ע.ס.מ. עפר וסלילה מאגרי מים נ. מועצה אזורית אשכול 

עע"ם  7029/08 - א'

בפני:  כבוד הנשיאה ד' ביניש

המבקשת:

ע.ס.מ. עפר וסלילה מאגרי מים בע"מ

נ  ג  ד

המשיבים:

1. מועצה אזורית אשכול
2. מנהל הארנונה מועצה אזורית אשכול

בקשה למתן סעד זמני בערעור
בשם המבקשת:                      עו"ד אלכס כץ; עו"ד שלומית סלע
בשם המשיבים:                      עו"ד גדי רוקח; עו"ד שמואל לנקרי

החלטה

            בפניי "בקשה לצו ביניים", שהיא למעשה בקשה לסעד זמני בערעור, שהוגשה על ידי המבקשת בד בבד עם ערעור שהגישה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (סגן הנשיא נ' הנדל) מיום 31.7.08, בו נדחתה עתירתה המנהלית של המבקשת נגד החלטת המשיבים להטיל עיקול מנהלי על חשבונות הבנק של המבקשת. העיקול המינהלי האמור הוטל בגין חוב ארנונה בו חויבה המבקשת בגין אתר בו בוצעו על ידה, לטענתה, עבודות להקמת מאגר מים עבור חברת מקורות.

 1.        השאלה העיקרית שהתעוררה בפסק הדין נשוא הערעור הייתה האם המשיבים רשאים לנקוט הליכי גבייה מינהליים בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) ביחס לחוב הארנונה הנטען של המבקשת בנסיבות בהן החוב שנוי במחלוקת. זאת, בהתחשב בכך שבהליך גביית חוב ארנונה, שננקט לפי פקודת המסים (גביה) ולא לפי פקודת העיריות, אין הרשות המקומית רשאית לנקוט הליכי גבייה כל עוד החוב שנוי במחלוקת ויש לגביו השגה, ערר או ערעור תלויים ועומדים, או שטרם חלף המועד להגשתם. בפסק דינו קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי בהעדר הוראה מפורשת בפקודת העיריות האוסרת על הרשות המקומית לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כל עוד חוב הארנונה שנוי במחלוקת (כדוגמת ההוראה שנקבעה באכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000), הרי אין מניעה לנקוט הליכים אלה, ואין חובה על הרשות המקומית לנקוט דווקא בהליך לפי פקודת המסים (גבייה). עוד הוסיף בית המשפט קמא כי סמכות הרשות המקומית לנקוט הליך גבייה לפי פקודת העיריות צריכה להיות מופעלת בסבירות ובמידתיות, וכי בנסיבות המקרה דנן מסקנתה של העירייה לפיה המבקשת היא המחזיקה בנכס ומפיקה ממנו רווח כלכלי עומדת במבחן הסבירות. כן ציין בית המשפט לעניינים מינהליים כי העיקול שהוטל על ידי המשיבים מתייחס לכרבע מגובה החוב הנטען על ידי המשיבים, וכי למרות ההכבדה שהדבר מטיל על פעילות המבקשת אין בכך כדי לשלול את סבירות פעילותם של המשיבים בניסיונם לגבות את החוב.

 2.        בבקשתה לסעד זמני בערעור טוענת המבקשת כי ביצוע הליכי הגבייה המינהליים על ידי המשיבים בטרם יוכרע הערעור יסכל את הערעור ויהפוך אותו לתיאורטי. לגופו של עניין טוענת המבקשת בערעור שהגישה כי יש לפרש את פקודת העיריות, כך שהעקרון בדבר אי הגבייה של מס השנוי במחלוקת יחול גם על הליכי גבייה שנעשים לפי פקודת העיריות ולא רק על הליכי גבייה לפי פקודת המסים (גבייה). מכל מקום טוענת המבקשת כי מבין אמצעי הגבייה השונים העומדים לרשות המשיבים חובה עליהם לבחור באמצעי הגבייה המתאים והמידתי ביותר, וכי משלוח התראה לפי פקודת העיריות זמן קצר לאחר הגשתם של ערר בנוגע לחיוב בארנונה ושל תשובה לערר איננה מידתית. בנוגע למאזן הנוחות בין הצדדים טוענת המבקשת כי הטלת העיקול המינהלי בסך של כ-3 מיליון ש"ח תגרום למשבר חמור בהתנהלותה הפיננסית וביכולתה לקבל אשראי מהבנקים באופן שיגרום לה לנזקים, שלטענתה לא ניתן יהיה להתאושש מהם בשלב מאוחר יותר. לעומת זאת, המשיבה 1 מצויה לטענת המבקשת בגירעון כספי קשה והיא לא תוכל, כך נטען, להשיב את הכספים למבקשת אם האחרונה תזכה בערעור. בהקשר זה מציינת המבקשת כי יכולת הגבייה שלה אינה כשל המשיבה 1, אשר בכוחה להטיל עיקול מנהלי בתוך זמן קצר.

 3.        המשיבים מתנגדים לסעד הזמני המבוקש. באשר לערעור לגופו טוענים המשיבים כי אין מניעה לכך שרשות מקומית תנקט הליכי גבייה מינהליים מכוח סמכותה לפי פקודת העיריות גם כאשר החוב שנוי במחלוקת, וכי אין להטיל על הליכי גבייה אלה את המגבלות המוטלות מכוח פקודת המסים (גבייה). בהקשר זה טוענים המשיבים כי המבקשת היא שהחזיקה בפועל במקרקעין שלגביהם חויבה בארנונה וכי היא הפיקה סכומי כסף נכבדים ממכירת החול שנכרה במקרקעין. כן מדגישים המשיבים כי הליכי הגבייה המנהליים שננקטו על ידם מתייחסים רק לכרבע מגובה החוב הנטען על ידם ולא לחוב בכללותו, ובנסיבות אלה מדובר בפעולה שנעשתה באיפוק ובסבירות. באשר למאזן הנוחות בין הצדדים טוענים המשיבים כי קיים חשש לריקון המבקשת מנכסיה, כך שבסופו של יום לא תוכל המשיבה 1 לגבות מהמבקשת סכום כלשהו בגין חוב הארנונה. בהקשר זה מציינים המשיבים כי הם טרם הצליחו לתפוס סכום כלשהו מחובה של המבקשת, וכי זו אינה מחזיקה עוד בנכס נשוא הארנונה. עוד מוסיפים המשיבים וטוענים כי אין יסוד לטענות המבקשת בדבר מצבה הכלכלי הקשה כביכול של המשיבה 1, ולפיכך ניתן יהיה להשיב את הכספים למבקשת אם זו תזכה בערעור.

 4.        דין הבקשה לסעד זמני להידחות. משנדחתה עתירתה של המבקשת לבית המשפט לעניינים מינהליים, הנחת המוצא היא כי תוצאת פסק הדין נשוא הערעור צריכה לעמוד בעינה עד להחלטה אחרת, וכי הנטל הוא על המבקשת להראות כי מן הראוי להימנע מיישום פסק הדין בתקופת הערעור. לשם כך נדרשת המבקשת להראות כי סיכויי קבלת הערעור הם טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה בבירור לטובתה (ראו למשל: עע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל-אביב - יפו, פ"ד נו(2) 163, 167-166 (2001); עע"ם 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ (לא פורסם, 11.4.06)). במקרה דנן מוכנה אני להניח מבלי לקבוע מסמרות בעניין כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת, אף אם אינם גבוהים במיוחד, אינם קלושים. זאת, שכן על פני הדברים נראה כי השאלה המתעוררת בערעור דנן היא בעיקרה שאלה משפטית, הנוגעת לסמכותה של הרשות המקומית ולשיקול הדעת המוקנה לה לנקוט לגבי חוב ארנונה שנוי במחלוקת הליכי גבייה מינהלית לפי פקודת העיריות. אולם, בכל הנוגע לסוגית מאזן הנוחות בין הצדדים לא עלה בידי המבקשת לשכנע כי ערעורה יהפוך לתיאורטי היה ולא יינתן הסעד הזמני המבוקש על ידה. הבקשה לסעד זמני שבפניי נועדה לעכב את הליכי הגבייה המינהלית של חוב הארנונה בו חייבת, על-פי הנטען, המבקשת. מדובר, אפוא, בבקשה לסעד זמני המתייחסת לסעד שהוא סעד כספי במהותו. כידוע, ביחס לסעד מסוג זה נטיית ערכאת הערעור תהיה שלא להיעתר לבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; וזאת כיוון שכאשר עסקינן בסעד כספי אין מניעה, בדרך כלל, מהשבת המצב לקדמותו היה וערכאת הערעור תגיע לתוצאה שונה מזו שהגיעה אליה הערכאה הדיונית (ראו למשל: עע"ם 471/08 סלימי נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם, 11.3.08)). בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידי המבקשת לבסס את טענותיה בדבר הקושי בהשבת כספי הארנונה על ידי המשיבה 1 היה והערעור יתקבל. אף טענותיה של המבקשת בדבר הקשיים הפיננסיים שייגרמו לה, אם לא יינתן הסעד המבוקש על ידה, אינן משכנעות ולא עלה בידה להצביע טעם להבחין בינה לבין כל אדם אחר שחיובו בחיוב כספי מטיל עליו מעמסה פיננסית בלתי מבוטלת. אף בעובדה כי הליכי הגבייה נשוא הערעור ננקטו אך ביחס לכרבע מחוב הארנונה הנטען של המבקשת יש כדי לתמוך בהחלטה שלא להיעתר לבקשה דנן.

            אשר על כן, הבקשה נדחית. כן יבוטל הסעד הארעי שניתן על ידי ביום 20.8.08 המתייחס לחברת האם של המבקשת, שכן הליכי הגבייה המינהלית נשוא הערעור ממילא לא ננקטו ביחס לחברה זו. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח לטובת המשיבים.

            ניתנה היום, ד' באלול התשס"ח (4.9.2008).