פנטזיות מרחיקות אותנו מהחלומות שלנו 

היה אצלי באחת הקבוצות מישהו, כבן 45 שהפנטזיה שלו היתה להיות סופר מפורסם. כל חייו הבוגרים התנהלו בצל הפנטזיה הזו. הוא עבד בעבודות מזדמנות, מרוויח משכורות מעליבות, וחי בדוחק, כי הרי הכל זמני, בדרך לפנזטיה.

הוא לא בנה משפחה, בעיקר בכדי שלא להיות מוסט מהעניין. הכתיבה היתה בשבילו תמיד סבל רב, ייסורים כמו שהוא נהג לכנות זאת.

במהלך סדנת דרך האמן בהנחייתי, התברר שהוא החל בשנים האחרונות לעסוק בשיטת פלדנקרייז. בתחילה כתחביב, ועד מהרה הוצע לו להצטרף לקורס מורים, אותו סיים בהצלחה רבה. כשהוא דיבר על החלק הזה של חייו, הוא זרח. היה ברור שהוא חווה שם אושר עצום, סיפוק, וגם הערכה של הסביבה על יכולותיו.

ובתוך התהליך הטבעי שקורה בסדנה, של חיבור לרצונות האותנטיים שלנו, הסינכרוניזציה מתחילה לפעול לטובתנו, והוא קיבל הצעה ללמד, בתנאים מצוינים. הצעה נפלאה.

ואז הגיעה נקודת השבר, הפנטזיה היא הרי להיות סופר, איך הגיעו בכלל כל המתנות הבלתי מתוכננות האלה?

הוא ניצב בפני נקודה מכרעת, של צורך לשחרר, אולי רק לרגע את ההיאחזות בפנטזיה שגרמה לו לחיים אומללים כל כך. לעזוב, אולי בכדי לחזור לכתיבה ממקום אחר בתוכו, ואולי לעזוב לצמיתות, ולהיפתח לעולמות חדשים. אבל בכל מקרה, קודם כל לוותר על משהו שהיה ברמת אובססיה, ולהתבונן בו מנקודת ראות חדשה.

לצערי, הוא לא יכול היה. במקום זה הוא עזב את הסדנה באותו שבוע, והסביר לי שהוא חייב להתמקד בעתיד שלו כסופר. עבורו, היה פשוט יותר לחזור לחיי הסבל המוכרים.

במידה מסוימת אני יכולה להבין אותו. משמעות השחרור היתה להכיר בכך שהוא אולי "בזבז" 25 שנים מחייו הבוגרים בשולי החיים. להבין שהוא טיפח סיפור שקרי, שאולי אפילו לא היה שלו, להתעמת עם זה שכל הסבל , היה כמעט לחינם. המשמעות כמו שאני מבינה אותה, שהיתה לו הזדמנות ענק ליצור תפנית שתאפשר חיים מתוך שמחה בשנות חייו הבאות, בתחומים שהוא מצוין בהם, מוערך, נהנה.

עברו חמש שנים מאז, למיטב ידיעתי הוא לא כתב ופרסם דברים חדשים, לבטח שלא הפך לסופר מפורסם. (רוב הפרטים טושטשו בצורה קיצונית בכדי למנוע זיהוי).


***


חלומות ופנטזיות משמשות לעיתים כמילים נרדפות. אבל ההבדל ביניהן תהומי. חלומות נועדו להיות מוגשמים. זה אפשרי, נפלא, זה מרגש. פנטזיות נועדו לסילוק, הם מסיטות אותנו מהחיים עצמם.


דרך אחת להבדיל ביניהם היא בתחושות הגוף. חלומות מרגשים. גם אם יש מקומות מפחידים, כאלה שגורמים לעצירה, לכמה צעדים אחורה, הם עדיין מרגשים, יש משהו משמח בהם לאורך כל הדרך.


פנטזיות מאמללות. יש רק נקודה אחת, רחוקה בקצה, שאנחנו מספרים לעצמנו שבה תהיה שמחה. אבל, כל המסלול אליה מרגיש כמו דרך חתחתים במקרה הקל, וכמו סיוט מתמשך במקרים הקשים יותר.


פנטזיות הן סיפור כיסוי שאנחנו מספרים לעצמנו בכדי לחפות על מציאויות חיים שלא עובדות. אנחנו לא עושים דבר בכדי לשנות אותן מציאויות, רק מתבוננים בנקודת הפנזטיה, ומספרים שאם היא תקרה, אז באמת יהיה לנו טוב.


וכאן מצוי ההבדל העמוק יותר בין חלום ופנטזיה. חלום הוא הגשמה של כל היש שבנו, המתנות שבנו, משאלות הלב. פנטזיה היא סיפור פיצוי שבא לכסות על האין, על החוסרים שלנו בחיים. ומתוך מחסור לא יכול לקרות דבר.


פנטזית זכייה בהימורים שונים היא דוגמא מצוינת (שמפעל הפיס ודומיו מטפחים בהתמדה), היא מאפשרת לרבים להיצמד אליה תוך הדגשה והגברה של החוסר בחייהם.

כשיזכו הם יוכלו לרכוש המון דברים, מה שמדגיש כמובן בכל רגע את כל מה שהם לא יכולים לקנות כיום. כשיזכו, הם יוכלו לעזוב עבודה שהם לא אוהבים, ולעשות מה שבאמת כייף להם - מה שמסתיר תסכול על עשייה לא מספקת, לעיתים משך חיים שלמים.

הפנזטיה של מפגש עם אביר/ת חלומות שישלוף מתוך זוגיות אומללה או רווקות בעייתית, היא גם כזו שלא מאפשרת לדברים לקרות במציאות. אין אדם חי שיוכל להיכנס לנעליים האלה, הן בלתי אפשריות.



אנשים יעדיפו לצפות בנקודה מרוחקת, ובלתי אפשרית, ובלבד שלא לעצור, לפגוש את עצמם, ולעשות את ההבדל ממקום פנימי שרק הוא שמאפשר לחלומות להתגשם.

הפרדוקס הוא שאנחנו בו זמנית מאד רוצים שמושאי הפנטזיות יקרו, אבל גם חרדים מכך. כי אם חלילה וחס הן יתגשמו, נאלץ לפגוש הריק, את החוסר, את האין, שאותם טשטשנו בעזרת סיפור הכיסוי, הפנטזיונרי.



יש בתת המודע שלנו מקום מאד חכם, שלא יאפשר לפחד הכל כך גדול הזה להתנגש בנו חזיתית. לכן, אנחנו בעצם לא ממש עושים צעדים בכדי להגשים את הפנטזיה. לכן, הדרכים אליה תמיד נראות מאיימות ובלתי אפשריות. המציאות מאותתת לנו שזו לא הדרך, לא מה שיביא את האושר, יפתור את החוסר. רק אנחנו, על ידי חיבור לכל הכן שבנו, ועל ידי הגשמת חלומות, גם כאלה שאנחנו לא יודעים עליהם עדיין .