מהי מתנה 

מתנה היא פעולה של הקניית נכס או התחייבות להקניית נכס שאדם מקנה לאחר עוד בחייו וללא תמורה. חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: ייקרא "חוק המתנה") בא להסדיר את היחסים המשפטיים בין נותן המתנה לבין מקבלה.
חוק המתנה התקבל בכנסת ביום 19.6.1968 ופורסם ביום 28.6.1968 ונכנס לתוקפו כאמור בסעיף 8 לחוק המתנה, קרי, ביום 1.10.1968.
חוק המתנה הינו חוק ישראלי, פרי חקיקת כנסת ישראל. במקרים מסויימים, כאשר נתקלים אנו בבעיה משפטית, פונים אנו לדין הזר, בתקווה ששם נמצא הפתרון. מכיוון שחוק המתנה הינו חוק ישראלי, יש הגורסים, כי "אין לתקדימים האנגליים יותר מאשר ערך השוואתי, בדיוק כמו לתקדימים משיטות משפט אחרות"[1]. על-כן, בבואנו לפרש את חוק המתנה, עלינו לפרשו מתוך תוכו.
יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' טירקל ב- ע"א 350/96[2]:
"... גם העיון בשיטות משפט זרות לצורך פרשנותו של חוק המתנה איננו מקובל עלי. מדובר בחוק ישראלי עצמאי ומקורי שיש לגדלו ולטפחו על קרקע ערכיה המיוחדים של חברתנו ולא על קרקע זרה..."
משמעות המתנה היא, הקניית נכס, שהנותן מקנה למקבל או מתחייב להקנות נכס עוד בחייו לאדם אחר, וללא כל תמורה שהיא. כפי שנראה, דבר המתנה, יכול שיהא מקרקעין, מיטלטלין או זכויות.
במשפט הישראלי מוכרות שלוש צורות של מתנות:
האחת, מתנה המקויימת מייד - המתנה הריאלית.
השניה, התחייבות לתת מתנה - המתנה האובליגטורית, כאמור בסעיף 5 לחוק המתנה.
השלישית, מתנה שאדם נותן למקבל, שתוקנה למקבל רק לאחר מותו, איננה בת-תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: ייקרא "חוק הירושה").
מספר מרכיבים עיקריים לחוזה המתנה. ואלה הם:
א. הצדדים לעסקה, היינו, נותן המתנה ומקבלה.
ב. ההסכמה בין נותן המתנה ומקבלה.
ג. הקניית נכס או התחייבות להקנות המתנה עוד בחיי הנותן.
ד. הקניית נכס ללא תמורה.
ה. דרישת הכתב במקרה של התחייבות לתת מתנה.
נתינת המתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה בין הנותן למקבל כי הדבר ניתן כמתנה. חשוב לציין, כי יסוד ההסכמה הינו תנאי להקניית המתנה. במקרה ומקבל המתנה מסרב לקבלה מהנותן - המתנה לא הושלמה, ולכן אין לומר כי מדובר במתנה. ובמילים אחרות, מתנה שהושלמה היא מתנה שהוקנתה תוך הסכמה בין הנותן למקבל כי הדבר ניתן כמתנה.
על-פי סעיף 6 לחוק המתנה, בדרך-כלל, הבעלות במתנה עוברת אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או במסירת כתב מתנה לידי המקבל. אולם, סעיף 6 הנ"ל, קובע גם את עליונותן של הוראות דין מיוחדות בעניין דרכי הקניה מקום שקיימות הוראות כאלה. כך לדוגמה, כאשר דבר מתנה שהיא בעלות או זכות אחרת במקרקעין. הקניית הזכות במקרקעין היא עסקה במקרקעין (סעיף 6 לחוק המקרקעין) ויש לשלב את הוראות חוק המתנה עם הוראות חוק המקרקעין.
בדרך-כלל מתנה ניתנת לאלתר. כאשר מדובר על התחייבות עתידית ליתן מתנה, קבע המחוקק כי התחייבות זו תהא בכתב. דרישת הכתב, במקרה שכזה, היא מהותית ובאה לבטא את גמירות-דעתו המוחלטת של נותן המתנה.
חוק המתנה דורש את הסכמת נותן המתנה ומקבל המתנה כי הדבר ניתן כמתנה. משכך, המתנה היא חוזה[3] הנכרת בין הצדדים. על חוזה זה, חלות שתי מערכות של הוראות חוק במקביל:
האחת, הוראות חוק המתנה.
השניה, כאשר אין הסדר ספציפי בחוק המתנה, ההוראות הכלליות של דיני חוזים, החלות על כל החוזים, אלא-אם-כן נקבע הסדר מיוחד לסוג מסויים של חוזים[4].
ב- ע"א 173/72[5] נפסק מפי כב' השופט י' כהן:
"נראה לי שעל מתנה יש להחיל את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה, כגון אופן קשירת החוזה, בטילותו והזכות לבטלו. העובדה, שנותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה איננה עומדת בסתירה לאפשרות ביטול הסכם המתנה בגלל הפגמים בחוזה. זכות החזרה משמעותה - הזכות לבטל את המתנה, אף כאשר ההסכם היה כשר למהדרין ולא היה בו כל פגם. דבר זה ברור מעילות לזכות החזרה מהתחייבות לתת מתנה שבסעיף 5 לחוק, שהן התנהגות מחפירה של המקבל או הרעה במצבו הכלכלי של הנותן. גם לפי סעיף 864 למג'לה הזכות של הנותן לחזור בו מהמתנה לא היתה קשורה לתוקף הסכם המתנה. על-כן אין ולא כלום בין זכות החזרה ובין בטלות ההסכם או הזכות לביטולו בגלל מרמה ומסיבות דומות. סעיף 4 לחוק המתנה, שבו מדובר על תנאים וחיובים בקשר למתנה ועל זכות נותן המתנה לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, אינו ממצה את כל זכויות נותן המתנה ואין סעיף זה דן בפגמים שבעצם ההסכם. כשם שהדין הכללי של חוזים - והוא אצלנו עדיין המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים - ממשיך לחול על חוזי מכר, חוזי משכון וחוזים אחרים שלגביהם חוקקה הכנסת חוקים מיוחדים, כן חל דין זה על מתנה."
א"מ ראבילו[6] בספרו מסכים עם דברים אלה.
כאמור לעיל, המתנה היא כמו חוזה. המתנה משתכללת על-ידי הצעה וקיבול בין הצדדים ועל-כן, יש להחיל את דיני החוזים באשר לגמירות-הדעת[7] של הצדדים. בדרך-כלל המציע הוא הנותן אולם, קיימת אפשרות שההצעה תבוא מצידו של המקבל.
כפועל יוצא של כריתת החוזה נוצר חיוב על הנותן לתת דבר מה למקבל.
בהתחייבות לתת מתנה, החיוב ברור, אך החיוב נוצר גם כאשר מדובר במתנת מיטלטלין. במתנת מיטלטלין הבעלות מועברת מיידית מהנותן למקבל. ולכן גם כאשר אנו משתמשים במונח של הצעה וקיבול נראה כי במתנה המקויימת מיידית יש יותר מהצעה רגילה כי יש בה כבר דיספוזיציה.
בנתינת מתנה הנותן מעשיר את רכושו של המקבל בדרך-כלל מרצונו החופשי ומטוב ליבו, ולכן ברור כי חשיבות רצונו של הנותן גדולה יותר מאשר רצונו של המקבל.
גם מן הבחינה החברתית וגם מן הבחינה המשפטית, יש לוודא מעל לכל ספק כי הנותן באמת התכוון לתת מתנה מתוך רצון אמיתי וחופשי. רצונו של נותן המתנה הוא הקובע את מהות הנתינה. מכאן, יש לשים דגש בחוזה מתנה על רצונו של הנותן ועל גמירת-דעתו בזמן יצירת החוזה. מאידך, לרצון המקבל קיימת חשיבות משנית בלבד.
סעיף 3 לחוק המתנה קובע את חזקת ההסכמה. בשל חזקת ההסכמה, הנותן רשאי לחזור בו מן המתנה רק בטרם השלמתה.
מתנה מושלמת היא רק מתנה מקויימת. מרגע זה אין הנותן או המקבל רשאים לחזור בהם. במתנה מושלמת נותן המתנה לא יכול לחזור בו לאחר שנודע למקבל על מתנה ואילו המקבל לא יוכל לחזור בו לאחר ההקניה.
כבר ציינו כי לגמירת-דעתו של הנותן יש משקל רב יותר מגמירת-דעתו של המקבל וכי יש לשים-לב לרצונו של הנותן ועל גמירות-דעתו בזמן יצירת החוזה.


--------------------------------------------------------------------------------

[1] ע"א (ת"א) 15/93 עזבון בלושטיין נ' אוסוביצ'יקה, פ"מ התשנ"ה(1) 300 (1994).
[2] ע"א 350/96אבי וארזה וייסרנ' שביט ואח', פ"ד נב(5) 797 (1999).
[3] ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ' נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4) 57 (1982).
[4] ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177, 185 (1993).
[5] ע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים, פ"ד כז(1) 414 (1972, 1973); ראה גם דברי כב' השופט א' ברק ב- ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ' נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4) 57 (1982).
[6] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 34.
[7] ע"א 1087/96 טובי יוסף ואח' נ' יהוד שושנה, תק-על 99(1) 659 (1998, 1999); ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57 (1982); ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177 (1993); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154 (1993).