על פי גישה זאת, הרוע הוא תוצאה של העדר טוב, כשם שהחושך הוא תוצאה של העדר אור. יש משפט של הרב קוק שאומר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".
כיצד ניתן להאיר את הנשמה?
חזון אישי- אור מהעתיד
מהו יום אידיאלי בחיי? איך אני רואה את עצמי עוד 10 שנים? לאן אני רוצה להגיע?
על שאלות כאלה ואחרות עונה החזון האישי.
רגשות שליליים, במהותם, עוזרים לנו להגדיר מה אנחנו לא רוצים. החזון הוא הפוך- זו הגדרה של מה שאנו כן רוצים.
ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי ששרד את השואה, גילה שמה שנתן לו את הכח לשרוד את הימים הקשים בשואה היה תחושה של חזון עתידי.
חזון הוא היכולת לראות מעבר למציאות ההווה שלנו, ליצור, להמציא את מה שעדיין איננו קיים. סטיבן קובי בספרו "העיקר- להתחיל בעיקר" אומר כי "קל לומר "לא!" כאשר בעצמותיך בוער "כן!" עמוק יותר". לחזון יש כח עצום להניע אותנו לעשייה, וחזון נותן לנו את הכח להתגבר על מכשולים בדרך.
לפני כ10 שנים עשיתי תרגיל פשוט של דמיון מודרך- לדמיין יום אידיאלי בחיים. במסגרת יום העבודה האידיאלי ראיתי את עצמי יוצרת בכתיבה ואחר כך עוסקת בפעילות של הדרכה. זה היה הרבה לפני שכתבתי ולפני שהתחלתי לעסוק בהדרכה כמקצוע. מה שראיתי היה הפתעה גמורה מבחינתי, ויחד עם זאת הרגיש נכון ורגוע.
חזון הוא הרבה יותר ממשאלת לב, זה הלב שלנו שקורא לנו. יותר ממה שאנו בוחרים את היעוד שלנו (וחזון קשור באופן מהותי ליעוד) הוא בוחר אותנו. לא בכדי יעוד באנגלית נקרא Calling. חזון אישי חושף למעשה בפנינו את המצפן הפנימי- מה חשוב לנו בחיים, מה נותן לנו משמעות.
,p>
החזון במובן של לחזות/לראות את העתיד הרצוי יכול לשמש גם במשימות ספציפיות, ולא רק כחזון לטווח ארוך. לדוגמא, אם א/תה רוצה לעבור לעבודה חדשה יש ליצור חזון של מקום העבודה החדש הרצוי ברמת הפרטים (שכר, שעות, מרחק, תחום עיסוק וכו'). אם את/ה מחפש בן זוג חשוב ליצור חזון של בן זוג/ קשר רצוי.
הכרת תודה
החיים מזמנים לנו קשיים והתמודדויות, אין ספק.
הבעיה היא שפעמים רבות אנו תולים את האושר שלנו בדברים חיצוניים שאנו רוצים שיקרו: "אני אהיה מאושרת כש... יהיה לי בית חדש, בן זוג, קריירה" וכן הלאה.
מדוע זו בעיה?
כי החיים אף פעם לא יהיו מושלמים. במדרש על קהלת יש ביטוי של חז"ל: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". כלומר, כבני אדם אנו תמיד רוצים עוד, תמיד יש משהו שחסר. זה מצב טבעי ונורמלי. חלק מהרצון שלנו להתקדם, לצמוח, ללכת קדימה.
מצד שני, יש ביטוי בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". הכרת תודה היא, אם כן, מצב של בחירה. זו בחירה לראות בכל מצב גם את מה שטוב בו.
בכל מצב, גם הקשה ביותר, יש דברים שניתן להודות עליהם. שום דבר טוב הוא לא טריוויאלי- האנשים שיש לנו בחיים, משפחה, חברים, בריאות פיזית ונפשית, הרווחה היחסית, ההתקדמות שאנו עושים בכל תחומי החיים.
כל "מתנה" שאנו מקבלים מהיקום או נותנים לעצמנו היא סיבה לחגיגה. הכרת תודה מחזירה אותנו לפרופורציות, נותנת שקט נפשי, ומעניקה תחושה שבסך הכל החיים שלנו בסדר, אם לא יותר מכך.
מדיטציות אור
מדיטציה היא אחת הדרכים האפקטיביות והזמינות ביותר להוסיף אור.
שבו בשקט, קחו כמה נשימות עמוקות ודמיינו אור שנכנס דרך הקודקוד וממלא אתכם איבר אחר איבר. הרגישו איך בכל נשימה גופכם נרגע, נשימותיכם רגועות ועמוקות והאור שנכנס אליכם ממלא אתכם ומקרין מכם החוצה להאיר את מה שסביבכם.
מילות נשמה
לכל מילה יש תדר אנרגטי. כלומר, לכל מילה יש השפעה פיזית ומנטלית עלינו.
העבירו בראשכם, לדוגמא, מילים כמו אהבה, שפע, אמת, שמחה, וחושו כיצד הריאות שלכם נפתחות, השרירים מתרפים, הגוף והתודעה נרגעים. לעומת זאת מילים כמו שנאה, הרס, חוסר, מצוקה, רוע יוצרות תופעה הפוכה- השרירים מתכווצים, הריאות נסגרות, ובאופן כללי נוצרת תחושה לא טובה.
אחת הדרכים האפקטיביות ביותר בעיני להפגת תחושות שליליות היא שימוש במילים חיוביות להן ניתן לקרוא גם "מילות נשמה".
שבו בשקט, נשמו עמוק, והעבירו במוחכם מילים כמו אהבה, בהירות, אומץ, רצון, שפע, עצמה, שלמות, שלווה. אפשר לחזור על אותה מילה כמו מנטרה, אפשר להחליף מילים. אין צורך לתכנן מראש באילו מילים תשתמשו, אין צורך להרכיב מהן משפטים. מילות נשמה נוגעות כמות שהן בחלקים העמוקים ביותר של הנשמה שלנו ומאירים אותה.
העבירו במוחכם מילים טובות, יפות ומעוררות השראה והרגישו איך אתם נמשכים למילים מסוימות וחשים צורך לגלגל אותן בראשכם שוב ושוב. תרגישו איך מילים מסוימות "משקות" אתכם, כמו מים במדבר. אלו המילים שמשלימות את התדר שחסר לכם באותו רגע.
אהבה, קשר, קבלה, נתינה
חיבוק, מגע, שיחה עם חבר אמפטי וקשוב הם אמצעים נהדרים לשאוב נחמה והקלה. מחקרים מראים שאפקטיביות של טיפול פסיכולוגי נובעת מחוויית הקשר והאהבה הבלתי מותנית שחווה המטופל, ולאו דווקא מתוך שיטת טיפול כזאת או אחרת.
באותה מידה כדאי להיות בצד הנותן של המשוואה. סבתא שלי ז"ל היתה אומרת: "כשמרגישים אומללים כדאי לעזור למישהו אומלל עוד יותר". הכח שאנו מגייסים על מנת לעזור לזולת נותן לנו עצמה ומחזק אותנו בהתמודדויות שלנו.
מי אמר שתרופות סבתא לא עובדות?
אורות אישיים
לכל אחד ה"אורות" שלו: צפייה בשקיעה, טיול בחיק הטבע, חיוך של ילד, האזנה למוזיקה. הקדישו זמן למה שנותן לכם כח.
גישה שניה- בירור רגשות
על פי גישה זאת, הרע הוא הוויה קיימת בפני עצמה, ולא רק העדר של טוב. יחד עם זאת, במציאות שלילית יש טוב מצד המקור שלה ומצד מה שאנו יכולים ללמוד ממנה.
הרגשות שלנו באים לתת לנו מתנה: הם באים לומר לנו שיש צורך מסוים, רצון כלשהו שחסר, שלא בא לידי ביטוי. בשביל לדעת מה המתנה אנו צריכים להקשיב. רגשות שליליים הם כמו שליחים. יש להם מסר לתת והם ממתינים בפתח עד שאנו מקשיבים למסר הזה.
ביטוי קשת של רגשות- כעס, כאב, פחד, אשמה, אהבה
הדרך להבין את הרגשות שלנו ומה שהם אומרים לנו על החיים היא לבטאם.
כמובן שאין הכוונה לצאת ולרוקן את כל השלילה שיש בנו על אנשים שאנו אוהבים.
התחלקות ללא אבחנה ברגשותינו יכולה להרוס עוד יותר את מה שכבר נפגע. הכוונה שלי כאן היא לעשות עיבוד רגשי בסביבה בטוחה- עם עצמך, חבר טוב או מטפל, עד שמרגישים בטוחים ורגועים מספיק לבטא את מה שאנו מרגישים כלפי האדם בו מדובר.
החינוך והתרבות שלנו מלמדים אותנו שרגשות מסוימים הם לא ראויים. לדוגמא, לגברים באופן כללי "מותר" לכעוס אבל בכי עשוי להתפרש כחולשה. לעומת זאת, נשים מפגינות כאב בקלות יחסית אבל כעס עשוי להיתפס כאגרסיבי ו"לא נשי".
על מנת לעשות ניקוי רגשי יש לבטא באופן יזום את כל הקשת הרגשית, גם רגשות שיחסית קשה לנו לבטא, אחרת ניתקע ברובד רגשי מסוים (כעס, פגיעה), ולא נוכל לשחרר ולעבור הלאה. אם אנו נוטים לכעוס נשאל את עצמנו מה מכאיב ומפחיד אותנו, אם אנו נוטים לבכות נשאל את עצמנו מה מכעיס אותנו.
"ניקוי" של רובד רגשי מסוים יוביל אותנו לרובד רגשי עמוק יותר עד להפגה של כל אותם רגשות שליליים החוסמים זרימה חופשית של אהבה ושמחה. לדוגמא, אחרי ש"הוצאנו" כעס אז הנטייה לעשות משהו אימפולסיבי (לצעוק, לעזוב, לנקום) מתפוגגת. אנו רואים את השני ואת עצמנו אחרת. הרגשות הם מסך למחשבה. כשמקשיבים לרציונל של הרגש הוא נעלם ואיתו באה תובנה חדשה לגבי המצב.
דרך אחת לעשות ניקוי רגשי היא לכתוב מכתב לאדם שפגע בנו (או לעצמנו) הכולל את חמשת הרבדים הרגשיים: כעס, כאב ופגיעה, פחד, אשמה, אהבה ומחילה.
חשוב להכניס למכתב גם ביטויים של רצון וצרכים ("אני צריך...", "הייתי רוצה ש...").
המכתב מיועד לניקוי רגשי ולכן חשוב לא לעשות צנזורה, ולתת ביטוי לכל רובד במלואו. בסופו של דבר, כשעוברים את מעגל הרגשות ומבטאים אותם במלואם אז רגשות אהבה/ השלמה/ סליחה באות באופן טבעי.
כתיבה יומית
ג'וליה קמרון בסיפרה "דרך האומן" אומרת כי הכלי החשוב ביותר לשחרור חסמים יצירתיים הוא כתיבה ספונטנית של 3 דפים במחברת מיוחדת מידי בוקר. שחרור רגשי יומי מאפשר לנו להיות קרובים לאמת של עצמנו ומניע אותנו לפעולה. לדוגמא, אם מישהו מקטר כל בוקר על מקום העבודה שלו הוא בסופו של דבר יתחיל לחשוב על דרכים לעשות שינוי.
התבודדות
ר' נחמן מברסלב כותב כי "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל". הכוונה היא לפרישה זמנית מן הסביבה לשיחה ספונטנית ואישית עם הבורא. אני מוצאת כי הליכה מספר פעמים בשבוע, מעבר לתרומה לבריאות הפיזית, היא זמן איכות לביצוע שיחה אישית עם עצמי או עם אלוהים. זה זמן שמאפשר לי להתנקות, לבכות, לבטא את מה שאני מרגישה באופן חופשי.
זיהוי "סימנים מקדימים"
כדאי לבטא רגשות באופן יזום ולא להמתין למשברים. לכל אחד הסימנים המקדימים שלו לכך ש"סיר הלחץ" מתחיל להתמלא וכדאי לעצור רגע ולשחרר קיטור באופן מבוקר. יש אנשים שמרגישים קוצר נשימה, אחרים נעשים לחוצים ומאבדים הנאה ועניין. רגשות כרוניים באופן כללי (תסכול, לחץ, שעמום, כעס, כאב), הם סימן לכך שיש רגשות לא מבוטאים. לוקח זמן, ביחוד אחרי זמן ארוך של הדחקה והכחשה רגשית, ללמוד לזהות את הסימנים הללו, אבל תירגול קבוע של שחרור רגשי יאפשר לרגשות שלנו, בסופו של דבר, להיות הרבה יותר נגישים וברי שליטה.
לא להתרגש מרגשות
יותר מאשר הנזק שגורם רגש כזה או אחר- גורם הפחד ממנו.
אם למשל, קשה למישהו לעמוד בפני קהל, הפחד עצמו הוא נורמלי וטבעי. מה שמעצים את הרגש זה הפחד מפני הפחד "איזו דפוק אני, מה יהיה איתי וכו'" שמעמיס חששות ורגשות אשמה ולא מאפשר לרגש ערוץ ניקוי טבעי.
כמה אומץ נדרש בשביל להודות ברגשות שלנו, וכמה זה חשוב.
המפתח לשינוי, לשליטה ברגשות השליליים ו"כריתת ברית" איתם טמון קודם כל בשינוי הגישה: אין מה לפחד מרגשות. כל מה שמפחיד אותנו- שולט בנו. נקודה. אם אנו מפחדים מהרגשות שלנו- הם ישלטו בנו. הם יגרמו לנו להתפרץ (מה שבדיוק חששנו ממנו) או שמתוך רצון לברוח מהם נמצא את עצמנו מדכאים חלקים בתוכנו. כבר אמר ר' נחמן: "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל". לא לפחד- גם לא מהפחד עצמו.... אין שום דבר רע בלהרגיש כל רגש שהוא, כל עוד אנו מפעילים שיקול דעת אם לפעול על פיו.
עיבוד רגשי דורש סבלנות וזמן. הקשבה ועדינות יובילו אותנו בדרך כלל לפתרון של כל פלונטר רגשי. יש משפט מקסים שאומר: "הים לא מפחד מגליו". הרגשות הם כמו גלים שבאים והולכים והם חלק בלתי נפרד מאיתנו.
האיזון בין שתי הגישות
שתי צורות ההסתכלות סותרות לכאורה, אבל גם משלימות זו את זו: אמון מייצר הקשבה (אנו מרשים לעצמנו להיות חלשים מול אנשים שאנו סומכים עליהם), והקשבה בונה אמון (כל עוד נתכחש לרגשות שלנו, נוכל לנסות "למכור" לעצמנו את הלוקש שאנו אוהבים את עצמנו, אבל נמשיך לדעת בתוך תוכנו שזו הונאה עצמית).
הדרך הראשונה, של הוספת אור בחיינו, היא תנאי בסיסי לחיים בריאים ומאושרים. חשוב מאוד לחזק את האמון שלנו במציאות ובאנשים, להתבונן על עצמנו ועל אחרים ממקום חומל ואוהב, בדרך זו אנו מחזקים את "מערכת החיסון" הנפשית והרוחנית שלנו. בפשטות- כשטוב לנו (כשאנו מאוהבים למשל...) אנו נדיבים יותר, סבלנים יותר וסלחניים יותר.
מאידך, אנו בני אדם... אנושיים. אנו לפעמים כועסים, כואבים, מפחדים.... חשוב לחזק את האור בחיינו, אבל חשוב לא פחות להקשיב למה שאנו מרגישים. זו דרך לא פשוטה, מאחר ורגשות שליליים הרבה פעמים סותרים את התפיסה שיש לנו לגבי מושגים כמו רוחניות, אהבה וסליחה.
מניסיוני ולפי השקפת עולמי אם נכבד את מה שנקרא "רגשות שליליים" בתוכנו אכן נהפוך לאנשים טובים ורוחניים יותר, אבל לא במשמעות השטחית של ויתור עצמי ועל הצרכים שלי למען הזולת, אלא מתוך כבוד לצרכים שלי וגם של אחרים, הרמוניה, ואיזון בין נתינה ולקיחה. שהרי, אם לא נדאג לעצמנו ונכבד את צרכינו הבסיסיים לא נוכל להיות למען האחרים המשמעותיים בחיינו.
מיכל פישר- מנחת קבוצות, עתונאית, מודטת וסקרנית בלתי נלאית.
