סערת רגשות יצירתית 

ביטוי יצירתי וביטוי רגשי הם בעיני הגדרות מקבילות וזהות. המשמעות שלהם היא ביטוי חיצוני של מה שעולה מעולמנו הפנימי, בתגובה ומתוך הזנה של העולם החיצוני. במילים אחרות, יצירתיות ורגש הם מעגל אין סופי של קלט ופלט, מהעולם, אלינו ובחזרה.
הדוגמא לביטוי ספונטני היא אצל ילדים קטנים שהם אותנטיים לחלוטין ומחצינים כל תחושה ותשוקה שעולה מהם. כשהם כועסים, הם צועקים, רוקעים ברגליהם, ומביעים את זעמם מבלי לחשוב איך יראו ומה יחשבו עליהם. כשהם שמחים הם מביעים זאת באותה פשטות - צוהלים, קופצים, צוחקים בקולי קולות. באותה טבעיות הם אוחזים בצבעים ומביעים באמצעותם את עולמם הפנימי. בשנות הילדות הראשונות החלק הפעיל יותר במוחנו הוא האונה הימנית שאחראית על דמיון, חשיבה מרחבית, אינטואיציה יצירתיות ותחומים נוספים שהם בגדר המופשט.
עם הזמן, אותם ילדים מתחילים להפעיל גם את כישורי האונה השמאלית, זו שאחראית על הגיון, מלל, שפה וחשיבה מדויקת. השימושים האלה חיוניים לילד שיוצא בהדרגה לעולם האמיתי, עומד ברשות עצמו, וצריך ללמוד להיזהר מסכנות ולחשוב על הדברים קודם שמביעים אותם. פיתוח החשיבה ההגיונית הוא תהליך טבעי וחיוני שבלעדיו היינו בעולם ללא הגנות, וללא זהירות.
הבעיה היא שבתוך ההתבגרות אנחנו עלולים לתת יותר ויותר משקל להגיון והשכל. ליצור מעין חומת בקרה בינינו ובין העולם שמהווה סינון מהפנים החוצה ולהפך, מה שהופך אותנו לפחות פגיעים וחשופים. אנחנו בקונטרול מול העולם והפעולות שלנו מחושבות כדי להביא לנו את התוצאות שנכונות עבורנו. אני מדמה את הבלימה השכלית ללחיצה בו זמנית על הגז ועל הברקס כשבכל פעם מוגבר הלחץ על אחד מהם. כך נוצר מצב שהתנועה הטבעית מואטת, ובטווח רחוק, מחיר מאמץ הבלימה הזו הוא עייפות ושחיקה בכל המערכות.
הרצון לפגוש יותר את עולם הרגש והיצירה מגיע כשמתחילים לחוש את מחיר צמצום החיות הטבעית. כשעולים הקולות שקוראים לנו לחיות את החיים בווליום גבוה יותר. בסדנת דרך האמן אני נתקלת באנשים שחיים את החיים הנכונים, עושים את הדברים שצריך, הכל בסדר כביכול, והם חשים חוסר סיפוק גדל והולך. תחושה שיש אזורים שלמים בנשמתם שאינם מבוטאים, והחיים עוברים לידם ולא דרכם.
הקולות הקטנים האלה מצטרפים בהדרגה להזמנה לילד הפנימי שכלאנו. זה שמתרגש מהדברים הקטנים ויוצר מתוך ספונטניות והתלהבות. הוא יגיב לקריאה ויצא לפגוש אותנו, מתוכנו, מהמקום בו הוא תמיד נמצא, רק מחכה לאישור להתבטא.



המצפן הרגשי

כשאנחנו מתחילים להסיר את מנגנוני ההגנה ונותנים ביטוי לקולות היצירתיים, כל מה שבנו נחווה בעוצמות מחודשות. זו המתנה, וזה גם המחיר. יפרצו מתוכנו התלהבות, שמחה, התרגשות, חיות ואהבה, אבל בו זמנית יעלו גם כעס, תסכול, קנאה, ועולם שלם של תחושות שאסרנו בתוכנו. ההצפה הזו היא סימן מצוין לכך שהשסתומים משתחררים והמערכות הרגשיות מתחילות לנוע.
קשת הרגשות כוללת עשרות רבות של תחושות שנחלקות באופן גורף לאלה שרוב האנשים שמחים לחוות וכאלה שמוגדרות כמטרידות. בחלוקה הכוללנית הזו קיים דירוג אינדבידואלי שהתבוננות בו תורמת רבות להבנת המבנה וההעדפות האישיים. תרגיל המודעות הזה פותח על ידי אנתוני רובינס ונקרא מציאת המצפן הפנימי. (את הטכניקה המלאה ניתן למצוא בספריו "להעיר את הענק שבפנים" - הוצאת אור-עם).
המצפן הפנימי הוא רשימה מדורגת של רגשות שנרצה לחוות בחיים, וכאלה שאנחנו מתנגדים להם. למשל בתחושות החיוביות יופיעו לרוב: אהבה, התרגשות, שמחה, בטחון, הצלחה, נוחיות, מצליחנות, התפתחות, בריאות, תשוקה, נתינה, הערכה ועוד. אולם, לכל אדם יש מצפן אישי שהוא דירוג פנימי לרגשות החיוביים. בראש הרשימה יופיע הרגש שמשמעותי עבורנו במיוחד, ואחריו בסדר יורד הבאים. הבנת ההיררכיה הפנימית הזו יוצרת מצפן שמכוון אותנו לאירועי חיים בהם נחווה את התחושות האלה על בסיס קבוע. הוא מקל עלינו בהתחבטויות, ומסביר לנו רבות מהבחירות היום יומיות.
לשם דוגמא, אדם שמדרג התרגשות בראש הרשימה מול אחר שמדרג את הביטחון כראשוני. הם יבחרו באופן שונה לגמרי חברים, תחביבים, עיסוקים, בניית סדר יום, ואפילו את סוג הרכב. כשאותם שני אנשים מנהלים מערכות יחסים זוגיות, חברתיות, או עסקיות, ואינם מודעים לצרכים האישיים השונים כל כך, הם עלולים ליצור תחושות איום או חנק זה על זה, מה שיגרור אי הבנות ומריבות אין סופיות. כמובן שגם בטחון וגם התרגשות הם צרכים בסיסיים של רוב האנשים, אולם דירוג החשיבות הוא זה שהופך את הרשימה הזו לכלי מאד אישי ורב משמעות.
ההתבוננות הנוספת במצפן האישי היא ברגשות שמהם נמנע ככל האפשר. יככבו מן הסתם: בדידות, תסכול, כעס, כשלון, השפלה, אשמה, חוסר שליטה ואחרים. ההבדל גם כאן הוא בדירוג, כשזה שנמקם עליון הוא הרגש שהכי מפחיד לחוות, ואחריו בסדר יורד רגשות אחרים שאנחנו משתדלים להימנע מהם. הרשימה הזו קשה יותר לאיתור, מכיוון שהרגשות המאיימים במיוחד, עשויים להיות כאלה שכמעט ולא נחווה. אנחנו עושים מעקפים, נוקטים פעולות או נמנעים מעשייה, ובלבד שלא נאלץ לחוות אותן. כך למשל ילדים שנכחו במריבות כועסות שהובילו לפרידה, ממשיכים לקשר בין כעס ונטישה, ובבגרותם ימנעו בכל מחיר מגילוי כעס מתוכם או כלפיהם. בשם ההרמוניה הם לא יאפשרו למריבה להתקיים לידם ויחוו תסכול גדל והולך בתוך הרמוניה מזויפת שאוגרת בתוכה רגשות שאינם .
לעיתים אנחנו יכולים אפילו להימנע, באופן לא מודע, מלחוות רגשות שבראש הרשימה החיובית, ובלבד שלא נחשף לבעייתיים. כך למשל מישהי שבראש המצפן החיובי שלה רשמה הצלחה, וזו משאלת לב שלטענתה כמעט שלא נוכחת בחייה. ההסבר הופיע ברשימת ההימנעות שלה, שכללה במקום גבוה פחד להדחות. אותה אישה נמנעה מצעדים מקדמים למקומות שהיו מימוש הצלחות לגביה, ובלבד שלא תסתכן בדחייה. דוגמא נוספת היא בחור שרשם אהבה בראש המצפן האישי ואובדן כרגש הקשה במיוחד. אובדנים רגשיים שחווה בילדותו גרמו לכך שבמשך שנים רבות הוא לא אפשר לעצמו לאהוב בכדי שלא להסתכן שוב באובדן.

כעס כדלק יצירתי

כעס הוא רגש ראשוני שמתעורר כשמתחילים לחוות שוב את ההתלהבות היצירתית. עולים כעסים על זמנים בהם לא היינו מחוברים לעצמנו, על רגשות שכלאנו, אנשים שהפריעו בדרך ושתקנו, והזדמנויות שסירבנו להן מתוך פחד. ג'וליה קמרון בדרך האמן אומרת: "כעס מיועד שיקשיבו אליו. כעס הוא קול, זעקה, תחינה, דרישה. כעס נועד שיתייחסו אליו בכבוד. למה? מפני שהכעס הוא מפה.. הוא מראה לנו לאן אנו רוצים ללכת....בשיקומו של אמן חסום, כעס הוא סימן בריאות".
באמצעות הכעס שמתעורר אנשים מתחילים לסמן את הגבולות שלהם, בפני עצמם, ובהדרגה גם החוצה. יוצרים שזמן רב מידי עשו עבודות כמעט התנדבותיות, אומרים לא עוד, דורשים שכר על אומנותם, ולהפתעתם מקבלים ללא קושי. יש מי שמבינים שעבדו שעות ארוכות מידי בכדי לרצות ממונים עליהם, שלעולם אינם מכירים תודה על כך, ואומרים עד כאן. אנשים מתנערים, מזהים את המקומות שנכונים להם, ולא מוכנים להיות עוד באלה שאינם מטיבים אתם. שינויים קטנים וגדולים מתחילים להתרחש כשמאפשרים לכעס לעלות, ונוקטים בפעולה במקום להמשיך להחניק אותו.
לא כל רגש שעולה יבוטא מול אדם שמולנו, ומשמעה של אותנטיות רגשית אינה לפגוע ולהכאיב לאחרים. הדגש בעיני הוא בסדר הפעולות: קודם כל לתת לעצמנו להרגיש כל מה שעולה, לחוות את התחושות בכל הרמות, ורק אחר כך להחליט איך מבטאים אותם. זאת לעומת הסדר המקובל יותר שבו רגשות נבלמים על ידי המיינד ולאחר ברירתם, מבוטאים כשהם פחות עוצמתיים ובוודאי שלא אותנטיים.
כעס הוא דלק יצירתי עתיר תשוקה כשמתעלים אותו נכון ובזמן אמת. כעס מבוטא על הבד הוא בשבילי אנרגית בערה שהביאה לחיי את הצבעים הכתומים והאדומים בקווים מתפרצים וחצופים. ריקוד ופעילויות פיזיות אחרות משמשים גם הם סובלימציה נפלאה לסערת הרגשות שבכעס. ובגדול אני חושבת שכעס פורץ הרבה מחסומים יצירתיים ותנועה קשובה אליו יכולה לפתוח דרכי ביטוי חדשות ומפתיעות.

לקנא מבלי להרגיש אשמה ופחד

קנאה גם היא רגש שהתבוננות לגיטימית בו מאפשרת זיהוי של רצונות חבויים. קנאה מחביאה בתוכה תחושת צמצום, ופחד שיש מקום רק לבודדים להצליח. הקנאה אומרת שאחרים, טובים מאתנו, בורכו ביכולות גבוהות משלנו, ובשל כך משיגים דברים שלנו לא יהיו. קנאה מדגישה את החוסר, את האין, והיא נחשבת לרגש נחות כך שלאנשים רבים קשה בכלל להודות בקיומה.
התייחסות חיובית לקנאה הופכת אותה לתמרור הכוונה. רק דברים שבאמת היינו רוצים בתוכנו יפעילו אותנו כשנזהה אותם באחרים, כך שהקנאה מצביעה על מה שהיינו רוצים לפתח ולהעצים בנו. זיהוי, תוך חיבור לתחושת שפע, הבנה שיש מספיק לכולם, מאפשר לנקוט בפעולות קטנות שיקרבו אל הרצונות שלנו, הדברים שבהם התקנאנו.
רגש בסיסי נוסף שנהוג לסווג כשלילי הוא פחד, רגש בסיסי וקדמוני שמגן עלינו מסכנות, ומכיל בתוכו המוני הסתעפויות. אחד התהליכים המקלים הוא זיהוי והגדרת מקור הפחד, מה שמאפשר תגובה ממוקדת יותר. כך למשל החוויות שעולות מהפחד להצליח שונות מאלה שמשויכות לפחד להיכשל. הנטייה לסווג כל תחושה רגשית חוסמת כפחד משחזרת תגובה רגשית אוטומטית שהיא לרוב שתק. אבחנה והגדרה של הפחד יכולה ליצור קשת תגובות רחבה יותר.
וגם עם פחד, התהליך המרתק מתרחש בתוך ההסכמה לחוש אותו. אז, אנחנו לא מתייחסים אליו עוד כאל חור שחור שבולע אליו, אלא ממקדים את התחושות והחיפוש בתוכנו. הפחד הופך לבר שליטה ויש לו: גודל, צורה, מיקום, צבע. כשמפסיקים לחשוב את הפחד ומתחילים להרגיש אותו, הוא הופך ממפלצת מאיימת, למשהו ברור ומוגדר בתוכנו שניתן להתיידד אתו.
כלי נוסף שעובד נפלא בשבילי הוא להמיר את המילה פחד בהתרגשות. אומנים שמתארים פחד במה בולמים את עצמם מהופעות פומביות, ואילו אחרים, מתארים תחושות פיזיות כמעט זהות, ומגדירים אותן כאנדרנלין של התרגשות. עבורי, השימוש במילה התרגשות לתחושות שנהגתי לקרוא להן פחד, מאפשר תנועה לתוך מצבים מתוך ציפיה ושמחה שלא היו שם קודם. ההבדל הוא סמנטי, אבל הוא מאפשר חוויה רגשית מעצימה הרבה יותר.
אשמה, עבורי היא הבלם הקשה מכולם. אנחנו חווים דברים שיש בהם פוטנציאל לאושר גדול, אבל מעמעמים את עוצמת התחושות על ידי כך שבו זמנית עולים רגשי אשמה, לרוב כלפי מקורבים לנו. גרועים יותר המצבים של הימנעות מחוויות משמחות מתוך פחד לשלם עליהן באשמה. בתוך הפרדוקס הזה אנחנו מאשימים בתוכנו את מי שגרמו לנו לחוש אשמים, וכביכול מנעו מאתנו הגשמת רצונות, לעיתים בלי שהם אפילו ידעו על המעורבות שלהם בכך.
בפרספקטיבה רחבה יותר, האשמה כנראה רק מושלכת על אנשים סביבנו, והיא בכלל מכוונת לכוחות גבוהים מאתנו, איזה אל דמיוני ואכזר שעלול לכעוס על כך שטוב לנו מידי, ולהעניש. אנחנו מגייסים אשמה כעונש עצמי, גרוע מכל מה שגורם חיצוני עלול להביא עלינו, ויוצרים איזון בעייתי לתחושות הנהדרות שעולות, או עשויות לעלות. "לא כל כך טוב לי" אנחנו משדרים לאותו אל "אני בעצם גם מאד סובל/ת ממה שקורה".
גם לגבי אשמה, העניין הוא קודם כל להרגיש. התחושות הפיזיות שלרוב מקושרות עם אשמה הן מחנק, ושיתוק. ההמשך הוא יצירת משמעות חדשה להגדרת האלוהות ככוח תומך, תוך העצמת האלוהות שבנו והגברת הערך העצמי. במקביל, חשוב פשוט להמשיך לפעול, מבלי לאפשר לאשמה לשתק ולבלום. בתוך העשייה יעלו התחושות העוצמתיות והנפלאות, והעניין הוא להרגיש גם אותן, בדיוק כמו שהן, מבלי להדחיק ולעמעם אותן על ידי אשמה.
יש קשת שלמה של רגשות שעולים ככל שנותנים דרור לעולם היצירתי. הדגש בעיני הוא לקבל את נוכחותם, ללא שיפוט, ולחוש אותם בכל הרמות. יהיו כאלה שטבעיים לנו יותר ואחרים שאנחנו מתנגדים להם. אותנטיות רגשית משמעה לקבל את כולם כחומר בערה לאש היצירה שבנו. אסתי הר לב, מורה רוחנית נפלאה מדברת על לגיטימיות רגשית תוך פירוש מחודש למילה אושר. היא אומרת: "להיות מאושרים, משמע להיות עם אישור פנימי לכל מה שאתם. אתם יכולים לאשר לעצמכם להיות עצובים, או כועסים, ולהיות מאושרים עם זה".