המדיניות הישראלית, במקום שתוכתב על ידי הצרכים והאינטרסים של העם היהודי, נתונה ללחץ אדיר מפנים ומחוץ לטובת אויביה. כאשר המענה היחידי ללחץ זה הוא קו הגנה רפה, פשרני ופייסני, “אובייקטיבי" ו"הוגן", אשר מתחשב באינטרס ובתביעה של הצד השני באותה מידה, התוצאה, כצפוי, רחוקה מלהיות מאוזנת. תנוח דעתם של ה"הוגנים" וה"אובייקטיבים", האינטרס הערבי בהחלט אינו בסכנת הזנחה. ידאגו הם לעצמם ולבני עמם, יהיו הם מוטים ומשוחדים לטובתם, אם באמת רצונם בצדק.
תנוח דעתו של פרופסור אלן דרשוביץ, היהודי-אמריקני-אוהב-ישראל הנודע, שמרוב דאגתו גם ל"עם" הפלסטיני ותביעתו המפוקפקת על אדמות ישראל (התקווה בת שנות 90 לערך אני מציע להמנון הפלסטיני) ראה לנכון לציין לא רק את הנחיצות או ההכרח, אלא גם את הרציות (Desirability) במדינה לאומית ערבית נוספת ממערב לירדן, בין השאר בספר שכותרתו דווקא ישראל - כתב הגנה. אין להאשים את דרשוביץ בבורות. יודע הוא על הסכנה בהענקת פרס מדיני לאומה קנאית ואנטישמית על מאה שנות טרור ושלושה נסיונות לרצח עם (במלחמת העולם השנייה, ב1947 וב1967) - סכנה לא רק למדינת ישראל, שאז תמצא עצמה מצומקת ופגיעה בשכנות למדינה עוינת נוספת שלמרבית אזרחיה אמונה רבה בפלסטין השלמה וספק מועט בנוגע לדרך להשיגה, אלא גם לשאר העולם שכן תנועות לאומיות אחרות וודאי ילמדו מלקח הדמים הפלסטיני ויישמו את שלמדו במאבקם שלהם. מכיר הוא את החשיבות הלאומית ההיסטורית של יהודה ושומרון לעם היהודי. יודע הוא על הזדהותם של הפלסטינים עם האומה הערבית או המוסלמית כולה, שלה כבר מספר רב של מדינות עצמאיות, שטחן הכולל גדול פי כמה מאות מכל מה שישראל הייתה יכולה להציע לאויביה, אפילו הייתה מתאבדת ומעניקה את כל שטחה. גם אם הוא מאמין, על אף כל זאת, בהיותה של מדינה ערבית נוספת ביהודה ושומרון בלתי נמנעת והכרחית מכורח הנסיבות, וודאי אינו מרגיש באמת שזהו דבר רצוי במיוחד – לא מבחינה הומנית כללית וכמובן שלא מבחינה לאומית-יהודית. הכרח שתהיה בו לפחות מידה מסוימת של הבנה וסימפטיה לרגשותיהם של מתנגדי החלוקה, על אף אי ההסכמה עמם. מדוע פעמים כה רבות הוא מתבטא אחרת?
בנאומים, בראיונות, בעימותיו מול שונאי ישראל ובכמה מספריו, חוזר דרשוביץ על מוטיב הסימטריה היפה, הנוח והמטעה להפליא: פותח בביקורת חדה ונוקבת על צביעותה וסכנתה של האנטי-ציונות; עובר מיד, בטבעיות וללא גינונים מיותרים, להבעת ביקורת על מתנגדי החלוקה הישראלים; ולבסוף, כדי שלא יישאר ספק לגבי דרך הביניים הרציונלית העוברת בין שני ה"קטבים" הללו, מתכונתו לשלום אמיתי ובר-קימא: פתרון שתי המדינות לשני העמים (לכאורה). למען השלום, יידרשו משני הצדדים פשרה, וויתור על זכויות והכרה בכאבו של השני, הוא מסביר. יחסו הסימפטי, אם כן, לתביעות הלאומיות הפלסטיניות והחמרתו עם הימין הישראלי הם טקטיים בעיקרם, ונועדו להציג את דעותיו הפוליטיות האישיות כהוגנות, אוביקטיביות, ברורות מאליהן.
אף שכוונתו וודאי לטובה, אין בגישתו הפשרנית משום תרומה רבה למדינת ישראל, הזקוקה נואשות להגנה נמרצת ותקיפה, ושלנוכח האשמתה כמפירת זכויות האדם הגרועה בהיסטוריה שיטת הסברה פייסנית כמוהה כהודאה באשמה. כך מתקבל הרושם בעולם שמדובר בסכסוך גבולות אלים אך שגרתי בין צדדים שקולים, שפתרונו יהיה בוודאי חלוקת השטח אי שם לאורך קו החצי. הסברה תקיפה יותר שתציג את ה"סכסוך" באורו הנכון - כמלחמת השמד של אומה בת מאות מליוני בני אדם, בעלת עשרים ושתיים מדינות ועשרות אלפי קמ"ר אדמה, נגד כמה מליונים בודדים של יהודים, שאפילו תביעתם של ה"קיצוניים" שבהם היא על שטח שאינו גדול מניו ג'רסי – תגדיל את מרחב הפעולה-החופשית הישראלי במלחמתה נגד הערבים, אך תחשוף את פרצופן האמיתי של תוכניות החלוקה למיניהן: לא אובקטיביות, לא הוגנות, לא מאוזנות, אלא בראש ובראשונה פרו-ערביות - ולכן אין לראותה בדבריהם של דרשוביץ ודומיו.
אף שדרשוביץ מבקר קשות את צביעותו של העולם בשופטו את ישראל על פי סטנדרטים בלתי אפשריים השמורים רק לה, אין הוא תורם רבות לשיפור המצב כאשר הוא בעצמו דן את הימין הישראלי קיצוני – אפילו שקול לקיצוניות הערבית – למרות שגם בגרסאתו הקיצונית ביותר הקיימת הצעותיו לפתרון ה"סכסוך" לגיטימיות ומתונות למדי על פי הסטנדרטים הנהוגים באומות דמוקרטיות אחרות, קל וחומר בארצות ערב. כך, לדוגמא, דרשוביץ אינו בוחל בהצגת תומכי ארץ ישראל השלמה – רבים מהם, מן הסתם, חיים בחזית המלחמה בטרור כתושבי יהודה ושומרון וכחיילים ביחידות המובחרות של צה"ל - כמיעוט קולני, עיוור ותאב התפשטות* על מנת להדגיש את מתינותו (עושה זאת, ממשרדו הנוח והבטוח בקיימבריג', מי שכתב: "יהודים ולא יהודים שאינם מתגוררים בישראל, ושמשום כך לא נשקפת להם סכנה, אינם צריכים להיות ישראלים יותר מהישראלים, בייחוד כאשר מדובר בביטחונה של מדינה הנתונה במצור. יש להניח לתושבי ישראל ולממשלתם לקבל את ההחלטות הקשות בקשר למלחמה, שלום ופשרה"** - כתב, והתכוון להתערבותם בפוליטיקה הישראלית של אמריקאים ימנים מתנגדי החלוקה; לאמריקאים ליברלים התומכים בה, לעומת זאת, נדמה שמותר). כאילו אפשר ברצינות לפרש את קריאתם של תושבי המדינה היחידה בעולם שקיומה מוטל בספק להמשיך ולהחזיק בשטחים מיזעריים אך אסטרטגיים, כתאוות התפשטות.
סיבה נוספת לגישתו התמוהה של דרשוביץ, נעוצה אולי במאבקו המר נגד השמאל הקיצוני באירופה ובאמריקה. בסביבה בה ישראל נתפסת כיישות כמו-נאצית שאיבדה את תוקפה המוסרי להתקיים, נדמה נועז למדי לטעון שלמעשה הינה מופת בתחום זכויות האדם, ושזכותה להכתיב את קצב ההתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות בהתאם לצרכיה הבטחוניים; לטעון שאפילו – שומו שמיים - מותר לה אם תראה לנכון לספח שטחים חיונים לבטחונה שנכבשו במלחמת מגן מידי מדינות המאיימות על קיומה, ולעזאזל עם "זכויותיהם הלאומיות" של מבקשי נפשה, ובכן זו כבר קיצוניות...
צדק דרשוביץ לפחות בזאת: זוהי זכותה הטבעית של מדינת ישראל, ככל מדינה ריבונית אחרת, להחליט בעצמה מה נחוץ למען ביטחון אזרחיה, בגבולות הנורמות הנהוגות בשאר העולם החופשי. מטרת ההסברה הישראלית בחו"ל (צריכה להיות) לאפשר מימוש זכות זו על ידי הפחתת ההשפעה החד-צדדית הבינלאומית על ישראל הנובעת במידה רבה מתדמיתה בעולם. בעוד שאף אחד לא יעצור בעד ישראל אם תחשוק במדינה פלסטינית שכנה - אדרבה, העולם בצביעותו מפעיל לחץ עצום על ישראל לעשות וויתורים חסרי תקדים "למען השלום", מטעמי הומניות ומוסריות כמובן, גם כשיש בכך משום פגיעה חמורה בבטחון אזרחיה ואף סכנה לעצם קיומה – יותר סביר שתיתקל בהתנגדות אם וכאשר תיאלץ לעשות החלטות פחות פופולריות למען בטחונה וקיומה. על המעוניינים בטובתה של ישראל והמאמינים בזכותה לפעול למען עצמה ועל דעת עצמה, להכשיר את דעת הקהל לקראת הצעדים האלה, תהא אשר תהא דעתם האישית לגבי הפתרון הרצוי ל"סכסוך" בסופו של דבר.
* כך בהקדמה לספרו ישראל כתב ההגנה.
** מתוך ספרו עת שלום.
