דומה כי בעברית של ימינו, המאזין מרוכז בדברים, הוא מקשיב. לעומתו, השומע יכול לשמוע בלי לשים לב לדברים, בלי שיתפעל מהם, בלי שיפעלו בנפשו הזזה כלשהי. ככה זה בעברית, ואיך זה בלשון התורה? אנחנו שואלים כי פרשת השבוע שלנו פותחת במלה האזינו וזהו גם שמה. (דברים לב) [א] האזינו השמים, ואדברה; ותשמע הארץ, אמרי-פי. בשנים קודמות עמדנו על כך שהשמים רומזים לרוחניות האדם בעוד הארץ רומזת לגשמיותו, והבאנו על כך ציטוטים ממפרשי התורה. לא כל כך התייחסנו להבדל שבין האזנה לשמיעה וננסה לעשות זאת כעת בעזרת פסוקים מקבילים וכן מפרשים שונים. נתחיל בציטוט מרש"י:
האזינו השמים - שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים. וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו - יבואו העדים ויתנו שכרם; הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו - תהיה בהם יד העדים תחלה; ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה, ואח"כ ואבדתם מהרה על ידי העובדי כוכבים. אין שום התייחסות לעובדה שהשמים נדרשים להאזין (לדיבור קשה) בעוד הארץ מתבקשת לשמוע (אמירה רכה, כפירוש 'אור החיים' הקדוש).
ברשימתנו לפרשת וילך עמדנו על כך שמשה נמצא כבר במדרגה רוחנית כל כך נעלית, ששוב אינו יכול לרדת אל העם שעליו להנהיגו, ועל כן הוא מסיים את תפקידו ומעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו הנאמן, יהושע. כאן אנחנו רואים שמשה פונה קודם אל השמים ורק אחר כך אל הארץ. מעובדה זו מסיק רבנו בחיי את מה שאמרנו שם, שמשה היה קרוב אל השמים, חווה את הרוחניות יותר מאשר את הארץ, את הגשמיות, ועל כן הוא פותח ב-האזינו השמים ורק אחר כך ותשמע הארץ. עם זאת ברור מכאן, וממקומות נוספים כפי שנראה בע"ה, שיהודים נדרשים להתייחס אל הרוחניות יותר משהם מתייחסים אל הגשמיות. מה גם שהגשמיות מאלצת אותנו להתייחס אליה, כי זה מה שאנחנו חווים כל הזמן. לעומת זאת הרוחניות, אפילו של עצמנו - זה משהו שצריכים ללמוד אודותיו, ואין זה מובן מאליו שנתייחס. בהחלט עלולים להתעלם ולהסתפק במה שרואים ומרגישים, כלומר, בגשמיות.
ספרו של ישעיהו הנביא נפתח בפסוק דומה מאד. לאחר פסוק הכותרת, שבו לכאורה לא הנביא מדבר אלא העורך מספר על תוכנו של הספר ועל זמנו ההיסטורי, פותח הנביא כך: [ב] שמעו שמים, והאזיני ארץ, כי ה' דבר; בנים, גדלתי ורוממתי, והם פשעו בי. כאן השמיעה מתייחסת אל השמים בעוד ההאזנה, לארץ. רש"י מביא מחז"ל ('ספרי' על הפרשה) השלמה לפירושו אצלנו; השמים והארץ - שניהם אמורים להעיד. אם השמים האזינו לדברים והארץ שמעה אותם, עלול להיות מצב שעדותם לא תהא זהה. בא ישעיהו והפך את הסדר - השמים שומעים והארץ מאזינה, כעת אפשר כבר להיות בטוחים ששני העדים יעידו אותה עדות, כי שניהם גם שמעו וגם האזינו.
ואין לתמוה על העדים שבחרו להם משה וישעיהו לדעת חז"ל ורש"י, שהרי זהו פסוק מפורש בפרשת ואתחנן (פרק ד', כ"ו) העידתי בכם היום את-השמים ואת-הארץ. אנחנו רק מנסים לברר מה ההבדל בין שמיעה להאזנה. (תנחומא) אמר רבי עקיבא, מלמד כיון שאמר משה את התורה -בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, שאמר האזינו השמים, וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר ותשמע הארץ. אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו - התחיל לומר שמעו שמים ואח"כ והאזיני ארץ, שהיתה קרובה אליו. לפי זה יוצא שההבדל בין האזנה לשמיעה לא כל כך השתנה בין לשון התורה לבין העברית של ימינו. בראשית דברנו אמרנו שהמאזין קולט את הדברים בעוד השומע יכול להתעלם, זה מפני שהמאזין קרוב יותר אל המדבר מן השומע. וכמובן, זו לא חייבת להיות קירבה פיזית, שהרי גם משה וגם ישעיהו נשאו דבריהם באזני העם כאשר העם שומע. כלומר שניהם היו קרובים לארץ באותה מדה. אלא מדובר בקירבה נפשית, חווייתית.
כאשר מתחברים אל המדבר ואל דבריו - מאזינים. ואם לא מתחברים - שומעים, ולפעמים גם זה רק בקושי. בפרשתנו דורש מאתנו משה רבנו להאזין או לפחות לשמוע. ומהו המסר שהוא מעביר לנו?
ללכת בדד
בשנים קודמות עמדנו על העובדה שבפרשה זו מוצפנת כל ההיסטוריה של עם ישראל בכלל, וגם של כל פרט מאתנו, שעל כן חשוב מאד ללמוד את הפרשה היטב ואף לדעת אותה על פה. ומכיוון שכל ההיסטוריה רמוזה בפרשה - ננסה להתבונן בשורש ההיסטורי שלנו, בהתחלה של עם ישראל. שהרי, כפי שכבר כתבנו בעבר, אנחנו מצויים על סף סיום ההיסטוריה. ומכיוון ש"נעוץ סופן בתחילתן" כלשון ספר יצירה, אולי נוכל להבין למה מצפים מאתנו כעת, בימי הדימדומים של חושך הגלות ועל סף הגאולה האמיתית והשלמה.
כמו כל פרשה בתורה - גם פרשתנו נחלקת לשבעה עולים, כנגד שבע המדות בנפש. אנחנו נתבונן בפסוקים של העולה השני, מדת הגבורה: [ז] זכר ימות עולם, בינו שנות דר-ודר; שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. [ח] בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם; יצב גבלת עמים, למספר בני ישראל. [ט] כי חלק ה', עמו: יעקב, חבל נחלתו. עד כאן זהו תיאור היסטורי שכבר דיברנו עליו. מה שלא שאלנו בעבר, זה מה הניע את מהלך הבחירה בעם ישראל? בע"ה ננסה להשיב על כך היום. הנה הפסוק הבא: [י] ימצאהו בארץ מדבר, ובתהו ילל ישמן; יסבבנהו, יבוננהו-- יצרנהו, כאישון עינו. המלים הראשונות בפסוק מזכירות לנו את מה שאומר הנביא ירמיהו (פרק ב') [א] ויהי דבר-ה', אלי לאמר. [ב] הלך וקראת באזני ירושלם לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך--לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה.
ההליכה אחרי ה' במדבר, זה משהו שה' זוכר לנו תמיד לטובה, והוא מתייחס להליכה ההיא כאל חסד שאנחנו עשינו עמו. בלשון פרשת השבוע שלנו, ימצאהו בארץ מדבר. מה שמאפיין את המדבר בגשמיות, העדר חיים פעילים וגלויים, זה השתקפות של היותו מדבר ברוחניות. אנחנו היינו במצב של שממה רוחנית, מדבר, שממה רוחנית מוחלטת, ובתהו ילל ישמן ר"ל. לכאורה, מצב אבוד, אבל למעשה התעוררנו ללכת אחרי ה' בלי שום חשבונות. זה אכן צעד מפתיע לטובה עד כדי כך שתמיד הוא עומד לזכותנו. אפשר לפרש את זה על מצבנו במצרים ובמדבר סיני, ואפשר לפרש את זה על דבקותם של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בה' יתברך, למרות השממה הרוחנית שהקיפה אותם. שני הפירושים נכונים אבל לנו זה לא משנה. חשוב שנדע שזהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו - מציאה.
טבעה של מציאה שהיא משמחת את המוצא הרבה יותר משכר שקיבל עבור עמלו, והיא גם לא יחסית לעמל כלשהו. פשוט מוצאים וזה שלנו. בדרך כלל גם לא השקענו שום מאמץ כדי למצוא, שעל כן מציאה באה בהיסח הדעת, כידוע. ומכיוון שעשינו כזה נחת לרבונו של עולם, בכך שמצא אותנו במדבר, התמורה היא נעלית ביותר: [ג] קדש ישראל לה', ראשית תבואתה; כל-אכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם-ה'. או בלשון פרשת השבוע: [יא] כנשר יעיר קנו, על-גוזליו ירחף; יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על-אברתו. אכן, זהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו, והתבוננות קלה במהלכי ההיסטוריה שלנו תגלה זאת בנקל. עם זאת, נראה שלעתים קרובות חווינו מצבים של הסתר פנים, נושא שדיברנו עליו ברשימה לפרשה הקודמת, ועל כן לא ממש מזהים את אהבתו של ה' אלינו. וזוהי העבודה המוטלת עלינו, לחשוף את ההסתר, להפוך את החושך לאור גדול. וגם הדרך לעשות זאת נתונה בפרשת השבוע:
על עיקרי הדברים עמדנו בשנים קודמות ואפילו באריכות. כעת נתבונן רק בפסוק הסיום של הקטע של העולה השני לתורה. [יב] ה', בדד ינחנו; ואין עמו, אל נכר. זה כל מה שאנחנו צריכים כדי שנזכה לחוות את אהבת ה' אלינו, לשוב אל מודעות הבדד. הסברנו בעבר כי בדד זה ראשי תיבות בכל דרכיך דעהו. פסוק שכיכב אצלנו ברשימה הקצרה ליום הכפורים, שכן הוא אחד מחמשת הפסוקים המרכיבים את המלה תשובה. זה מה שה' מנחה אותנו, שנזכור תמיד את העובדה שה' הוא אלוקינו, כמו שהכרזנו רק הערב בסיום היום הקדוש, "ה' הוא האלוקים". שלא ניסחף לחשוב שאנחנו מקבלים השפעה, לחיוב או לשלילה, מאיזשהו אל נכר. אין כזאת השפעה עלינו, לא לטובה ולא לרעה. הכל הוא מאתו יתברך, וכמובן, הכל תלוי בנו, במדת התעקשותנו לחשוף את ההסתר ולגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותנו. ללכת בדד, בכל דרכיך דעהו.
יתן ה' ואכן נצליח ללכת בדד ואז נזכה לסיום הפסוק: והוא יישר ארחתיך.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
האזינו השמים - שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים. וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו - יבואו העדים ויתנו שכרם; הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו - תהיה בהם יד העדים תחלה; ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה, ואח"כ ואבדתם מהרה על ידי העובדי כוכבים. אין שום התייחסות לעובדה שהשמים נדרשים להאזין (לדיבור קשה) בעוד הארץ מתבקשת לשמוע (אמירה רכה, כפירוש 'אור החיים' הקדוש).
ברשימתנו לפרשת וילך עמדנו על כך שמשה נמצא כבר במדרגה רוחנית כל כך נעלית, ששוב אינו יכול לרדת אל העם שעליו להנהיגו, ועל כן הוא מסיים את תפקידו ומעביר את שרביט ההנהגה לתלמידו הנאמן, יהושע. כאן אנחנו רואים שמשה פונה קודם אל השמים ורק אחר כך אל הארץ. מעובדה זו מסיק רבנו בחיי את מה שאמרנו שם, שמשה היה קרוב אל השמים, חווה את הרוחניות יותר מאשר את הארץ, את הגשמיות, ועל כן הוא פותח ב-האזינו השמים ורק אחר כך ותשמע הארץ. עם זאת ברור מכאן, וממקומות נוספים כפי שנראה בע"ה, שיהודים נדרשים להתייחס אל הרוחניות יותר משהם מתייחסים אל הגשמיות. מה גם שהגשמיות מאלצת אותנו להתייחס אליה, כי זה מה שאנחנו חווים כל הזמן. לעומת זאת הרוחניות, אפילו של עצמנו - זה משהו שצריכים ללמוד אודותיו, ואין זה מובן מאליו שנתייחס. בהחלט עלולים להתעלם ולהסתפק במה שרואים ומרגישים, כלומר, בגשמיות.
ספרו של ישעיהו הנביא נפתח בפסוק דומה מאד. לאחר פסוק הכותרת, שבו לכאורה לא הנביא מדבר אלא העורך מספר על תוכנו של הספר ועל זמנו ההיסטורי, פותח הנביא כך: [ב] שמעו שמים, והאזיני ארץ, כי ה' דבר; בנים, גדלתי ורוממתי, והם פשעו בי. כאן השמיעה מתייחסת אל השמים בעוד ההאזנה, לארץ. רש"י מביא מחז"ל ('ספרי' על הפרשה) השלמה לפירושו אצלנו; השמים והארץ - שניהם אמורים להעיד. אם השמים האזינו לדברים והארץ שמעה אותם, עלול להיות מצב שעדותם לא תהא זהה. בא ישעיהו והפך את הסדר - השמים שומעים והארץ מאזינה, כעת אפשר כבר להיות בטוחים ששני העדים יעידו אותה עדות, כי שניהם גם שמעו וגם האזינו.
ואין לתמוה על העדים שבחרו להם משה וישעיהו לדעת חז"ל ורש"י, שהרי זהו פסוק מפורש בפרשת ואתחנן (פרק ד', כ"ו) העידתי בכם היום את-השמים ואת-הארץ. אנחנו רק מנסים לברר מה ההבדל בין שמיעה להאזנה. (תנחומא) אמר רבי עקיבא, מלמד כיון שאמר משה את התורה -בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, שאמר האזינו השמים, וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר ותשמע הארץ. אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו - התחיל לומר שמעו שמים ואח"כ והאזיני ארץ, שהיתה קרובה אליו. לפי זה יוצא שההבדל בין האזנה לשמיעה לא כל כך השתנה בין לשון התורה לבין העברית של ימינו. בראשית דברנו אמרנו שהמאזין קולט את הדברים בעוד השומע יכול להתעלם, זה מפני שהמאזין קרוב יותר אל המדבר מן השומע. וכמובן, זו לא חייבת להיות קירבה פיזית, שהרי גם משה וגם ישעיהו נשאו דבריהם באזני העם כאשר העם שומע. כלומר שניהם היו קרובים לארץ באותה מדה. אלא מדובר בקירבה נפשית, חווייתית.
כאשר מתחברים אל המדבר ואל דבריו - מאזינים. ואם לא מתחברים - שומעים, ולפעמים גם זה רק בקושי. בפרשתנו דורש מאתנו משה רבנו להאזין או לפחות לשמוע. ומהו המסר שהוא מעביר לנו?
ללכת בדד
בשנים קודמות עמדנו על העובדה שבפרשה זו מוצפנת כל ההיסטוריה של עם ישראל בכלל, וגם של כל פרט מאתנו, שעל כן חשוב מאד ללמוד את הפרשה היטב ואף לדעת אותה על פה. ומכיוון שכל ההיסטוריה רמוזה בפרשה - ננסה להתבונן בשורש ההיסטורי שלנו, בהתחלה של עם ישראל. שהרי, כפי שכבר כתבנו בעבר, אנחנו מצויים על סף סיום ההיסטוריה. ומכיוון ש"נעוץ סופן בתחילתן" כלשון ספר יצירה, אולי נוכל להבין למה מצפים מאתנו כעת, בימי הדימדומים של חושך הגלות ועל סף הגאולה האמיתית והשלמה.
כמו כל פרשה בתורה - גם פרשתנו נחלקת לשבעה עולים, כנגד שבע המדות בנפש. אנחנו נתבונן בפסוקים של העולה השני, מדת הגבורה: [ז] זכר ימות עולם, בינו שנות דר-ודר; שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. [ח] בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם; יצב גבלת עמים, למספר בני ישראל. [ט] כי חלק ה', עמו: יעקב, חבל נחלתו. עד כאן זהו תיאור היסטורי שכבר דיברנו עליו. מה שלא שאלנו בעבר, זה מה הניע את מהלך הבחירה בעם ישראל? בע"ה ננסה להשיב על כך היום. הנה הפסוק הבא: [י] ימצאהו בארץ מדבר, ובתהו ילל ישמן; יסבבנהו, יבוננהו-- יצרנהו, כאישון עינו. המלים הראשונות בפסוק מזכירות לנו את מה שאומר הנביא ירמיהו (פרק ב') [א] ויהי דבר-ה', אלי לאמר. [ב] הלך וקראת באזני ירושלם לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך--לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה.
ההליכה אחרי ה' במדבר, זה משהו שה' זוכר לנו תמיד לטובה, והוא מתייחס להליכה ההיא כאל חסד שאנחנו עשינו עמו. בלשון פרשת השבוע שלנו, ימצאהו בארץ מדבר. מה שמאפיין את המדבר בגשמיות, העדר חיים פעילים וגלויים, זה השתקפות של היותו מדבר ברוחניות. אנחנו היינו במצב של שממה רוחנית, מדבר, שממה רוחנית מוחלטת, ובתהו ילל ישמן ר"ל. לכאורה, מצב אבוד, אבל למעשה התעוררנו ללכת אחרי ה' בלי שום חשבונות. זה אכן צעד מפתיע לטובה עד כדי כך שתמיד הוא עומד לזכותנו. אפשר לפרש את זה על מצבנו במצרים ובמדבר סיני, ואפשר לפרש את זה על דבקותם של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בה' יתברך, למרות השממה הרוחנית שהקיפה אותם. שני הפירושים נכונים אבל לנו זה לא משנה. חשוב שנדע שזהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו - מציאה.
טבעה של מציאה שהיא משמחת את המוצא הרבה יותר משכר שקיבל עבור עמלו, והיא גם לא יחסית לעמל כלשהו. פשוט מוצאים וזה שלנו. בדרך כלל גם לא השקענו שום מאמץ כדי למצוא, שעל כן מציאה באה בהיסח הדעת, כידוע. ומכיוון שעשינו כזה נחת לרבונו של עולם, בכך שמצא אותנו במדבר, התמורה היא נעלית ביותר: [ג] קדש ישראל לה', ראשית תבואתה; כל-אכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם-ה'. או בלשון פרשת השבוע: [יא] כנשר יעיר קנו, על-גוזליו ירחף; יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על-אברתו. אכן, זהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו, והתבוננות קלה במהלכי ההיסטוריה שלנו תגלה זאת בנקל. עם זאת, נראה שלעתים קרובות חווינו מצבים של הסתר פנים, נושא שדיברנו עליו ברשימה לפרשה הקודמת, ועל כן לא ממש מזהים את אהבתו של ה' אלינו. וזוהי העבודה המוטלת עלינו, לחשוף את ההסתר, להפוך את החושך לאור גדול. וגם הדרך לעשות זאת נתונה בפרשת השבוע:
על עיקרי הדברים עמדנו בשנים קודמות ואפילו באריכות. כעת נתבונן רק בפסוק הסיום של הקטע של העולה השני לתורה. [יב] ה', בדד ינחנו; ואין עמו, אל נכר. זה כל מה שאנחנו צריכים כדי שנזכה לחוות את אהבת ה' אלינו, לשוב אל מודעות הבדד. הסברנו בעבר כי בדד זה ראשי תיבות בכל דרכיך דעהו. פסוק שכיכב אצלנו ברשימה הקצרה ליום הכפורים, שכן הוא אחד מחמשת הפסוקים המרכיבים את המלה תשובה. זה מה שה' מנחה אותנו, שנזכור תמיד את העובדה שה' הוא אלוקינו, כמו שהכרזנו רק הערב בסיום היום הקדוש, "ה' הוא האלוקים". שלא ניסחף לחשוב שאנחנו מקבלים השפעה, לחיוב או לשלילה, מאיזשהו אל נכר. אין כזאת השפעה עלינו, לא לטובה ולא לרעה. הכל הוא מאתו יתברך, וכמובן, הכל תלוי בנו, במדת התעקשותנו לחשוף את ההסתר ולגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותנו. ללכת בדד, בכל דרכיך דעהו.
יתן ה' ואכן נצליח ללכת בדד ואז נזכה לסיום הפסוק: והוא יישר ארחתיך.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
