דבריו. כנראה נזכר לפתע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה: "אבל בינתיים עטו שני הדובים על טרפם". ( שבתאי טבת עמ' 32 ) עד כמה שאני יכול לשפוט, זה הוא אחד הביטויים הנבזיים ביותר שיצאו מעטו ואולי גם מפיו.
עד כאן, וגם מכאן והלאה התנהלו הדברים בצורה הנכונה ביותר. הידיעה עברה משלב לשלב בהררכיה הנדרשת ורק לאחר שמי מהמאיישים את השלבים השונים ניסה להבין את מהות הידיעה ומצא לנכון להעביר את בחינתה לאינסטנציה גבוהה יותר, רק אז נמשכה החקירה. אחד השלבים המתקדמים היה בנימין גבלי אשר קיבל את הפיקוד על הש"י בירושלים ב27 . לאפריל 1948 (תשעה קבין עמ' 398 ).
ברצוני להזכירכם את התנאים הנדרשים, כמפורט לעיל, כדי שיהיה ריגול ו/או בגידה. המצב בירושלים חייב חקירה מעמיקה כי החששות היו מובהקים והמציאות הראתה כי הדבר הוא יותר מסביר. דעתו של שבתאי טבת בענין באמת לא חשובה. זאת היתה המציאות, האמיתית או המדומה, בה חיו אז תושבי ירושלים הנצורה והמופגזת יומם וליל.
האם ההחלטה כי מאיר טובינסקי הוא הבוגד היתה נטולת בסיס וחסרת יסוד?
" בדו"ח ידע פריץ לספר, כי בריאנט הוא "מהמשוטטים בעיר היהודית, מספק תמיד לשאר העובדים האנגלים אינפורמציה על המתרחש בעיר", כי "לדברי העובדים היהודים" הם ניסו למנוע מטוביאנסקי למסור את המידע הסודי לבריאנט: וכי בריאנט "נסע לעיר העתיקה מיד אחרי הפגישה עם טוביאנסקי: כנראה שפחד להעביר את האינפורמציה בטלפון או במשרד החברה."
שבתאי טבת מנסה להמציא לטוביאנסקי "תעודת יושר".
"ומיהו טוביאנסקי?" הוא שואל, ועונה: "מייג'ור לשעבר בחיל-ההנדסה הבריטי ו"פקיד אזרחי במוסדות הנדסה צבאיים" בריטים בירושלים. "דעת חברי מקצוע עליו רעה. הוא מפורסם כמתחנף לאנגלים, לוקח שוחד, מונע עזרה מיהודים וכו'." הוא התקבל לעבודה בחברת-החשמל על-ידי מנהל החברה הבריטי, הקולונל גרשהם, שעימו שירת בצבא ו"התמנה [כמהנדס הצרכנים בחברה] עקב ידידות בלבד כי לא היה לו מושג מהעבודה שהוטלה עליו." כן "היה בעבר מפקד מחנה שנלר של ה"הגנה" בדרגת סרן ומונה לאחר מכן למפקד שדה-התעופה של ירושלים הנצורה... ביקש קו טלפון חיצוני בביתו- שלא דרך המרכזייה הצבאית- וטען שהקו דרוש לו "על מנת שיוכל להתקשר אל שדה התעופה." (שם עמ'33 ). כלומר זו היא דעתו של שבתאי טבת על האיש ועל אלה שהביעו את דעתם שלהם על מאיר טוביאנסקי.
ומה אומר עליו יצחק (לויצה) לוי:
" ירדתי בדרך בורמה לרמת-גן, למטה הכללי. הגעתי בשעת בוקר מוקדמת וניתקלתי באיסר בארי, ראש הש"י. הוא יצא ממשרדו של בן-גוריון [?] וסיפר לי בהתרגשות, כי זה עתה דיווח לבן-גוריון (בהמשך ננסה להבין מה היה מקומו של בו-גוריון בכל הענין) על הוצאתו להורג של מרגל יהודי בירושלים, שהודה באשמתו. לאחר שלחצתי עליו, סיפר לי כי המרגל הוא מאיר טוביאנסקי, שהיה מפקד פלוגת חי"מ ומן החברים הוותיקים בהגנה בירושלים... תדהמתי היתה גדולה. קשה היה לי לקשור את טוביאנסקי, שאותו הכרתי, עם מעשה בגידה מודע. טוביאנסקי נמנה עם המעטים שמצאו מסילות אל לב הפקידים הבריטים הבכירים בחברת-החשמל והתרועע עימם... אף שהוזהרתי, כי טוביאנסקי יסרב לשתף עימנו פעולה, בשל פחדו מן הפיקוד הבריטי,... הוא חשש אומנם מאוד לגורל הקריירה שלו: אך בהיותו אדם חלש-אופי, נכנע לתביעותי וסייע לנו בעבודתנו. במערכה על ירושלים מילא טוביאנסקי תפקידים מינהליים. הוא התמנה מפקד מחנה שנלר, לאחר שהבריטים פינו את המקום. מכאן עבר לנהל את מסלולי התעופה בעיר." (תשעה קבין עמ' 398 ).
ומוסיף יצחק לוי: "בינתיים התחלנו להתחקות אחר הפרשה. התברר כי טוביאנסקי אכן הגיש למנהל הבריטי תרשים של נקודות חיוניות שיש לספק להן חשמל. היה זה מעשה שטות, אופייני לטוביאנסקי, שאיפשר להטיל ספק בטהרת מניעיו: אך בוודאי לא היה כאן מעשה בגידה מודע..."(שם 399 ).
יתכן כי כאן היתה הפרשה חייבת להסתיים. עד כאן היתה הפרשה נושא צבאי במהותו וגם מצאה את פיתרונה בתחום הצבאי. יתכן וכאן היה המקום להסיר אותה מסדר היום השוטף ולהשאיר אותה כאות, כזו או אחרת, למורשת ראשית ימיה של המדינה. למורשת התנהגות הצבא והאזרחים בימי מלחמה. כסמל ליושרה, לפטריוטיות, לתגמול המסירות ולמחיר הבגידה. אולם לא כך היה.
אך טבעי הוא שהיעלמותו הפתאומית של טוביאנסקי עוררה והמריצה את אישתו לנסות ולגלות מה עלה בגורלו. היא פנתה אל שאלתיאל שהיה אז מושל ירושלים אך הוא התחמק וסרב לתת לה תשובה והפנה אותה אל יצחק לוי. יצחק לוי הסתתר מאחרי אי-סמכותו למסור לה מה היה וסרב לומר לה. מכאן והלאה עברה הפרשה לתחום הפוליטי. היה זה דוד בן-גוריון, שלמען האמת ידע מעט מאוד על הנושא, שהעביר את המשך ההתעסקות לתחום הפוליטי. הוא הורה לנהל חקירה. (אך אל נקדים את המאוחר) שבסופה זוכה טוביאנסקי מאשמה וכבודו הושב לו [אולי!].
אז, באותם הימים נאמר כי מטרת הזיכוי היתה למען עתידם של אישתו ובנו (שאותו הכרתי כי היינו בני אותו הגיל והסתובבנו באותם החוגים החברתיים בירושלים הקטנה). מקובל היה עלי אז וכן גם כיום כי למען כבודם של האישה והילד הזיכוי היה במקומו. דעתי שונה באשר לכבודו של טוביאנסקי, בין אם היה המרגל ובין אם לא, כי את הסוד הזה הוא לקח איתו לקברו. אנחנו, בימים ההם בירושלים הנצורה, המופגזת והמורעבת, היינו משוכנעים באשמתו.
מה אומר שבתאי טבת על השתלשלות הדברים?
מבדיקת עצם ה"סופרלטיבים" בהם משתמש טבת, אפשר מיד להבין מה היא דעתו. כבר הזכרתי: "הסתערו שני הדובים על טרפם" (שם עמ' 32 ).
"... כך עמד גם הש"י להיבלע בחלקו במסגרת החדשה - מחלקת מודיעין (ממ"ן) - וישיבת המטה האחרונה שלו נועדה ל-30 ביוני. גבלי ידע שמצפה לו תפקיד חדש, ושימיו כ"ירוחם" ספורים. כדי לזכות במלקוח הגדול - לכידת בוגד בירושלים - ובתהילה שתתלווה אליו, היה עליו להזדרז ולחוטפם לפני שייפלו כפרי בשל לחיקו של אחר. על זכיה כזאת, שתיזכר לדורות, אין מוותרים בנקל." (שם עמ' 34 ).
בהמשך יעשה שבתאי טבת כל מאמץ להוכיח את צידקתו של טוביאנסקי. אולם הדרך בה הוא נוקט, מלמדת, או אמורה ללמד כי כל יתר האנשים המעורבים בפרשה הם אנשים רודפי בצע ושואפי כבוד, חסרי כל מוסר חברי וציבורי, שכל עניינם הוא צמאון דם, עד כי לא איכפת להם להקריב לצורך סיפוק כל הנזכר לעיל, את חייו של אדם.
בראש כל "חיות הטרף" הוא מעמיד את גיבלי. ובמקביל מועלית כאן העובדה כי טוביאנסקי היה לא רק איש חברת החשמל אלא גם עובדת היותו " ...מפקד שדה-התעופה של ירושלים הנצורה" (שם עמ'33 ).
יהיה זה מעניין לדעת, ואין הרבה אפשרויות שנדע, מה היה לשבתאי טבת נגד בנימין גבלי. ואזכיר כמה ציטוטים עוקבים מדבריו של טבת המתייחסים לגיבלי:
"גבלי נקלע למצוקה. מכאן אצה לו הדרך... נראה שהוא העדיף את החיפזון על היסודיות..."
"... סמך את ידיו על חוות הדעת של המומחים שהניחו תרשים חופף של רשת החירום של חברת החשמל ושל ריכוזי ההפגזות. וכי המומחים הללו "היו פקודיו [של גיבלי] הסרים למרותו, שני הדובים".
"גבלי לא חקר אף אחד מפקידיה של חברת החשמל. לוא חקר את זינגר, היה נוכח..."
"אולם גבלי, שזמנו דוחק לא טרח לוודא... ולאמת... הוא לא ערך ולא הורה לערוך, אף אחת מהחקירות שפריץ המליץ עליהן:... קבע גבלי את מניעי בגידתו בהסתמך על אבחנתו הפסיכולוגית, דהיינו - ש"טוביאנסקי מסר ידיעות לאויב... מתוך לויאליות לאנגלים, מתוך טיפשות ובמידה רבה מתוך נאיביות וחרדה לגורלו הוא ולגורל משפחתו במצב החמור אז בירושלים."
"גבלי לא חקר גם את מעשיו של טוביאנסקי כמפקד שדה - התעופה היחיד בירושלים, ולא בדק אם הוא מבריח חומר באוירונים." (שם עמ' 34 -37 ).
בהערכות אלה כבר צריך היה להיות מספיק כדי לבוא חשבון עם גבלי, אולם טבת ממשיך בשלו: "גבלי מסר שאת המשך חקירת טוביאנסקי לש"י בתל אביב - כלומר, לידי מפקדו, בארי - כדרך שנמסר עכבר לחתול רעב." אכן, פואטיקה!
במשפטים שהיו בהמשך, שאליהם עוד נגיע, הואשם בארי ולא גבלי ב"הריגת אדם בניגוד לסעיף 212 של פקודת החוק הפלילי." (טבת עמ' 43 )
שבתאי טבת מפרט בהערה כי חקירת המקרה נעשתה ע"י אהרון חטר-ישי ע"פ הוראת בן גוריון במרס 1949. חקירת המשטרה נעשתה ביולי 1949. חקירה מוקדמת ע"י שופט השלום הראשי אליעזר מלחי נעשתה באוגוסט 1949. משפט בארי התקיים באוקטובר 1949. הוא מציין כי "מהחקירות עולה שהדבר היה בין יום ו' 25 ויום ב' 28 ביוני 1948."
אין ספק כי נתונים אלה מעלים מייד סימני שאלה באשר לערכן של החקירות האלה, ובעיקר את התערבותו של בן גוריון בחקירות. התערבות שלדעתי לא היתה בסמכותו של בן גוריון, ואנסה להסביר מאוחר יותר, מה היו, לדעתי, הסיבות להתערבות זו.
מעניין לדעת מדוע סרבו שאלתיאל ויצחק לוי להענות לבקשתה/דרישתה של אישתו של טוביאנסקי לדעת מה אירע לבעלה: "היא חשה אל שאלתיאל ושאלה אם ידוע לו מה קרה לבעלה. שאלתיאל התחמק מתשובה ושלח אותה אלי [יצחק לוי]. בצאתה מעל שאלתיאל, פגשה בי ודרשה ממני במפגיע שאומר לה מה קרה לבעלה. השבתי לה שאיני מוסמך ואיני רשאי לדבר עימה בעניין זה..." (תשעה קבין עמ' 399 ).
מתמיה הוא כי על אף שנערכו חקירות מספר בענין, בית המשפט לא יכול היה לגבש דעה ולקבוע את התאריכים המדויקים בהם נעצר טוביאנסקי והוצא להורג. יותר מכך: שבתאי טבת מביא דברים מפיו של בארי תוך שהוא מראש מבטא חוסר אמון מוחלט בדברים ובאיש. אם כי במקומות אחרים באותם העמודים בספר הוא שולל את דברי עצמו תוך הפגנת סרוס הדברים והצגתם במובן הפוך למשמעותם.
לדברי בארי הוא יידע את בן גוריון על המשפט ועל ההוצאה להורג כבר ב-48. 7. 1. הדבר אינו מופיע ביומנו של בן-גוריון. לכך יש סימוכין ממקורות אחרים. בארי טען שבן-גוריון אישר בדיעבד את ההוצאה להורג. ש.ט. אינו מאמין בכך. אולם מי שמכיר את דרכי פעולתו של בן-גוריון, יודע כי בן גוריון ידע גם ידע לא רק לאשר, אלא אף לתת הוראות מבלי להשאיר עקבות (ראה עדויות הנוגעות לגרוש ערביי לוד ורמלה ולארועי כפר קאסם).
ב-48. 7. 20 הוצאה הודעה מוסמכת, באישורו של בן-גוריון, על דבר החשדות בריגול,המשפט, וההוצאה להורג.
ב-48. 11. 18 , כלומר, כעבור ארבעה חודשים מיום הפרסום, שלחה אלמנתו של טוביאנסקי מכתב לדוד בן-גוריון, בו היא מציינת גם את דבר תגובות לפניות קודמות שלה ..."ולתמהוני הגדול נתקלתי בהשתמטות אילמת ומסתורית... עד עתה טרם קיבלתי כל ידיעה רשמית ומוסמכת..." (עמ' 71 ) המכתב התקבל בלשכת בן-גוריון ב-23 לנובמבר, אך לא זכה לתשובה. ב-23 לדצמבר שלחה האלמנה תזכורת. ב-27 לדצמבר שלח בן-גוריון מכתב תשובה: "... אין ביכולתי להוציא משפט על בעלך - אולם בדקתי את הפרוצדורה של משפטו, ונתברר לי שלא היה בסדר... לפי שעה אין ביכולתי ובזכותי להביע שום דבר אם בעלך אשם במשהו או לא..." (עמ' 73 ). כלומר, התייחסות להליך הפרוצדוראלי אך לא למהות הבגידה והמשפט.
ברור כי כאן דוד בן-גוריון משקר במודע כי הרי לדברי ש.ט. " בן-גוריון לא ישב איפוא בחיבוק-ידיים. חרף העומס הרב המוטל עליו... הוא נתן דעתו על ליקויי המשפט ...ב-5 ביולי הוא זימן אליו את גורלי [התובע הכללי] ודן עמו שעה ארוכה על חוקת השיפוט תש"ח ... ייתכן איפוא שבאותה שיחה העביר בן-גוריון לגורלי את כל ה"חומר" שקיבל מידי בארי, והטיל עליו "לבדוק את עניין החקירה והמשפט" של טוביאנסקי." (ש.ט. עמ' 67 ) ב-13 ביולי הגיש לו גורלי את מסקנותיו: "כתב גורלי: ברם על יסוד ה"חומר" - ש"היה כנראה מוסמך ביותר" - ועל יסוד "ההודאה מצד" טוביאנסקי " אין ספק שבית הדין [בבית ג'יז] חייב היה להוציא את הפסק שהוציא."
מסקנות אלה לא עלו בקנה אחד עם תכניותיו של בן-גוריון, והמסקנה שאליה הגיע? לסלק את המומחה ולהביא מומחה אחר. "ב-17 ביולי הוא דן עם חטר-ישי "על המשפט הצבאי," (ש.ט. עמ' 69 ).
מסקנות מסוג זה, שבמקרים רבים הביאו להדחה, היו "לחם חוקו" של בן-גוריון. היתה זו דרכו לבסס את מעמדו כמנהיג המדינה כנגד כל אותם אישים: הן פוליטיקאים והן אנשי צבא, שגם הם, בתוקף הנסיבות והזמן היו אנשים פוליטיים, בעיקר מקרב חוגי השמאל?מפ"ם?שהיו חברי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי שעמדו מנגד למפא"י שמנהיגה היה דוד בן-גוריון.
באותם הימים, ימים של מלחמת השחרור, היה בן-גוריון נתון בתנופת הטיהורים הגדולה, תנופה שכאמור מטרתה היתה לסלק מדרכו את כל מי שנראה בעיניו כיריב פוליטי. מכוון שהימים היו ימי מלחמה היה הצורך הדחוף ביותר, הצורך בטיהור הצבא וזאת משום שחלק ניכר, אם לא חלק הארי של הפיקוד הצבאי, היו אותם אנשי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. בראש ובראשונה היה צורך לסלק את ישראל גלילי שהיה אז הרמ"א, הדחה זו כמעט הביאה למרד צבאי (הנסיון הראשון, אך לא היחיד). את יגאל אלון שהיה מפקד הפלמ"ח ובזמן המלחמה מפקד חזית הדרום, וכן קצינים רבים שחלקם פרש בעיקבות פירוק הפלמ"ח, שהשמיט את הבסיס לתפיסת עולמם הרעיוני ותפיסתם את אופייה של המדינה שלמענה הקריבו הם וחבריהם את חייהם. אחרים מצאו את עצמם נדחקים ו/או מודחים מהצבא. את הסילוק וההדחה קיווה בן-גוריון להשיג על ידי אירגון מחדש של הצבא. צעד שאמור היה לנטרל את התנגדות הצבא לשינויים בהם רצה. אולם המערך החדש והשינויים הפרסונליים לא בוצעו: "גרמו לכך חילוקי-דעות חריפים בין בן-גוריון לבין חבר קציני המטה הכללי... חילוקי דעות אלה, שהיה להם גם רקע פוליטי-מפלגתי, החריפו והגיעו עד משבר, כאשר מרביתם של ראשי האגפים במטה הכללי, עם ידין בראשם, הגישו את התפטרותם הקולקטיבית. לעומת זאת, הודיע גם בן גוריון לממשלה על התפטרותו מתפקיד שר בביטחון..." (תשעה קבין עמ' 403 ) .
ארוע טוביאנסקי נתן בידיו של בן-גוריון נשק קל והזדמנות להיפרע, לא רק מהאנשים אלא גם מהאווירה שחיברה בין האנשים שהיו אז, כאמור, מרכיביה של האליטה הצבאית והחברתית של ארץ ישראל ומדינת ישראל.
יתכן גם כי היתה זו נקמתו בבני הדור הארץ ישראלי שלא כל כך פתח את זרועותיו לקראתו. אותו דור של ה"בועזים": בני המושבות, ו/או בניה של ההתישבות העובדת. או אלה שקדמו לו ועסקו, ללא כחל וסרק, ביישוב הארץ, בכיבוש אדמתה ובשמירה והגנה עליה.
קווי דמיון אפשר למצוא גם בהתנהלותו של בן גוריון בפרשת לבון ובעסק הביש, אולם על כך כבר נאמר ונכתב רבות.
אולי אלה הן שתי נקודות מפגש בין דרכו של בן גוריון לדרכו של בנימין גבלי ואולי כאן ועכשיו, עם מותו של גבלי יעלו ויצופו עוד ועוד דברים אשר ישפכו אור, או נכון יותר לומר: יטילו צל עכור ואפל על דרכיו של דוד בן-גוריון. אולי עכשיו יותרו לפרסום הדברים שבנימין גבלי אצר ועצר בתוכו ואולי אפשר להסביר את שתיקתו רבת השנים.
גבלי המשיך, במשך שנים רבות, למלא תפקידים בכירים במשק הכלכלי בארץ. גם אם נקבל כי בשנים הראשונות לקיום המדינה ידעו "אנשי הסוד" ו"יודעי דבר" לשמור את מוצא פיהם, הרי שבשנים האחרונות כמעט ואין איש בארץ, ביחוד בין הפוליטיקאים, אנשי הצבא הבכירים, ואנשי המשק הבכירים, שאינו "רץ" אל גורמי המדיה ולספר את מה שהוא יודע ואת מה שהוא חושב שהוא יודע. אולם, גם בתוך האווירה הזו, שמר גבלי על שתיקה!
לכך יכולות להיות מספר סיבות:
חשש שמא יפליל את עצמו במשהו שרק הוא יודע.
חשש שמא יפגע באנשים היקרים לו.
חשש שיפגע בביטחון המדינה.
פחד מפני אוימים של גורמים שונים, צבאיים או פוליטיים, או כלכליים.
דמי "לא יחרץ" ש"התשלום" על כך הוא כל אותם תפקידים בכירים במשק.
תהיינה הסיבות אשר תהיינה, גבלי שמר בנאמנות יוצאת דופן על שתיקתו. אולי פירסום זכרונותיו יגלה לנו מה הם הסודות אותם הוא יקח איתו לקבר, ומה עלולים להיות הסודות אשר יוציאו מקברם דברים רבים שאחרים רצו לקבור.
אותי, ורצוי שגם את כל השאר, יעניינו פחות "פרשת לבון" ו"העסק ביש". מי שירצה באמת ובתמים לדעת על אלה, יוכל ללא קושי רב לעקוב אחרי החוטים הגלויים והסמויים, אשר במוקדם או במאוחר יובילו אותו למקור אחד: דוד בן גוריון!
מעשים כמעשה העסק ביש, נעשו, נעשים וייעשו, ואת ההוראה לעשות אותם יתנו כאלה שמוסמכים וכאלה שאולי אינם מוסמכים, אך גם אלה וגם אלה יתכחשו למעשיהם, ואם לא תהיה להם ברירה, יש להניח כי יטילו את האחריות על מישהו אחר. לכן אני לא מייחס ל"פרשה" ול"עסק ביש" חשיבות רבה.
מאחר ואני רואה את האקטואליזציה של העבר, אני רוצה להתרכז דווקא בפרשת טוביאנסקי:
אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, נראה כי היתה זו הפעם האחת והיחידה, עד כמה שידיעתי מגעת, בה נשפט קצין צה"ל בפני בית דין שדה, נידון למות בפני אותו בית הדין, והוצא מיד להורג על פי פסק הדין של אותו בית הדין. עוד נראה כי הדבר נעשה בימיה הראשונים של המדינה, ובזמן מלחמה.
אפילו במעין השילוח, שמימיו הולכים לאט, זרמו כבר מים רבים. מדינת ישראל כיום שוב אינה כפי שהיתה בימים ההם, ואני יודע כי ישנם רבים המצטערים על כך. אני יכול להצביע רק על מקרה אחד בכל שנות המדינה, שאפשר לראות בו קווי דמיון למקרה טוביאנסקי וזאת אולי משום שאין בידי את כל הפרטים. עד כמה שידיעתי מגעת היה רק מקרה אחד שיכול היה ואולי רצוי היה שיגמר באותה הצורה. מקרה בו קצין צה"ל בדרגה גבוהה ביותר, קם ונטש את חייליו באמצע מלחמה משום שהגורמים למלחמה והתנהלותה לא מצאו חן בעיניו ולא עלו בקנה אחד עם דרכו הרעיונית. אם היה המקרה מתקיים ונידון בימיה הראשונים של המדינה, אין לי ספק שהנ"ל היה חייב להישפט מיד בפני בין דין שדה ומוצא להורג בו במקום בידיעת חייליו. על הסיבות למה זה לא נעשה, לא כאן המקום לדון, כי הנושא והדיון הם פניה של המדינה והחברה כולה.
עוד אומר: אם אכן היה פירושם של מעשי טוביאנסקי- בגידה, אם מסירת פרטים שיש להם ערך בטחוני גם בזמני שלום (בהנחה כי הימים בהם אנו חיים כיום הם ימי שלום) גם הם נכנסים לקטגוריה של בגידה, ויש רבים בעם ובארץ שכך הם רואים את הדברים, הרי שמעשיהם של אנשי "שלום עכשיו" ובמיוחד מעשיהם של מוסי רז בעבר ושל דרור אטקס בעבר הקרוב ואולי גם כיום, הם מעשי בגידה שיש לתת עליהם את הדין.
מה שקרה בימים האחרונים עם פרופ' שטרנהל הרעיד את עצמותי מפחד. הפחד שדרך זו של פגיעה פיסית באנשים רק משום שדעתם שונה משלי מדיר שינה מעיני, ולא חשוב אם אני מסכים אם דעתו של שטרנהל או מתנגד לה.
אם הייתי יודע כי דעתם של אנשים מסויימים, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, מביאה בפועל לפגיעה באנשים אחרים, אולי הייתי חושב אחרת. אם הדברים היו מביאים בפועל לפגיעה בביטחון המדינה, אולי הייתי חושב אחרת. אולם , כל עוד הדברים נעשים ונאמרים במסגרת הדמוקרטית, הרעועה למדי, הקיימת בישראל, ואני מוציא כאן מכלל הדיון את היחסים הרעים והטובים עם הערבים, הישראלים והאחרים. הכרחי הוא להמנע מקיום של "מלחמה פיסית". מלחמה מילולית, על אף האימרה שהחיים והמוות ביד הלשון, עוד לא הרגה אף אחד.
כולם עומדים על קצות האצבעות. כולם עומדים מתוחי צוואר. כולם מנסים לבלוע את הריר שהתייבש בפיהם. יפורסם או לא יפורסם?!
כולם יודעים שנכתב משהו, אולי כבר ספר, אולי רק טיוטה. יש מי שאומר שלא פחות מ-600 עמודים, יש מי שאומר שבטח יותר, כי על כמות כזאת של סודות שאף אחד לא יודע מה הם, נכתבו כבר תילי תילים של מאמרים וספרים, הערכות וספקולציות של יודעי דבר ושל כאלה שלא יודעים כלום, אבל זה אף פעם לא הפריע להם לפרש ולנתח את אי הידיעה הזו. אך מאחר וגם אף אחד אחר לא בדיוק יודע, אז ההנחות והניחושים של כל אחד יכולים להיות גם "האמת" של כל אחד.
אז יפורסם או לא יפורסם?! ובנושא שבו אנחנו והם וכל אחד עוסק, השאלה הזו לכשעצמה יכולה להיות פרשה בפני עצמה, או עסק ביש. עוד אין לנו מושג מי יבחש ומי יבשל ומי יקדיח ומי יפריח, ואולי כתוצאה של כל אלה, לעולם לא נדע מה היה הסוד שאולי באמת הוא יקח איתו לקבר ובכל מקרה, אם יהיה/יהיו מי שמעונינים שהסודות לא יתגלו לעולם. תמיד אפשר יהיה לומר שהוא לקח איתו, ומי שלא יאמין, כדאי שיאמין, ובכל מקרה לא אפשר יהיה להוכיח כי זה אחרת. ואולי מי שיודע ולא רוצה שאחרים ידעו, הוא יהיה זה שיקח את הסוד הגדול והנורא לקבר ואף אחד אחר לעולם לא ידע "מי נתן את ההוראה". (כל אחד יכול לנחש, אבל למען האמת, זה בכלל לא חשוב!).
כבר היה חושך. בקושי ראינו מה אנחנו צריכים לעשות ומי הולך לעשות זאת יחד איתנו. לפי הקולות היו שם גברים ונשים וילדים. חילקו לנו מכושים, מעדרים ומגרפות. היינו נלהבים ובמצב רוח פטריוטי. כל הזמן היינו במצב פטריוטי, אבל באותם הרגעים זה היה מעל ומעבר לרגיל. זה לא היה פשוט, זה לא היה סתם ככה, אנחנו בידינו הקטנות הלכנו להציל את ירושלים, לא לבד, אבל כולנו כאיש אחד. אנחנו סללנו שדה תעופה. אם היו אומרים לנו לפני כן שאנחנו הולכים לשתף פעולה, לעבוד ביחד עם אנשי גבעת שאול, היינו או נשארים בבית, או חושבים שמישהו חומד לו לצון על חשבוננו. באמת?! אנחנו ו"הכורדים האלה"?!
אבל בזמנים ההם, בתנאים ההם, זה התקבל אחרת. העיר הייתה במצור. את מנות המזון מדדו לנו בגרמים. את המים, אפילו שהיו אלה מים פרטיים שלנו, מהבורות שלנו, חילקו לנו במשורה, יותר נכון בליטרים, חמישה ליטר ביום לבן אדם. מים ששימשו לנו לשתיה ולרחצה ולבישול ולהשקיה, למי שהיו לו כמה מטרים רבועים של אדמה סביב הבית שאפשר לגדל עליה כמה ירקות, ולשטיפת בית השימוש לאחר השימוש, חס וחלילה לא אחרי כל פעם שמישהו עשה שם משהו. (רק אחרי שנים רבות למדתי בארה"ב את הסיסמה שנאמרה שם אחרי שנים רצופות של בצורות קשות if it?s yellow it?s mellow, if it?s brown flush it down כלומר, בתרגום חופשי: כשזה צהוב זה עדין, כשזה חום שטוף את זה).
תאמינו או לא, לאור היום אפשר היה לראות את המסלול שנסלל. הוא התחיל בקרית משה (השכונה שלנו) ונמשך לאורכה של שכונת גבעת שאול (שקראנו לה "שכונת הכורדים" כאות לזלזול התהומי שלנו בתושביה) וכמעט עד לבתיו הקיצוניים של מה שהיה הכפר הערבי דיר יאסין. את העבודה עשינו אחרי רדת החשיכה, כי ביום היינו חשופים לראיה של הליגיון שישב בנבי סמואל שממול. בשדה הריק שבין השכונה שלנו והמסלול עמד בית כמעט בודד של שלוש קומות והוא נבחר להיות "מגדל הפיקוח" של שדה התעופה. אנחנו היינו סתם אזרחים. אנחנו לא קבענו שום דבר ואף אחד גם לא שאל אותנו. רק מאוחר יותר הסתבר לנו כי היה מי שהיה אחראי על שדות התעופה. שדות תעופה בלשון רבים (שבתי טבת, גב העטיפה. יצחק לוי עמ'399 .)
בנבי סמואל היו מוצבים תותחי הליגיון שהפגיזו את ירושלים וביחוד את שכונתנו והשכונות הצמודות לה כי היינו השכונות המערביות של העיר והקרובות ביותר לנבי סמואל, שהפלמ"ח וצה"ל לא הצליחו לכבוש אותו.
אפשר לומר כי כבר כמעט הסתגלנו להפגזות ה"רגילות"/לכן אני חושב שבימים הראשונים לאחר שנגמרה סלילת שדה התעופה לא הבין אף אחד למה היתה השכונה לפתע למקום ה"אהוב" ביותר על פגזי הליגיון. למזלנו זה לקח רק כמה ימים. עד שמישהו הבין כי ה"הסוואה" שנעשתה למגדל הפיקוח. הסווואה שהיתה ריבועים ריבועים של שחור ולבן, לא רק שאינה הסוואה אלא להיפך, סימון מטרה! מיד נצבעה הקומה השלישית של הבנין בצבע חום. האגדה סיפרה כי מאחר ולא אפשר היה להשיג בירושלים הנצורה צבע, נצבע הבנין בבוץ וזאת על אף שהמים היו במשורה.
ברור היה לכולם, כלומר לאנשי השכונה, כי יש בינינו מרגל או בוגד, ושאם רק נתפוס אותו, דינו יהיה מוות!
ואכן הבוגד נתפס, לא על ידי אנשי השכונה אלא על ידי מי שהיו מופקדים על תפיסת מרגלים ובוגדים: אנשי הש"י - שרות הידיעות של ההגנה, או אנשי חיל המודיעין שכבר הלך והתגבש. די מהר התפשטה השמועה כי המרגל שנתפס הוא מאיר טוביאנסקי שנשפט והוצא להורג. אז, בימים ההם ואני עוד ילד, נאנחו כולם, כל אנשי השכונה, אנחת רווחה, וברור היה לכולם כי הסיוט והפחד שנבע ממנו עבר ובהחלט היה מקובל על כולם שבזמן מלחמה, משפט שדה והוצאה להורג הינם הדבר הנכון לעשותו.
רק מאוחר יותר החלו לעלות השמות של האנשים שהיו מעורבים באירועים אולם שם אחד במיוחד הלך והשתרש בתודעת האנשים. על אף שהיה רק "כינור שני" המשיך שמו ללוות את המציאות הישראלית עד היום ואינני יודע עד מתי עוד ירחף השם הזה. בנימין ג'בלי (גבלי) שהלך לעולמו לפני כחודשיים ועל כך נשאלות השאלות שברישא, ושאלות נוספות בענין נוסף שידובר בו בהמשך. היפורסם או לא יפורסם. האם לקח עימו לקבר את הסודות.
בהמשך אני רוצה לקשור לענין שם נוסף שלדעתי לא היה צריך להיות קשור למכלול המקרה. לא לבגידה שהיתה או לא היתה. לא לחקירה שהיתה כפי שהיתה. לא לפסק הדין ולא לגזר הדין ולא להוצאתו לפועל.
עד היום זה המקרה היחידי בהיסטוריה של מדינת ישראל בו מוצא להורג קצין ישראלי בעוון בגידה.
ושדה התעופה?
שדה התעופה שהוא לב דברי אלה, נשכח! בגלל מיקומו שאופיין כבר בספרו של יצחק (לויצה) לוי שהיה ראש שירות הידיעות, הש"י, בירושלים ובימים שלאחר פרוץ מלחמת השחרור ולאחר שמילא תפקידי פיקוד שונים בירושלים ועד לפיקוד על מחוז ירושלים:
"...במשך המחצית השניה של חודש מאי [1948 א.ח.] שבו היה הכביש הראשי לירושלים חסום, היתה האספקה לירושלים תלויה בחיל-האויר הקטן שלנו. עוד בשלב מוקדם יחסית, לפני מבצע קלשון, הציע מטה המחוז למטה הכללי לבדוק אפשרות של הצנחת תחמושת לעיר, בשטח הגובל בבית-הכרם-רוממה-נוה-שאנן-שכונת הפועלים. מסלול התעופה ליד גבעת-שאול סבל מפרצים של זרמי אוויר שסיכנו את המטוסים הקלים שעמדו אז לרשותנו: כן נמצא המסלול בשדה הראיה של תותחי הלגיון ליד נבי-סמואל..."
( יצחק לויצה לוי, תשעה קבין, עמ'286 ) .
היו אלה סיבות רציניות ביותר שלא להשתמש בשדה התעופה הזה. אולם אני מרשה לעצמי לומר כי היו סיבות כבדות יותר שהביאו להתעלמות כמעט מוחלטת מקיומו. גם אם נתייחס לאמור בציטוט שלעיל בלבד נשאל: בניית שדה תעופה אינו דבר סתמי, ביחוד שהתפקיד שנועד לשדה התעופה בו מדובר היה כל כך חיוני עד כי היו כאלה שתלו בו את עצם המשך קיומה של ירושלים כעיר יהודית. אם כן מי היו אלה שבחרו במקום הלא מתאים ביותר לסלילת השדה? אפשר גם לרדת לפרטים קטנים יותר: מי הגה את הרעיון לצבוע את מגדל הפיקוח בריבועים שחור לבן? הרי הדברים האלה יכולים היו להתקבל או על ידי אנשים מטומטמים, או לחלופין, מנוולים, או שמתחילה רצו לפגוע בכח העמידה של ירושלים, לשלול בכך את האפשרות שהעיר תהיה בירת המדינה ואולי חתרו תחת עצם קיומה של מדינת ישראל. כלומר: או מרגלים, או בוגדים!
על מנת שמרגלים או בוגדים יהיו כאלה, נדרשים כמה תנאים:
בראש ובראשונה, צריך שתהיה להם גישה לאינפורמציה חיונית ומתוך כך גם חסויה וסודית.
שנית, צריך שתהיה להם גישה לגורמים שמעונינים באינפורמציה זו.
שלישית, צריך שיהיו אלה אנשים שאו שהם מודרכים על ידי אמונה מסויימת דתית או פוליטית. או שהם רודפי בצע. או שהם חלשי אופי.
אפשר למנות עוד גורמים אך אני חושב שגורמים אלה הם החיוניים ביותר.
מסיבה שאינה ברורה לי נאחזו החושדים, העוצרים, החוקרים דווקא בנושא אספקת החשמל למוסדות ולמפעלים חיוניים. ברור כי פגיעה באספקת כוח חשמלי למוסדות ולמפעלים עלולה לשתק חלק ניכר מהפעילות הניהולית והפיקודית מחד, ומאידך לעצור את היצור של אמצעי ההגנה ואספקת המוצרים הנדרשים להמשך החיים הסדירים, במידה שאפשר יהיה לקיים את כושרם של האנשים ולשמור, עד כמה שהדבר אפשרי, את המורל.
ומה עם שדות התעופה?
אותנו, אנשי השכונה, אותנו עניין שדה התעופה. שדה התעופה שהיה שלנו. שדה התעופה שנשאר פרוש לפנינו כמת פרוש אברים. שדה התעופה שלא הקל עלינו את קשיי היום-יום במלחמה. שדה התעופה שמיקומו רק הוסיף פגזים לפגוע בשכונה ובבניה. אבל אנחנו, כאמור, מה אנחנו? אנחנו כלום! אותנו לא שאלו!
אל נשכח כי בתקופה בה אנו עוסקים האנגלים עוד היו בארץ והם היו אלה שניהלו את חברת החשמל בירושלים. באותם הימים היו עובדי החברה אנגלים, יהודים וערבים. ברור ששלושת הגורמים האלה היו מעוניינים באינפורמציה על אספקת החשמל וחברת החשמל. ברור שלאור האפשרות הצפויה של מלחמה בין היהודים והערבים. האינפורמציה, אם כן, היתה חיונית לשני הצדדים האלה, יותר מלכל גורם אחר.
קיימים חילוקי דעות באשר לעמדה שנקטו האנגלים ביחס למאבק היהודי/ערבי. אולם העמדה היהודית גרסה כי האנגלים עומדים לצד הערבים ו/או מעוניינים לשמור לעצמם את האפשרות לחזור ולשלוט בארץ ישראל. כך או כך צריך היה למנוע במידת האפשר שהאינפורמציה תהיה בידי אלה גם אלה. אמנם אי אפשר היה למנוע חלק מהאינפורמציה מהאנגלים אך צריך היה למנוע מהם את מה שאפשר ולעשות כל מאמץ למנוע מהם להעביר אותה לערבים.
פרמטרים אלה התאימו לאדם מסויים יותר מאשר לכל אדם אחר:
אחד מה"חוקרים" את הפרשה הזו הוא שבתי טבת. את תוצאות מחקרו הוא פירסם בספר "כיתת יורים בבית ג'יז - על מה הוצא טוביאנסקי להורג?" הספר ראה אור ב-1992 .
מדוע כתבתי את המילה חוקרים במרכאות? אביא כאן לצורך זה ציטוט קטן של הכתוב על גב הספר. כתוב שכנראה נכתב על ידי שבתי טבת עצמו. ההדגשות הן שלי: "שבתי טבת, שיצאו לו מוניטין כביוגרף של בן-גוריון, מרכיב פסיפס בלשי הנקרא בנשימה עצורה. באיזמל מנתחים הוא חושף את אחת הפרשיות ה-מ-ח-ר-י-ד-ו-ת בתולדות המדינה ומ-פ-ע-נ-ח מיסתורין וסודות ש-ה-ו-צ-פ-נ-ו בקנאות רבה".
שבתי טבת, גם אם ירצה ויתאמץ מאמץ רב להציג את עצמו כחוקר חסר פניות, הדבר לא יעלה בידו. מי שיקרא את כתביו לא יתקשה להבחין בהערצתו חסרת המעצורים את בן-גוריון. הדבר נפוץ למדי בין כותבי ביוגרפיות ו/או זכרונות, כולל גם כותבים אחרים שכתבו על נושאים אחרים. אין זו סיבה לשלול באופן טוטאלי את הכתבים ואת הכותבים אך רצוי לקבל את דיבריהם "בערבון מוגבל", כמו שאומרים.
וכך כותב שבתי טבת על דבר גילוי המרגל הבוגד (וסליחה על הציטוט הארוך) : "... והנה ב-16 ביוני, אחרי שההפוגה הראשונה נכנסה ב-11 ביוני לתוקפה, הופיע במשרדם (של דובי יסקי ודב סיני) רייניץ, מעובדיה היהודים של חברת-החשמל הירושלמית, ובפיו סיפור מדהים: יש בוגד! הוא מכוון את הפגזות האויב לאתרים החיוניים! ...מחמת מחסור חמור בדלק... נאלצה חברת-החשמל הירושלמית בסוף מאי 1948 להפסיק את אספקת החשמל, וקווים מיוחדים, שהיוו רשת חירום, נמתחו כדי לספק חשמל רק לשבעים "צרכנים חיוניים"...
באותו יום, 16 ביוני, ישב לשולחנו אהרן אליעזר כהן, מפקידיה היהודים של חברת-החשמל זה 15 שנה, ובמרחק מטר או שניים ממנו ישבו בריאנט (המנהל הבריטי בפועל של חברת-החשמל) ומאיר טוביאנסקי, מהנדס הצרכנים, ושוחחו. לתדהמתו ראה כהן את טוביאנסקי מחזיק בידו את הרשימה הסודית של הצרכנים היהודים, ושמע אותו מסביר לבריאנט מי הם הצרכנים... כהן הנסער ראה ש"המצב קריטי," כדבריו. הוא לא רצה להיות שותף להמשך השיחה ופנה לרייניץ, השליש ב"יחידת החשמל"...וסיפר לו את אשר ראה ושמע. ...רייניץ נזעק אל הפרקליט הצבאי בירושלים, גדעון האוזנר, וזה הפנה אותו ליהודית... במחלקה לקשרי-ציבור. היא הפנתה אותו לממונה עליה, ישראל לוין, וזה סיפר, כי רייניץ הגיע אליו "בבוקר בהיר אחד... בהתרגשות רבה מאוד ובמידה לא קטנה של עצבנות." כשהוא מנופף דף נייר, ואומר: "תעיין הרשימה הזאת!" יש בה "מטרות שאליהם מוזרם חשמל," וטוביאנסקי סימן אותן בכתב ידו. לאחר שלוין הבין כי רייניץ "חושש... הפנה אותו מיד אל שני הדובים. למחרת שיגר אליהם רייניץ את כהן, מי שה"בגידה" התרחשה לנגד עיניו.
...השניים פתחו בחקירה וגילו שרשת חירום...סיפקה איפה זרם בקווים מיוחדים למתקנים ולמפעלים, שחלקם היו סודיים... דובי ופריץ חקרו... וקבעו, שהרשת היתה סוד כמוס..."
מסיבות שנואמר שאינן ברורות משנה שבתאי טבת את ניסוח דבריו. כנראה נזכר לפתע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה: "אבל בינתיים עטו שני הדובים על טרפם". ( שבתאי טבת עמ' 32 ) עד כמה שאני יכול לשפוט, זה הוא אחד הביטויים הנבזיים ביותר שיצאו מעטו ואולי גם מפיו.
עד כאן, וגם מכאן והלאה התנהלו הדברים בצורה הנכונה ביותר. הידיעה עברה משלב לשלב בהררכיה הנדרשת ורק לאחר שמי מהמאיישים את השלבים השונים ניסה להבין את מהות הידיעה ומצא לנכון להעביר את בחינתה לאינסטנציה גבוהה יותר, רק אז נמשכה החקירה. אחד השלבים המתקדמים היה בנימין גבלי אשר קיבל את הפיקוד על הש"י בירושלים ב27 . לאפריל 1948 (תשעה קבין עמ' 398 ).
ברצוני להזכירכם את התנאים הנדרשים, כמפורט לעיל, כדי שיהיה ריגול ו/או בגידה. המצב בירושלים חייב חקירה מעמיקה כי החששות היו מובהקים והמציאות הראתה כי הדבר הוא יותר מסביר. דעתו של שבתאי טבת בענין באמת לא חשובה. זאת היתה המציאות, האמיתית או המדומה, בה חיו אז תושבי ירושלים הנצורה והמופגזת יומם וליל.
האם ההחלטה כי מאיר טובינסקי הוא הבוגד היתה נטולת בסיס וחסרת יסוד?
" בדו"ח ידע פריץ לספר, כי בריאנט הוא "מהמשוטטים בעיר היהודית, מספק תמיד לשאר העובדים האנגלים אינפורמציה על המתרחש בעיר", כי "לדברי העובדים היהודים" הם ניסו למנוע מטוביאנסקי למסור את המידע הסודי לבריאנט: וכי בריאנט "נסע לעיר העתיקה מיד אחרי הפגישה עם טוביאנסקי: כנראה שפחד להעביר את האינפורמציה בטלפון או במשרד החברה."
שבתאי טבת מנסה להמציא לטוביאנסקי "תעודת יושר".
"ומיהו טוביאנסקי?" הוא שואל, ועונה: "מייג'ור לשעבר בחיל-ההנדסה הבריטי ו"פקיד אזרחי במוסדות הנדסה צבאיים" בריטים בירושלים. "דעת חברי מקצוע עליו רעה. הוא מפורסם כמתחנף לאנגלים, לוקח שוחד, מונע עזרה מיהודים וכו'." הוא התקבל לעבודה בחברת-החשמל על-ידי מנהל החברה הבריטי, הקולונל גרשהם, שעימו שירת בצבא ו"התמנה [כמהנדס הצרכנים בחברה] עקב ידידות בלבד כי לא היה לו מושג מהעבודה שהוטלה עליו." כן "היה בעבר מפקד מחנה שנלר של ה"הגנה" בדרגת סרן ומונה לאחר מכן למפקד שדה-התעופה של ירושלים הנצורה... ביקש קו טלפון חיצוני בביתו- שלא דרך המרכזייה הצבאית- וטען שהקו דרוש לו "על מנת שיוכל להתקשר אל שדה התעופה." (שם עמ'33 ). כלומר זו היא דעתו של שבתאי טבת על האיש ועל אלה שהביעו את דעתם שלהם על מאיר טוביאנסקי.
ומה אומר עליו יצחק (לויצה) לוי:
" ירדתי בדרך בורמה לרמת-גן, למטה הכללי. הגעתי בשעת בוקר מוקדמת וניתקלתי באיסר בארי, ראש הש"י. הוא יצא ממשרדו של בן-גוריון [?] וסיפר לי בהתרגשות, כי זה עתה דיווח לבן-גוריון (בהמשך ננסה להבין מה היה מקומו של בו-גוריון בכל הענין) על הוצאתו להורג של מרגל יהודי בירושלים, שהודה באשמתו. לאחר שלחצתי עליו, סיפר לי כי המרגל הוא מאיר טוביאנסקי, שהיה מפקד פלוגת חי"מ ומן החברים הוותיקים בהגנה בירושלים... תדהמתי היתה גדולה. קשה היה לי לקשור את טוביאנסקי, שאותו הכרתי, עם מעשה בגידה מודע. טוביאנסקי נמנה עם המעטים שמצאו מסילות אל לב הפקידים הבריטים הבכירים בחברת-החשמל והתרועע עימם... אף שהוזהרתי, כי טוביאנסקי יסרב לשתף עימנו פעולה, בשל פחדו מן הפיקוד הבריטי,... הוא חשש אומנם מאוד לגורל הקריירה שלו: אך בהיותו אדם חלש-אופי, נכנע לתביעותי וסייע לנו בעבודתנו. במערכה על ירושלים מילא טוביאנסקי תפקידים מינהליים. הוא התמנה מפקד מחנה שנלר, לאחר שהבריטים פינו את המקום. מכאן עבר לנהל את מסלולי התעופה בעיר." (תשעה קבין עמ' 398 ).
ומוסיף יצחק לוי: "בינתיים התחלנו להתחקות אחר הפרשה. התברר כי טוביאנסקי אכן הגיש למנהל הבריטי תרשים של נקודות חיוניות שיש לספק להן חשמל. היה זה מעשה שטות, אופייני לטוביאנסקי, שאיפשר להטיל ספק בטהרת מניעיו: אך בוודאי לא היה כאן מעשה בגידה מודע..."(שם 399 ).
יתכן כי כאן היתה הפרשה חייבת להסתיים. עד כאן היתה הפרשה נושא צבאי במהותו וגם מצאה את פיתרונה בתחום הצבאי. יתכן וכאן היה המקום להסיר אותה מסדר היום השוטף ולהשאיר אותה כאות, כזו או אחרת, למורשת ראשית ימיה של המדינה. למורשת התנהגות הצבא והאזרחים בימי מלחמה. כסמל ליושרה, לפטריוטיות, לתגמול המסירות ולמחיר הבגידה. אולם לא כך היה.
אך טבעי הוא שהיעלמותו הפתאומית של טוביאנסקי עוררה והמריצה את אישתו לנסות ולגלות מה עלה בגורלו. היא פנתה אל שאלתיאל שהיה אז מושל ירושלים אך הוא התחמק וסרב לתת לה תשובה והפנה אותה אל יצחק לוי. יצחק לוי הסתתר מאחרי אי-סמכותו למסור לה מה היה וסרב לומר לה. מכאן והלאה עברה הפרשה לתחום הפוליטי. היה זה דוד בן-גוריון, שלמען האמת ידע מעט מאוד על הנושא, שהעביר את המשך ההתעסקות לתחום הפוליטי. הוא הורה לנהל חקירה. (אך אל נקדים את המאוחר) שבסופה זוכה טוביאנסקי מאשמה וכבודו הושב לו [אולי!].
אז, באותם הימים נאמר כי מטרת הזיכוי היתה למען עתידם של אישתו ובנו (שאותו הכרתי כי היינו בני אותו הגיל והסתובבנו באותם החוגים החברתיים בירושלים הקטנה). מקובל היה עלי אז וכן גם כיום כי למען כבודם של האישה והילד הזיכוי היה במקומו. דעתי שונה באשר לכבודו של טוביאנסקי, בין אם היה המרגל ובין אם לא, כי את הסוד הזה הוא לקח איתו לקברו. אנחנו, בימים ההם בירושלים הנצורה, המופגזת והמורעבת, היינו משוכנעים באשמתו.
מה אומר שבתאי טבת על השתלשלות הדברים?
מבדיקת עצם ה"סופרלטיבים" בהם משתמש טבת, אפשר מיד להבין מה היא דעתו. כבר הזכרתי: "הסתערו שני הדובים על טרפם" (שם עמ' 32 ).
"... כך עמד גם הש"י להיבלע בחלקו במסגרת החדשה - מחלקת מודיעין (ממ"ן) - וישיבת המטה האחרונה שלו נועדה ל-30 ביוני. גבלי ידע שמצפה לו תפקיד חדש, ושימיו כ"ירוחם" ספורים. כדי לזכות במלקוח הגדול - לכידת בוגד בירושלים - ובתהילה שתתלווה אליו, היה עליו להזדרז ולחוטפם לפני שייפלו כפרי בשל לחיקו של אחר. על זכיה כזאת, שתיזכר לדורות, אין מוותרים בנקל." (שם עמ' 34 ).
בהמשך יעשה שבתאי טבת כל מאמץ להוכיח את צידקתו של טוביאנסקי. אולם הדרך בה הוא נוקט, מלמדת, או אמורה ללמד כי כל יתר האנשים המעורבים בפרשה הם אנשים רודפי בצע ושואפי כבוד, חסרי כל מוסר חברי וציבורי, שכל עניינם הוא צמאון דם, עד כי לא איכפת להם להקריב לצורך סיפוק כל הנזכר לעיל, את חייו של אדם.
בראש כל "חיות הטרף" הוא מעמיד את גיבלי. ובמקביל מועלית כאן העובדה כי טוביאנסקי היה לא רק איש חברת החשמל אלא גם עובדת היותו " ...מפקד שדה-התעופה של ירושלים הנצורה" (שם עמ'33 ).
יהיה זה מעניין לדעת, ואין הרבה אפשרויות שנדע, מה היה לשבתאי טבת נגד בנימין גבלי. ואזכיר כמה ציטוטים עוקבים מדבריו של טבת המתייחסים לגיבלי:
"גבלי נקלע למצוקה. מכאן אצה לו הדרך... נראה שהוא העדיף את החיפזון על היסודיות..."
"... סמך את ידיו על חוות הדעת של המומחים שהניחו תרשים חופף של רשת החירום של חברת החשמל ושל ריכוזי ההפגזות. וכי המומחים הללו "היו פקודיו [של גיבלי] הסרים למרותו, שני הדובים".
"גבלי לא חקר אף אחד מפקידיה של חברת החשמל. לוא חקר את זינגר, היה נוכח..."
"אולם גבלי, שזמנו דוחק לא טרח לוודא... ולאמת... הוא לא ערך ולא הורה לערוך, אף אחת מהחקירות שפריץ המליץ עליהן:... קבע גבלי את מניעי בגידתו בהסתמך על אבחנתו הפסיכולוגית, דהיינו - ש"טוביאנסקי מסר ידיעות לאויב... מתוך לויאליות לאנגלים, מתוך טיפשות ובמידה רבה מתוך נאיביות וחרדה לגורלו הוא ולגורל משפחתו במצב החמור אז בירושלים."
"גבלי לא חקר גם את מעשיו של טוביאנסקי כמפקד שדה - התעופה היחיד בירושלים, ולא בדק אם הוא מבריח חומר באוירונים." (שם עמ' 34 -37 ).
בהערכות אלה כבר צריך היה להיות מספיק כדי לבוא חשבון עם גבלי, אולם טבת ממשיך בשלו: "גבלי מסר שאת המשך חקירת טוביאנסקי לש"י בתל אביב - כלומר, לידי מפקדו, בארי - כדרך שנמסר עכבר לחתול רעב." אכן, פואטיקה!
במשפטים שהיו בהמשך, שאליהם עוד נגיע, הואשם בארי ולא גבלי ב"הריגת אדם בניגוד לסעיף 212 של פקודת החוק הפלילי." (טבת עמ' 43 )
שבתאי טבת מפרט בהערה כי חקירת המקרה נעשתה ע"י אהרון חטר-ישי ע"פ הוראת בן גוריון במרס 1949. חקירת המשטרה נעשתה ביולי 1949. חקירה מוקדמת ע"י שופט השלום הראשי אליעזר מלחי נעשתה באוגוסט 1949. משפט בארי התקיים באוקטובר 1949. הוא מציין כי "מהחקירות עולה שהדבר היה בין יום ו' 25 ויום ב' 28 ביוני 1948."
אין ספק כי נתונים אלה מעלים מייד סימני שאלה באשר לערכן של החקירות האלה, ובעיקר את התערבותו של בן גוריון בחקירות. התערבות שלדעתי לא היתה בסמכותו של בן גוריון, ואנסה להסביר מאוחר יותר, מה היו, לדעתי, הסיבות להתערבות זו.
מעניין לדעת מדוע סרבו שאלתיאל ויצחק לוי להענות לבקשתה/דרישתה של אישתו של טוביאנסקי לדעת מה אירע לבעלה: "היא חשה אל שאלתיאל ושאלה אם ידוע לו מה קרה לבעלה. שאלתיאל התחמק מתשובה ושלח אותה אלי [יצחק לוי]. בצאתה מעל שאלתיאל, פגשה בי ודרשה ממני במפגיע שאומר לה מה קרה לבעלה. השבתי לה שאיני מוסמך ואיני רשאי לדבר עימה בעניין זה..." (תשעה קבין עמ' 399 ).
מתמיה הוא כי על אף שנערכו חקירות מספר בענין, בית המשפט לא יכול היה לגבש דעה ולקבוע את התאריכים המדויקים בהם נעצר טוביאנסקי והוצא להורג. יותר מכך: שבתאי טבת מביא דברים מפיו של בארי תוך שהוא מראש מבטא חוסר אמון מוחלט בדברים ובאיש. אם כי במקומות אחרים באותם העמודים בספר הוא שולל את דברי עצמו תוך הפגנת סרוס הדברים והצגתם במובן הפוך למשמעותם.
לדברי בארי הוא יידע את בן גוריון על המשפט ועל ההוצאה להורג כבר ב-48. 7. 1. הדבר אינו מופיע ביומנו של בן-גוריון. לכך יש סימוכין ממקורות אחרים. בארי טען שבן-גוריון אישר בדיעבד את ההוצאה להורג. ש.ט. אינו מאמין בכך. אולם מי שמכיר את דרכי פעולתו של בן-גוריון, יודע כי בן גוריון ידע גם ידע לא רק לאשר, אלא אף לתת הוראות מבלי להשאיר עקבות (ראה עדויות הנוגעות לגרוש ערביי לוד ורמלה ולארועי כפר קאסם).
ב-48. 7. 20 הוצאה הודעה מוסמכת, באישורו של בן-גוריון, על דבר החשדות בריגול,המשפט, וההוצאה להורג.
ב-48. 11. 18 , כלומר, כעבור ארבעה חודשים מיום הפרסום, שלחה אלמנתו של טוביאנסקי מכתב לדוד בן-גוריון, בו היא מציינת גם את דבר תגובות לפניות קודמות שלה ..."ולתמהוני הגדול נתקלתי בהשתמטות אילמת ומסתורית... עד עתה טרם קיבלתי כל ידיעה רשמית ומוסמכת..." (עמ' 71 ) המכתב התקבל בלשכת בן-גוריון ב-23 לנובמבר, אך לא זכה לתשובה. ב-23 לדצמבר שלחה האלמנה תזכורת. ב-27 לדצמבר שלח בן-גוריון מכתב תשובה: "... אין ביכולתי להוציא משפט על בעלך - אולם בדקתי את הפרוצדורה של משפטו, ונתברר לי שלא היה בסדר... לפי שעה אין ביכולתי ובזכותי להביע שום דבר אם בעלך אשם במשהו או לא..." (עמ' 73 ). כלומר, התייחסות להליך הפרוצדוראלי אך לא למהות הבגידה והמשפט.
ברור כי כאן דוד בן-גוריון משקר במודע כי הרי לדברי ש.ט. " בן-גוריון לא ישב איפוא בחיבוק-ידיים. חרף העומס הרב המוטל עליו... הוא נתן דעתו על ליקויי המשפט ...ב-5 ביולי הוא זימן אליו את גורלי [התובע הכללי] ודן עמו שעה ארוכה על חוקת השיפוט תש"ח ... ייתכן איפוא שבאותה שיחה העביר בן-גוריון לגורלי את כל ה"חומר" שקיבל מידי בארי, והטיל עליו "לבדוק את עניין החקירה והמשפט" של טוביאנסקי." (ש.ט. עמ' 67 ) ב-13 ביולי הגיש לו גורלי את מסקנותיו: "כתב גורלי: ברם על יסוד ה"חומר" - ש"היה כנראה מוסמך ביותר" - ועל יסוד "ההודאה מצד" טוביאנסקי " אין ספק שבית הדין [בבית ג'יז] חייב היה להוציא את הפסק שהוציא."
מסקנות אלה לא עלו בקנה אחד עם תכניותיו של בן-גוריון, והמסקנה שאליה הגיע? לסלק את המומחה ולהביא מומחה אחר. "ב-17 ביולי הוא דן עם חטר-ישי "על המשפט הצבאי," (ש.ט. עמ' 69 ).
מסקנות מסוג זה, שבמקרים רבים הביאו להדחה, היו "לחם חוקו" של בן-גוריון. היתה זו דרכו לבסס את מעמדו כמנהיג המדינה כנגד כל אותם אישים: הן פוליטיקאים והן אנשי צבא, שגם הם, בתוקף הנסיבות והזמן היו אנשים פוליטיים, בעיקר מקרב חוגי השמאל?מפ"ם?שהיו חברי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי שעמדו מנגד למפא"י שמנהיגה היה דוד בן-גוריון.
באותם הימים, ימים של מלחמת השחרור, היה בן-גוריון נתון בתנופת הטיהורים הגדולה, תנופה שכאמור מטרתה היתה לסלק מדרכו את כל מי שנראה בעיניו כיריב פוליטי. מכוון שהימים היו ימי מלחמה היה הצורך הדחוף ביותר, הצורך בטיהור הצבא וזאת משום שחלק ניכר, אם לא חלק הארי של הפיקוד הצבאי, היו אותם אנשי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. בראש ובראשונה היה צורך לסלק את ישראל גלילי שהיה אז הרמ"א, הדחה זו כמעט הביאה למרד צבאי (הנסיון הראשון, אך לא היחיד). את יגאל אלון שהיה מפקד הפלמ"ח ובזמן המלחמה מפקד חזית הדרום, וכן קצינים רבים שחלקם פרש בעיקבות פירוק הפלמ"ח, שהשמיט את הבסיס לתפיסת עולמם הרעיוני ותפיסתם את אופייה של המדינה שלמענה הקריבו הם וחבריהם את חייהם. אחרים מצאו את עצמם נדחקים ו/או מודחים מהצבא. את הסילוק וההדחה קיווה בן-גוריון להשיג על ידי אירגון מחדש של הצבא. צעד שאמור היה לנטרל את התנגדות הצבא לשינויים בהם רצה. אולם המערך החדש והשינויים הפרסונליים לא בוצעו: "גרמו לכך חילוקי-דעות חריפים בין בן-גוריון לבין חבר קציני המטה הכללי... חילוקי דעות אלה, שהיה להם גם רקע פוליטי-מפלגתי, החריפו והגיעו עד משבר, כאשר מרביתם של ראשי האגפים במטה הכללי, עם ידין בראשם, הגישו את התפטרותם הקולקטיבית. לעומת זאת, הודיע גם בן גוריון לממשלה על התפטרותו מתפקיד שר בביטחון..." (תשעה קבין עמ' 403 ) .
ארוע טוביאנסקי נתן בידיו של בן-גוריון נשק קל והזדמנות להיפרע, לא רק מהאנשים אלא גם מהאווירה שחיברה בין האנשים שהיו אז, כאמור, מרכיביה של האליטה הצבאית והחברתית של ארץ ישראל ומדינת ישראל.
יתכן גם כי היתה זו נקמתו בבני הדור הארץ ישראלי שלא כל כך פתח את זרועותיו לקראתו. אותו דור של ה"בועזים": בני המושבות, ו/או בניה של ההתישבות העובדת. או אלה שקדמו לו ועסקו, ללא כחל וסרק, ביישוב הארץ, בכיבוש אדמתה ובשמירה והגנה עליה.
קווי דמיון אפשר למצוא גם בהתנהלותו של בן גוריון בפרשת לבון ובעסק הביש, אולם על כך כבר נאמר ונכתב רבות.
אולי אלה הן שתי נקודות מפגש בין דרכו של בן גוריון לדרכו של בנימין גבלי ואולי כאן ועכשיו, עם מותו של גבלי יעלו ויצופו עוד ועוד דברים אשר ישפכו אור, או נכון יותר לומר: יטילו צל עכור ואפל על דרכיו של דוד בן-גוריון. אולי עכשיו יותרו לפרסום הדברים שבנימין גבלי אצר ועצר בתוכו ואולי אפשר להסביר את שתיקתו רבת השנים.
גבלי המשיך, במשך שנים רבות, למלא תפקידים בכירים במשק הכלכלי בארץ. גם אם נקבל כי בשנים הראשונות לקיום המדינה ידעו "אנשי הסוד" ו"יודעי דבר" לשמור את מוצא פיהם, הרי שבשנים האחרונות כמעט ואין איש בארץ, ביחוד בין הפוליטיקאים, אנשי הצבא הבכירים, ואנשי המשק הבכירים, שאינו "רץ" אל גורמי המדיה ולספר את מה שהוא יודע ואת מה שהוא חושב שהוא יודע. אולם, גם בתוך האווירה הזו, שמר גבלי על שתיקה!
לכך יכולות להיות מספר סיבות:
חשש שמא יפליל את עצמו במשהו שרק הוא יודע.
חשש שמא יפגע באנשים היקרים לו.
חשש שיפגע בביטחון המדינה.
פחד מפני אוימים של גורמים שונים, צבאיים או פוליטיים, או כלכליים.
דמי "לא יחרץ" ש"התשלום" על כך הוא כל אותם תפקידים בכירים במשק.
תהיינה הסיבות אשר תהיינה, גבלי שמר בנאמנות יוצאת דופן על שתיקתו. אולי פירסום זכרונותיו יגלה לנו מה הם הסודות אותם הוא יקח איתו לקבר, ומה עלולים להיות הסודות אשר יוציאו מקברם דברים רבים שאחרים רצו לקבור.
אותי, ורצוי שגם את כל השאר, יעניינו פחות "פרשת לבון" ו"העסק ביש". מי שירצה באמת ובתמים לדעת על אלה, יוכל ללא קושי רב לעקוב אחרי החוטים הגלויים והסמויים, אשר במוקדם או במאוחר יובילו אותו למקור אחד: דוד בן גוריון!
מעשים כמעשה העסק ביש, נעשו, נעשים וייעשו, ואת ההוראה לעשות אותם יתנו כאלה שמוסמכים וכאלה שאולי אינם מוסמכים, אך גם אלה וגם אלה יתכחשו למעשיהם, ואם לא תהיה להם ברירה, יש להניח כי יטילו את האחריות על מישהו אחר. לכן אני לא מייחס ל"פרשה" ול"עסק ביש" חשיבות רבה.
מאחר ואני רואה את האקטואליזציה של העבר, אני רוצה להתרכז דווקא בפרשת טוביאנסקי:
אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, נראה כי היתה זו הפעם האחת והיחידה, עד כמה שידיעתי מגעת, בה נשפט קצין צה"ל בפני בית דין שדה, נידון למות בפני אותו בית הדין, והוצא מיד להורג על פי פסק הדין של אותו בית הדין. עוד נראה כי הדבר נעשה בימיה הראשונים של המדינה, ובזמן מלחמה.
אפילו במעין השילוח, שמימיו הולכים לאט, זרמו כבר מים רבים. מדינת ישראל כיום שוב אינה כפי שהיתה בימים ההם, ואני יודע כי ישנם רבים המצטערים על כך. אני יכול להצביע רק על מקרה אחד בכל שנות המדינה, שאפשר לראות בו קווי דמיון למקרה טוביאנסקי וזאת אולי משום שאין בידי את כל הפרטים. עד כמה שידיעתי מגעת היה רק מקרה אחד שיכול היה ואולי רצוי היה שיגמר באותה הצורה. מקרה בו קצין צה"ל בדרגה גבוהה ביותר, קם ונטש את חייליו באמצע מלחמה משום שהגורמים למלחמה והתנהלותה לא מצאו חן בעיניו ולא עלו בקנה אחד עם דרכו הרעיונית. אם היה המקרה מתקיים ונידון בימיה הראשונים של המדינה, אין לי ספק שהנ"ל היה חייב להישפט מיד בפני בין דין שדה ומוצא להורג בו במקום בידיעת חייליו. על הסיבות למה זה לא נעשה, לא כאן המקום לדון, כי הנושא והדיון הם פניה של המדינה והחברה כולה.
עוד אומר: אם אכן היה פירושם של מעשי טוביאנסקי- בגידה, אם מסירת פרטים שיש להם ערך בטחוני גם בזמני שלום (בהנחה כי הימים בהם אנו חיים כיום הם ימי שלום) גם הם נכנסים לקטגוריה של בגידה, ויש רבים בעם ובארץ שכך הם רואים את הדברים, הרי שמעשיהם של אנשי "שלום עכשיו" ובמיוחד מעשיהם של מוסי רז בעבר ושל דרור אטקס בעבר הקרוב ואולי גם כיום, הם מעשי בגידה שיש לתת עליהם את הדין.
מה שקרה בימים האחרונים עם פרופ' שטרנהל הרעיד את עצמותי מפחד. הפחד שדרך זו של פגיעה פיסית באנשים רק משום שדעתם שונה משלי מדיר שינה מעיני, ולא חשוב אם אני מסכים אם דעתו של שטרנהל או מתנגד לה.
אם הייתי יודע כי דעתם של אנשים מסויימים, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, מביאה בפועל לפגיעה באנשים אחרים, אולי הייתי חושב אחרת. אם הדברים היו מביאים בפועל לפגיעה בביטחון המדינה, אולי הייתי חושב אחרת. אולם , כל עוד הדברים נעשים ונאמרים במסגרת הדמוקרטית, הרעועה למדי, הקיימת בישראל, ואני מוציא כאן מכלל הדיון את היחסים הרעים והטובים עם הערבים, הישראלים והאחרים. הכרחי הוא להמנע מקיום של "מלחמה פיסית". מלחמה מילולית, על אף האימרה שהחיים והמוות ביד הלשון, עוד לא הרגה אף אחד.
