קיימים מספר רבדים לתמיכה המתאפשרת במסגרת העיסוי:
א. האדם מקבל מגע. מגע הוא אחד מסוגי ה"מזון" - הגירויים לו אנו זקוקים לקיום תקין פיזיולוגית וריגושית. בתחום הגריאטריה הוטבע המושג רעב למגע בקרב אוכלוסיות אשר בן/בת זוגן אינו נמצא בחיים ואת הצורך הרב שיש למבוגרים אלה לקבל ליטוף, חיבוק ותשומת לב מגעית. ניתן לראות זאת עוד יותר בבירור מבחינה התפתחותית אצל תינוקות. תינוקות אשר אינם מקבלים מגע ,לא ישרדו או שתפקודם כמבוגרים יהיה לקוי עקב חסרים התפתחותיים. במצב בו האדם חולה סופני לעיתים קיימת רתיעה ממגע. מחשבה על הדבקות סמויה, למרות שהדבר אינו אפשרי, רתיעה מהמראה הפיזי שלעיתים עקב המחלה הוא כחוש ולא אסתטי במיוחד לאור מה שבני המשפחה והחברים מכירים. יש לזכור כי האדם הוא עדיין אותו האדם עם אותם רגשות ורצון לחוות ביטויים של תשומת לב ואהבה.
ב. המפגש הטיפולי מאפשר פעמים רבות למקבל העיסוי (החולה) לשפוך את ליבו ולשחרר דברים מעיקים ומפריעים. דבר זה נפוץ בטיפולים מגעיים .באמצעות המגע נוצר קשר שמאפשר למקבל העיסוי לחוש כי הוא נמצא במקום בטוח. מקום בו מקשיבים לו ומתייחסים אליו באמפטיה, וכי הוא יכול לדבר בחופשיות על מצבו בעיקר משום שהמטפל אינו בן משפחה המעורב ריגשית, אלא אדם תומך וקשוב לצרכיו.
ג. הדרכה רוחנית - מניסיוני כמדריך רוחני העוסק במתן כלים ובהדרכה אישית למדתי כי במפגש כזה קיימת אפשרות להביא למודעות ולחזק את התפיסה אודות המשכיות קיומינו לאחר המוות. כאדם המאמין בהמשכיות החיים לאחר המוות הפיזי ,אני מוצא כי לאנשים המתחברים לרעיון זה קל יותר לקבל את המוות שלהם וכן להתייחס למוות של קרוביהם כפרידה זמנית. המידע קיים בספרים רבים כמו "שורשים ושיעורים בזמן" של ד"ר בריאן וייס או בספר ותיק יותר בשם "שלושים שנה בקרב המתים" (Thirty Years Among the Dead) של הד"ר קארל ויקלנד, "המוות חשוב לחיים" של אליזבת קובלר רוס, "ספר החיים והמתים הטיבטי של סוגיאל רינפוציה ועוד ספרים רבים וטובים. ספרים אלה מאפשרים הצצה אל התהליכים המתרחשים לאחר המוות ויוצרים פתח בחשיבה, לעיתים גם אצל אדם אשר אינו מאמין, להתחיל ולהתחבר אל מה שקורה בסוף החיים הפיזיים.
ד. תמיכה למשפחה - בני המשפחה חווים פעמים רבות חוסר אונים גדול ביחס למה שניתן לעשות עבור האדם החולה. חוסר האונים בא לידי ביטוי כמתחים סמויים בין החולה לבני המשפחה המעונינים לעזור ולהביע את אהבתם אך אינם יכולים לעצור את מהלך הדברים. המפגש שבו החולה מקבל עיסוי נותן לו רגעים של נועם, שלווה וביטוי של אהבה. כאן גם המשפחה נתרמת משום שכאשר בני המשפחה רואים הקלה ולו זמנית אצל יקירם גם הם חשים הקלה.
אחת הנשים שעימהן יצא לי לעבוד היתה ר. בני משפחתה פנו אלי לאחר שהיא עברה ניתוח. היא חלתה בסרטן הכבד. היות וגילו את המחלה בשלב מאוחר יחסית היא היתה בשלב סופני . ומותה היה זה עניין של זמן. לאחר שהותה בבית החולים היא נשלחה לביתה. ילדיה טיפלו בה במסירות הם רצו להנעים לה את חייה בזמן הקצוב שנותר לה. נפגשתי עם ר. בבית החולים בפעם הראשונה. היא שהתה בסוויטה במלון הצמוד לבית החולים למעקב לאחר הניתוח שעברה. היא היתה כחושה אך שמחה לקראתי. התחלתי לעסות אותה והתחלנו לדבר על מה שהיא מרגישה, איך עבר עליה הניתוח. ר. לא דברה הרבה אך עצם המגע והמעט שכן הוציאה שיפר את תחושתה. המשכתי להיפגש עם ר. למשך מספר חודשים. המפגשים עברו מבית החולים לביתה. בבית היה נוח יותר לדבר גם על מוות, מה קורה אחרי ולנהל שיחות על כך. יש מספר דברים שאני נוהג לומר לאנשים (לאחר הכרות ובהדרגה) בקשר למוות:
א. חשוב לזכור שיש חיים אחרי המוות. יש מידע רב על כך והם אינם חייבים להאמין שאכן כך הוא הדבר. מה שכדאי הוא לזכור שקיימת אפשרות כזו.
ב. התחושה של העצמיות אינה משתנה אחרי שמתים.. פעמים רבות יש תחושה של הקלה, נינוחות, שלווה, הפסקה של כאב ופעמים אנשים עדיין ממשיכים להרגיש את הכאבים שחשו בגופם הפיזי. הדבר נובע מהזדהות עם הכאב ואז הוא נשאר בתודעה גם לאחר המוות.
ג. יש עזרה לנשמה שעוזבת את הגוף הפיזי. קיימים דיווחים על מעבר במנהרה שבסופה יש אור, קרובי משפחה שנפטרו זה מכבר או דמויות המזכירות מלאכים או דמויות רוחניות (משה, ישו, מוחמד וכדו'). אלה הם נשמות הבאות לעזור ולהקל על המעבר לעולם האמת.
ד. התכחשות לכך שיש חיים אחרי המוות או מושגים כגון "ישו יבוא ויקח אותי לגן העדן" עלולות שלא לאפשר לנשמה לראות את העזרה שבאה לקראתה. כמו בפיזיות כשאני לא מוכן לראות דבר גם אם הוא מול העיניים שלי אני עלול שלא לראות אותו כך גם לאחר שנפטרים (מן הגוף הפיזי) מה שאני לא מוכן להאמין שקיים לא אוכל לראותו. ההשלכה של דבר זה היא שהנשמה עלולה ל"התקע" במישור הפיזי. נשמה כזו לא תבין מדוע אנשים מתעלמים ממנה (הסרט החוש השישי) ומה קורה עימה. קשה להבין זאת אך הנשמה לא קולטת שהיא נפטרה מגופה הפיזי ורק לאחר שהיא קולטת זאת יש באפשרותה להמשיך הלאה. בהקשר הזה גם חשוב להזכיר כי ביהדות האבל הוא תהליך מדורג שיש לסיים אותו. סיום האבל הוא חלק ממה שעלינו לעשות כדי לשחרר את הנשמה ולא להחזיק אותה דרך רגשות אשם על כמה היא חזרה לנו. יש דיווחים רבים על אנשים המרגישים את הנפטר מסתובב בבית וישנם אנשים הרגישים אף יותר המסוגלים אף לראות את הנשמה.
המשכתי להיפגש עם ר. עד שהיא נפטרה. ראיתי כיצד היא דועכת מחד ומצפה למפגשים שלנו מאידך. רק לאחר מותה ולמעשה רק מספר שנים מאוחר יותר ראיתי את עוצמת ההשפעה של המפגשים שלי עימה על אחד מבני המשפחה. פגשתי לאחר מספר שנים את אחד מילדיה. הוא קיבל אותי בחום רב והודה לי על כל מה שעשיתי עבור אימו. מפגש זה היה מחמם לב משום שהעבודה התמקדה באדם החולה וכאן ראיתי את התועלת המוספת שהיתה למפגשים הללו.
ולאלה המתייחסים לחלומות כבעלי מסר ומשמעות: זמן מה לאחר שר. נפטרה היא הופיעה בחלומי. בחלום ראיתי את הקושי שהיה לה לעזוב את הפיזיות וכיצד היא נאחזת בה. עשיתי כמיטב יכולתי להסביר לה כי היא נפטרה וכי אינה צריכה להישאר כאן (בפיזיות) אלא ללכת אחרי המדריכים שלה. זו היתה הפעם האחרונה שפגשתי אותה...
אין ספק כי העיסוי, ההכנה למוות והליווי חשובים ותורמים לאדם החולה לפני מותו. ניסיתי במעט להראות גם את התועלת העשויה להיות לאחר המוות. אני סבור כי יותר מטפלים העוסקים בליווי יוכלו להועיל לאדם החולה ומשפחתו.
ד"ר גלעד שפמןMsc.D. www.schafman.net
