מה השתנה 

מידי שבוע, ביום שבת בשעה 11.00 אני מציבה בפני עצמי את אותה שאלה: "מה נשתנה עולמנו בשבוע האחרון?". מידי שבוע, לצערי, עצמי עונה לי, את אותה תשובה: "לא, לא השתנה, לא ממש ולא בכלל".


שבת. 28.1.06. 11.00. אני ועצמי שותות קפה מוקצף של בוהוריים. עצמי ואני מתכנסות לדיון מעמיק בשאלה "מה השתנה". עצמי יושב נינוח על כורסא מרופדת ומדופנת בכריות, עטויה ריפוד דלמטי, ואני יושבת באותה כורסא, פחות נינוחה, דרוכה למטרה, בציפייה לשינוי המיוחל. אולי השבוע יהיה המפנה הגדול.


ערוץ 22. בילי מוסקונה בשיער הכבשה, בן כספית פניו נפוחות משהו, נראה בסטנד ביי לקראת ההקפצה השגרתית של בילי. השניים נראים, גם השבוע, עייפים מעצמם, מואסים בעיסוקם, חסרי התלהבות מהאייטמים, מהמרואיינים והמרואיינות ואפילו, תשושים משהו מהמאבק המתמיד והצפוי לנו ולהם, ביניהם, או שמא עלי לומר "ביניהן", הואיל ואותי, בניגוד למוסקונה, איש לא מחייב באדפטציות התנהגותיות בהתאם לרייטינג. אני יכולה לומר ולהתנהג איך שעצמי ואני רוצות.


כל הזכויות שמורות לשירית בן- ישראל

כל הזכויות שמורות לשירית בן- ישראל


הגיל השלישי נראה רע דרך עדשות התוכנית. הגיל השלישי דרך מסכי הטלוויזיה, לא מצליח, בדרך כלל וגם לא בתוכנית זו, להיראות אסתטי, אלא אם כן עבר דרך חדר הניתוח. וגם אז, אסתטיותו עומדת במבחן, בדרך כלל רק מרחוק, כאשר היא מתמקדת בחלק המיושר, מוחלק ומנותח, ומנתקת אותו מיתר חלקי הגוף. אולי לכן, העולם הטלוויזיוני שייך לצעירים. מנגד, אני נזכרת שאני מתקרבת ל- 50, ושהגיל השלישי מתחיל מ- 60, בעוד שבאולפן כיכבו גדעון בן- ישראל, ח"כ לשעבר, שגילו הוא בגיל הרביעי, קרי 80+. לצידו, או שמא עלי לומר הגברת, שלצידה ישב, פרופ' רות בן- ישראל, משפטנית, לצערי, לא קרובת משפחה שלי, לא קרובה וגם לא רחוקה, אישה חכמה, צבעונית, יצירתית ואנרגטית, שבגיל 65 מדברת על הסבת קריירה שלישית. היא בדרכה להפוך את התנ"ך לספר ציורים ממוחשב. היא אופטימית, עסוקה בעצמה והופכת את האולפן המשמים לשדה אנרגיה צבעוני.


עמנואל הלפרין, בוורסיית שיער הטרום- מרינס שלו, יושב זחוח, נינוח, רגוע באולפן, כאילו ישב בסלון שלו, משוחח בניחותא על ענייני סמנטיקה וסמיוטיקה, עם דויד ויצטום באולפן בהיר ורחב מימדים. על השולחן, ערכי הרפובליקה הצרפתית, מימי נפוליאון, כאשר הסוגיה הרת הגורל היא, האם נפוליאון ראה עצמו כחלק מהרפובליקה והעם, או לא.


תיק תקשורת 1. ירון לונדון, הבלתי מזדקן בעליל, שבקלות יכול לככב בפרסומת לשבעת הכוכבים לגיל הזהב, עמוס הזהב והמזומנים בהרצלייה, או לזה שבמרכז הרפואי איכילוב, רק 20,000 - לחודש, לא כולל תוספות, שליו, רגוע, אליטיסט וצח נפש ומצפון. מולו, או ליתר דיוק לצידו באולפן, אמנון דנקנר, עורך "מעריב", שמיום ליום תופש יותר ויותר מסך, ונעשה דומה בגדלו לשרון, לבוש מקטורן צמרי, בגוון חום- קמל עמוק, מעורר אימון, שורשיות ואמינות, (10 נקודות ליועצת התדמית), מייחצן את יחסי עובד- מעביד של העיתונאים ו"מעסיקיהם", הפוליטיקאים. לונדון מצהיר, שאינו סומך על עצמו, ולכן לא מעמיד את יצרו בפני מבחן, המלצתו לעיתונאים, שלא לחבור ביחסי ידידות מופלאים (באיכויות ובהבנה) עם פוליטיקאים. דנקנר מנגד, מיצג את טוהר הנפש; הוא חושב, שהעולם עגול, ושאפשר לעשות הפרדה, הוא מאמין גדול ביצר החיובי של האדם. חבל רק שמציאויות חיינו הציבוריות מוכיחות אחרת.


תיק תקשורת 2. טלי ליפקין- שחק מול אביב לביא, בדיון סוער (מצידה) ואדיש (מצידו) בסוגיית הראיון של ארי שמאי, סלבריטי ועו"ד לעת מצוא, במוסף "הארץ", בנושא אישיותו המלבבת ויפייפות ורגישות נפשו של יגאל עמיר. גם כאן מדברים בשתי שפות; שפת הרגש- "הנשית" ושפת הרציונאל "הגברית". בעיני ליפקין- שחק, רצח ראש ממשלה אינו דומה לרצח אדם רגיל. אביב מצידו, טוען אחרת. הוא מדבר על השמאל, שבוגד בדגל זכויות האדם, ומפלה, בניגוד מוצהר לעמדתו, בין רוצח לרוצח. ליפקין- שחק עדיין מזועזעת, ואף מצהירה, שהיא "רגישה וחלשה", מעצם מתן הבמה למצד עמיר- שמאי. הוא מדבר על המקרו- על זכויות האדם, על חופש הדיבור, על בגידת השמאל, היא- מדברת על המיקרו, על הרגישות, על הזעזוע, על האיש ולא על העיקרון.


עצמי ואני נקרעות ביניהם. לבסוף שתינו מגיעות למסקנה; עמיר לא שונה בעינינו מכל הגברים, שרצחו את נשותיהם וילדיהם. כל רוצח, אנס, פדופיל- הם היינו הך. שם, תפקיד וסטאטוס הנרצח או הנרצחת, לא הופכים את הרצח, לחשוב, משמעותי או שונה במהותו, מרצח אחר.


ליפקין- שחק מדברת על סמיוטיקה. תורת הסמלים והמשמעויות הנסתרות בשפה. רצח כמו רצח רבין נותן לגיטימציה לרצח ראש הממשלה הבא. רצח רבין, לא רצח רק את האדם שהיה, אלא את המדינה, את חלומותיה, את עתידה. כאן, עצמי ואני מתווכחות. האם טלי יודעת מהו רצון המדינה? האם למדינה רצון אחד? והוא בהכרח רצונה של טלי? בשורה תחתונה לסמיוטיקה של טלי יש סמיוטיקה משל עצמה. אם עמיר רצח לנו את החלומות, ואת העתיד, האם לא כל גבר שרצח אישה רצח בעצם את חלומות הזוג? את עתיד המשפחה? את התקוות שהיו לשניהם ולילדיהם לגבי המשך חייהם? ואם התשובה היא חיובית, הרי שכל רוצח צריך להידון למאסר עולם משולש, ללא אפשרות חנינה כמו עמיר. שמעת טלי. בנושא הזה, אם וכאשר תחליטי לרוץ, עצמי ואני מצטרפות אלייך, ואיתנו הסמנטיקה והסמיוטיקה והאמיני לי , רבים ורבות מאזרחי ואזרחיות ישראל יתמכו בך בסוגיה זו.



דן מרגלית, תלוש, עייף, עיגולי נפיחות מעטרים את פניו ועיניו, נראה זקוק נואשות לטיפולי ההצערה, בנוסח ערוץ הכוכבים הלוהט, ערוץ E, דוחק בעצמו לשאול את המרואיין שלו, שאלות בנושא למידה. בי"ס מנדל, בי"ס לפיתוח ניסים בחינוך בישראל, בוחר מידי שנה כ- 20 מובילי ומובילות פרויקטי ניסים, שאמורים לשנות את פני החינוך. המרואיין שלו אנרגטי, כבן 40, רהוט, ענייני, ממוקד וחדור התלהבות. מציג את מודל "נס מהיר" לפיתוח "חשיבה משכילה". לדבריו, חשיבה אינה קשורה ל- IQ, אלא לאישיות. אשיות אינטואיטיבית ואינטגרטיבית, תתאפיין בחשיבה אסוציאטיבית. תהיה מסוגלת ליצור קישורים והקשרים בין דברים. הוא מדבר על האישיות, שמבטאת את החשיבה, ומכאן מסביר מדוע, אי אפשר לגרום למעבר נזיל ומובנה של הבנה מאדם לאדם, באמצעות הבאת דוגמאות וניסיון חיים. אני נזכרת בכל תוכניות ההעצמה, שקיימתי ושאני מקיימת. הוא צודק. בהבנה יש יצירה. היא אינה סחורה העוברת מיד ליד. מראש לראש מלב ללב. ברגע שפיסת מידע עוברת ממני לאישה אחרת, האחרת יוצרת ממנה יצירה משל עצמה, נותנת לה את הפירושים שלה . הוא מדבר על גירוי האינטלקט, הוא מדבר על פרובוקציות של המוח והרגש. רק פרובוקציות מעוררות למחשבה, רק מחשבה עצמאית מעוררת לניפוץ מיתוסים ופרדיגמות. גישת ההבנה- מלמדת מידע, אינפורמציה, איננה יוצרת שינוי, אבל רק גישת היצירה- יוצרת פרובוקציה, שמייצרת אפשרויות לשינוי. וכמה אנחנו לא אוהבות פרובוקציות?.


ערוץ 10. אין גברים. הללויה. רב המארחות והמנחות הינן נשים. הללויה, אולם, רק לאלפית השניונת. קארין גורן והמטבח הלוהט שלה, בצבעי כתום- אדום- צהוב, אופה, הופכת משטחי עוגות מפוארים על מתקני זכוכיות. היא במטבח. פסגת התוכנית היא כפפת הסיליקון הכתומה, המאפשרת חדירה לתנור ללא נזקים. ביום ראשון אני טסה לחנות השפיות בקרליבך ורוכשת לי חודרנית סיליקונת כתמתמה, לעבודה מנצחת במטבח.


דפנה שפיגלמן אחריה, רצינית. היא מופקדת על בריאות המשפחה. הואיל ועכשיו חורף, בטוח היא נשארת יותר ממנו בבית, בגלל ימי מחלה של הילדים והילדות של שניהם. אבל את זה, התוכנית לא מספרת לנו. זאת הסמיוטיקה. המסר הסמוי, החשוב כל כך.


איילת לטוביץ, שעצמי ואני מתרגשות כל פעם מחדש, על הבמה שהשכילו לתת לבחורה, מקצוענית, מקסימה, אמיתית ואנרגטית, שכל חטאה הוא בכך שהיא שמנמנה, רחוקה מתדמית הברבי הלוהטת או הצוננת שערוץ 10 וערוצים אחרים, "מפרגנים" להם ולנו. אבל גם ה "לטוביץ" המיוחדת שלי ממוקמת רק במטבח ועסוקה בענייני אוכל.


מידי שבוע, ביום שבת בשעה 11.00 אני מציבה בפני עצמי את אותה שאלה: "מה נשתנה עולמנו בשבוע האחרון?". מידי שבוע, לצערי, עצמי עונה לי, את אותה תשובה: "לא השתנה, לא ממש ולא בכלל".


שבת. 28.1.06. 11.00 בבוהוריים. עצמי ואני מתכנסים לדיון מעמיק בשאלה "מה השתנה". עצמי יושב נינוח על כורסא מרופדת ומדופנת בכריות, עטויה ריפוד דלמטי, ואני יושבת לצידו, פחות נינוחה, דרוכה למטרה, בציפייה לשינוי המיוחל. אולי השבוע יהיה המפנה הגדול.


אז השבת, 28.1 לא חל המפנה המיוחל. הבנות- במטבח, הבנים- מנהלים את העולם, הבנות לחוצות, חלשות, מתרגשות ורגישות, הבנים- אדישים, נינוחים, דעתניים, כל יודעים.

ואני נזכרת, שביום ראשון, בערוץ 3 ב- HOT אראה שוב את מירב מיכאלי, שתדבר אלי בשפה "נשית", שאני כל כך אוהבת, כמו אל אישה, ואני יודעת שני דברים נוספים: ששוב, מהר מידי ומוקדם מידי יפנו אותה קברניטי הרייטינג של ערוץ 3, לטובת מחומצנת מתפנקת רגישה וחלשה, ושאולי, אם אזדרז ואעביר למנכ"ל ערוץ 3, את העצומה, הקוראת לערוץ 3 להגדיל את נוכחותה של מירב על המסך, עליה החתמתי מאות משתתפות בתוכניות העצמה החודש, אולי עצמי ואני וגם כל נשות ישראל האמיצות תוכלנה לחגוג עדנה וניצחון קטנטן, אם כי לא ביום שבת.


כל הזכויות שמורות לשירית בן- ישראל