מכתב לאהבה- רגעים של קנאה 

בס"ד




מכתב לאהבה - רגעים של קנאה




המחשבות עליך, עלינו הדירו שינה מעיניי. לילה לבן. לא עצמתי עין. קנאה מלווה בפחד. והרי מעולם לא היית שלי באמת, למרות שאהבתנו היתה חזקה כל כך. גם ברגעים בהם היית כל כך קרוב אליי, כל כך נוגע, כל כך בתוכי, גם אז לא היית שלי באמת. אז למה העיניים שלי לא מפסיקות לבכות. הדמעות יוצאות כאילו יש להן חיים משלהן. למה הראש שלי כל כך כואב שקשה לי אפילו להזיז אותו?!
חוסר הודאות הזה, חוסר האונים, עכשיו כשאתה לא לידי כדי להרגיע את כל הפחדים. לא לידי כדי להניח את כל התשובות לשאלות שלי (ואולי אלו שאני מקווה לשמוע).
כמה כוסות קפה? לא ספרתי. הפסקתי לספור כשפתחתי את קופסת הסיגריות השניה. חלל החדר התמלא עשן סמיך, ורק הראש נתן אותותיו למה שמתחולל באוויר.
חיכיתי כל כך שהשעות יעברו. דקה.... דקה.... נצח...!
רציתי להתעלף אל תוך הכרית עד מחר, אבל כבר הייתי מעולפת. בלי אוויר ובלי חמצן. והראש המשיך לחשוב. מה יהיה אם תאשר את חששותיי? לא יכולתי להניח שום הנחה אחרת שאולי הכל טעות. מה יהיה אם צדקתי? כל כך רציתי להיות זו שטועה הפעם. אבל איך יכול להיות כשכל חלקי הפאזל מתחברים נכון, נראים הגיוניים כל כך? אספתי עוד ועוד ראיות לתיק הפשע שלך. שאלתי את עצמי את כל השאלות ועניתי את כל התשובות (כמו שאולי חשבתי לענות). ראיתי בעיניי כבר את מבטך כאשר אני מביאה בפניך את כל הטיעונים והראיות. את מבט ה: "איך ידעת?" לרגע הייתי גאה בעצמי על עבודת התחקיר היסודית . חרצתי את דינך בעקבות ההודאה שלך, והשתטחתי על המיטה, כי בעצם לא הבנת , גזר הדין שלך הוא גזר הדין גם שלי.
כל כך כעסתי שלא הצלחתי להרדם. כל כך חסרת אונים. נו כבר, שיגמר היום הזה. הדמעות, הקפה והסיגריות הרגו אותי כבר. ובעצם אולי הקנאה היא זו שרצחה אותי. אבל... מעולם לא היית שלי באמת. כמה אהבה שאהבנו. כמה אהבה שאהבתי אותך לאורך השנים.
הפחד משתק אותי, כי אולי יש אחרת בחייך.

- קלריס בן דהן -