מצדה חברה להנדסה בעמ (פירוק) נ. רהיטי צרעה בעמ 

בבית המשפט העליון

רע"א  5158/08

בפני:  
כבוד השופט י' דנציגר

המבקשים:
1. מצדה חברה להנדסה בע"מ (פירוק)
2. אינג' רוזנצוויג יהושע, עו"ד

נ  ג  ד

המשיבים:
1. רהיטי צרעה בע"מ
2. קיבוץ צרעה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.08 בה"פ 4151/05 שניתן על ידי כבוד השופט י' עדיאל

בשם המבקשים:                     עו"ד י' רוזנצוויג

החלטה

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל) מיום 10.4.2008 בתיק ה"פ 4151/05 במסגרתו אושר פסק בוררות שניתן על ידי כבוד הבורר, השופט בדימוס ש' אלוני בחודש אוקטובר 2002 (להלן - פסק הבוררות).

העובדות והליכים קודמים

1.        הרקע העובדתי שביסוד הבקשה פורט בהרחבה בהחלטתי מיום 23.3.2008 ברע"א 2570/08, בבקשת רשות ערעור שאותה הגישו המבקשים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.3.2008 ובבקשה לסעד זמני כמפורט בהחלטתי הנ"ל. בתמצית, ייאמר כי המבקשת 1, מצדה חברה להנדסה בע"מ (בפירוק) (להלן - מצדה), הייתה חברה קבלנית, אשר המבקש 2, יהושע רוזנצוויג (להלן - רוזנצוויג), היה בעל מניותיה העיקרי ומנהלה. בשנת 1992 הגישה מצדה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד המשיבים, במסגרתה טענה כי לא שולמו לה כל הכספים המגיעים לה בגין עבודות קבלניות שביצעה במסגרת הקמת מפעל עבור המשיבה 1, רהיטי צרעה בע"מ (להלן - המשיבה). הצדדים הסכימו על העברת התביעה להליך בוררות. בפסק הבוררות נקבע כי המשיבה תשלם למצדה סכום של 1,800 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה וכי מצדה תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי ריבית והצמדה. ביום 30.1.2005 הגישו המשיבים בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הבקשה הועברה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשל חוסר סמכות מקומית.

2.        ביום 21.5.2002 הוצא צו לפירוקה של מצדה. בדיון שנערך ביום 24.10.2007 קבע בית המשפט קמא כי על המשיבים לבקש את רשותו של בית המשפט אשר דן בפירוק על מנת להמשיך לדון בבקשה לאישור פסק הבוררות. אישור כאמור ניתן והתיק נקבע להמשך דיון ביום 16.3.2008.

3.        במהלך הדיונים בבקשה לאישור פסק הבוררות אשר התקיימו בפני בית המשפט קמא, נתן האחרון מספר החלטות ביניים, בין היתר בנוגע לאופן ניהול ההוכחות בבקשה וכן בנוגע לעיכוב הליכים בבקשה. בקשת רשות ערעור שהגישו מצדה ורוזנצוויג בנוגע להחלטות ביניים אלה נדחתה על ידי ביום 23.3.2008 (רע"א 2570/08).

4.        ביום 6.4.2008 דחה בית המשפט קמא את בקשתם של המבקשים לבטל את פסק הבוררות (ה"פ 7132/08) מן הטעם ששמיעת ההליך בה"פ 4151/05 הסתיים והתיק ממתין למתן פסק דין, ובנסיבות אלה, הלכה למעשה, משמעותה של הבקשה היא לעכב את מתן פסק הדין. בית המשפט קמא ציין עוד כי בקשה דומה נדחתה על ידו ביום 16.3.2008, בנימוק שהבקשה עומדת ותלויה עוד משנת 2005 וכי הלכה למעשה, מתבקשת פתיחתו של ההליך בה"פ 4151/05 מחדש.

5.        ביום 10.4.2008 אישר בית המשפט קמא את פסק הבוררות, אולם קבע כי למשיבים לא קמה עילה כלפי רוזנצוויג, שכן זה האחרון לא היה צד להליך הבוררות.  משניתן פסק הדין הסופי בבקשה בה"פ 4151/05, מבקשים מצדה ורוזנצוויג לתת להם רשות לערער הן על פסק דינו של בית המשפט קמא והן על החלטות הביניים שניתנו על ידו.

טענות המבקשים

6.        המבקשים חוזרים על טענותיהם כנגד החלטות בית המשפט קמא באשר לעיכוב ההליכים ובאשר לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות אשר נטענו במסגרת רע"א 2570/08 הנ"ל ומוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט קמא כאשר איפשר למשיבים להגיש בקשה לבית המשפט הדן בפירוק לשם קבלת אישור להגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות. לטענתם, היה על בית המשפט קמא למחוק את הבקשה ואין בעובדה שניתנה להם רשות על ידי בית המשפט הדן בפירוק מספר חודשים לאחר מכן כדי להכשיר את החלטת בית המשפט קמא אשר ניתנה בניגוד לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983.

7.        עוד טוענים המבקשים כי החלטת בית המשפט קמא מיום 25.6.2007, במסגרתה נדחתה בקשת מצדה לקציבת מועד להגשת תשובה להמרצת פתיחה, פגעה קשות בזכויותיה הדיוניות. לטענת המבקשים, באותו מועד טרם קיבלו המשיבים את אישורו של בית המשפט אשר דן בפירוק להגשת הבקשה ועל כן לא נזקקו להארכת מועד להגשת תשובה לבקשה. לטענתם, הצורך הדיוני במתן תשובה עלה רק לאחר שבית המשפט שדן בפירוק אישר את הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות, אלא שלטענת המבקשים, כל זמן שהיתה עומדת ותלויה הבקשה לעיכוב הדיון בבקשה לאישור פסק הבוררות,לא הייתה למצדה סיבה להגיש את תשובתה לבקשה.

8.        בנוסף, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 6.4.2008 במסגרתה דחה את בקשתם לדון בבקשה שהגישו לביטול פסק הבוררות (בה"פ 7132/08) טרם מתן פסק דינו. לטענתם, הבקשה לביטול פסק הבוררות התבססה על הטענה לפיה פסק הבוררות בתרמית יסודו, הואיל והבורר היה נגוע בניגוד אינטרסים מהותי. בהקשר זה, טוענים המבקשים כי פסק הדין, נשוא בקשת רשות הערעור, התבסס על הנימוק לפיו לא הוגשה במועד בקשה לביטול פסק הבוררות, אולם במועד מתן פסק הדין הייתה מונחת בפני בית המשפט קמא בקשתם לביטול פסק הבוררות, בקשה שכאמור נדחתה. לטענת המשיבים, עצם אישור פסק הבוררות מבלי לעכב את ההליך בה"פ 4151/05 עד לבירור בקשתם לביטול פסק הבוררות גרמה להם לעיוות דין קשה ויש בו כדי לפגוע באמון הציבור במוסד הבוררות ובמערכת המשפט.

9.        לבסוף, טוען רוזנצוויג כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נדחתה בקשתם של המשיבים לחייבו בפסק הבוררות, אולם לזכותו נפסקו הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ש"ח בלבד. לטענתו של רוזנצוויג, סכום זה איננו פרופורציונאלי להליכים הממושכים שהתקיימו בתיק ויש להגדיל באופן משמעותי סכום זה.

דיון והכרעה

10.      כידוע, ההלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במשורה וזאת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית וציבורית החורגת מגדר המחלוקת הפרטית בין הצדדים לסכסוך, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6), 605 (2003); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006); רע"א 2766/06 סבג נ' חדד (לא פורסם, 21.1.2008)].

           לא שוכנעתי כי המקרה שבפניי מעלה שאלה עקרונית כאמור ועל כן, סבור אני כי יש לדחות את הבקשה.

11.      יתר על כן, בקשת רשות ערעור שבפניי חוזרת במידה רבה על הטענות שנטענו ברע"א 2570/08 הנ"ל, טענות אשר נדחו כאמור בהחלטתי מיום 23.3.2008 ואינני סבור כי יש מקום לדון בהן פעם נוספת כיום.

12.      המבקשים הגישו לעיוני אסמכתא נוספת - פסק הדין בעע"ם 9682/06 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 13.7.2008) - במסגרתו קבע בית משפט זה כי יש להחזיר את הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי מפאת פגמים בסדרי הדין שנפלו בו. לא מצאתי כי יש בכוחה של אסמכתא זו לשנות מנימוקי החלטתי הקודמת, הואיל וכפי שצויין בה במפורש, לא שוכנעתי כי זכויותיהם של המבקשים במקרה שבפניי נפגעו באופן מהותי. בית המשפט קמא איפשר למבקשים להעלות את כל טענותיהם המקדמיות ואף התיר להם להגיש אסמכתאות משפטיות התומכות בטיעוניהם תוך שבעה ימים לאחר הדיון.

13.      באשר לטענת המבקשים כי דחיית בקשתם לקציבת מועד להגשת תשובה להמרצת פתיחה פגעה קשות בזכויותיהם הדיוניות, דינה של טענה זו להידחות. בהחלטתו מיום 25.6.2007 ביקש בית המשפט קמא מהמבקשים להבהיר מהי "המסגרת המשפטית במסגרתה מתבקש בית המשפט להורות על 'קציבת מועד להגשת תשובה להמרצת הפתיחה'". כן ציין בית המשפט קמא, כי במידה וכוונת המבקשת הינה  להאריך את המועד להגשת תשובה, על המבקשים לפנות בבקשה מתאימה. משלא עשו כן המבקשים, אין להם להלין אלא על עצמם ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטה זו.

14.      המבקשים טענו עוד כי עצם אישור פסק הבוררות, מבלי לעכב את ההליך בה"פ 4151/05 עד לבירור בקשתם לביטול פסק הבוררות, גרם להם לעיוות דין קשה. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 23.3.2008 (במסגרת רע"א 2570/08), הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה על ידי המבקשים בעבר ונמחקה בשל מחדל, מחיקה אותה לא עלה בידי המבקשים לבטל על אף מאמציהם. כמו כן, יש לציין כי בית המשפט קמא איפשר למבקשים, הלכה למעשה, להעלות טענות בדבר ביטול פסק הבוררות חרף העובדה שלא היה מחוייב לעשות כן ומשכך, גם דינה של טענה זו להידחות, שכן לא מצאתי כי זכויותיהם הדיוניות של המבקשים נפגעו עקב החלטה זו.

15.      לבסוף, יש לדחות גם את טענתו של רוזנצוויג כי בית המשפט קמא פסק לו סכום שאינו פרופורציונלי ביחס להיקף ההליכים שהתקיימו בתיק. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בעניין הוצאות ושכר טרחת עו"ד [ראו למשל: ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2), 301, 305 (2003)] וסבורני כי נסיבותיו של המקרה דנן אינן מצדיקות סטייה מכלל זה.

           לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ד' באלול תשס"ח (4.9.08).