שאלה זו עולה פעמים רבות, בעיקר בפרק ב' של החיים כאשר לשני בני הזוג ילדים מנישואין ראשונים ואינם מעוניינים בילדים משותפים. אז, מתלבטים הצדדים, בד"כ האשה, אם למסד את הקשר אם לאו.
במאמר מוסגר ראוי לציין כי בדרך כלל הנטייה למסד את הקשר בדרך של נישואין דווקא, נולדת מתוך רצון וצורך של האשה במחויבות של הצד השני. קיימת איזו שהיא הרגשה שאם לא מקיימים את טקס הנישואין, הקשר הוא תלוש משהו וחסר. הרגשה זו, אם כי היא טבעית לגמרי, מקורה למעשה בחוסר בטחון בסיסי. שכן, חשוב להפנים ולהבין כי מחויבות ובטחון בקשר, אינם זקוקים לגדרות חיצוניים, להגדרות וטקסים, עליהם להבנות מתוך מערכת היחסים עצמה, האמון של האחד במשנהו והאינטראקציה בין בני הזוג ושום מוסד, גם לא הנישואין, יחזיקו את הקשר בכח.
ובאשר לפן המשפטי - יותר ויותר הוראות חוק, תקנות ותקנונים שונים מקנים לידועים בציבור מעמד זהה למעמד של נשואים. ולא מדובר רק בחוקים הנוגעים ליחסים שבינו לבינה, אלא גם בחוקים המקנים זכויות כספיות: גימלאות וקצבאות מהמדינה, מארגונים שונים, מהביטוח הלאומי וכן הלאה.
לפיכך, אין למעשה כמעט כל הבדל בין זכויותיו של בן זוג נשוי לזכויות הידוע בציבור.
אדרבא - ניתן לומר, שכיום נוצר מצב על פיו לידועים בציבור מעמד עדיף על הנשואים, לפחות משתי נקודות מבט מהותיות. האחת - בני זוג נשואים חייבים להתגרש בבית הדין הרבני כדי להיחשב לפנויים ולהתחיל בחיים חדשים, מה שמביא לסחטנות של האחד את משנהו. מאידך, בני זוג שהם ידועים בציבור, חופשיים לנתק מגע ללא כל תנאי וללא כל מגבלות, בכל עת שמי מהם חפץ לעשות כן ללא חשש של מגבלות מהדין הדתי (מורד, מורדת וכן הלאה).
השניה - על פי החוק הקיים, חלוקת הרכוש המשותף (כזה הרשום כמשותף וכזה הרשום על שם אחד הצדדים אך נרכש במהלך הנישואין) בין בני זוג נשואים, יכולה להתבצע, רק עם הגירושין ביניהם וביהמ"ש לא יוכל לחלק את הרכוש לפני כן, אלא בהסכמה. מאידך, ידועים בציבור, יכולים לחלק את הרכוש המשותף, בכל עת, ללא כל קשר למצבה של מערכת היחסים ביניהם.
מכל מקום - כל מקרה שונה ממשנהו ומן הראוי להיוועץ בטרם קבלת החלטה.
במאמר מוסגר ראוי לציין כי בדרך כלל הנטייה למסד את הקשר בדרך של נישואין דווקא, נולדת מתוך רצון וצורך של האשה במחויבות של הצד השני. קיימת איזו שהיא הרגשה שאם לא מקיימים את טקס הנישואין, הקשר הוא תלוש משהו וחסר. הרגשה זו, אם כי היא טבעית לגמרי, מקורה למעשה בחוסר בטחון בסיסי. שכן, חשוב להפנים ולהבין כי מחויבות ובטחון בקשר, אינם זקוקים לגדרות חיצוניים, להגדרות וטקסים, עליהם להבנות מתוך מערכת היחסים עצמה, האמון של האחד במשנהו והאינטראקציה בין בני הזוג ושום מוסד, גם לא הנישואין, יחזיקו את הקשר בכח.
ובאשר לפן המשפטי - יותר ויותר הוראות חוק, תקנות ותקנונים שונים מקנים לידועים בציבור מעמד זהה למעמד של נשואים. ולא מדובר רק בחוקים הנוגעים ליחסים שבינו לבינה, אלא גם בחוקים המקנים זכויות כספיות: גימלאות וקצבאות מהמדינה, מארגונים שונים, מהביטוח הלאומי וכן הלאה.
לפיכך, אין למעשה כמעט כל הבדל בין זכויותיו של בן זוג נשוי לזכויות הידוע בציבור.
אדרבא - ניתן לומר, שכיום נוצר מצב על פיו לידועים בציבור מעמד עדיף על הנשואים, לפחות משתי נקודות מבט מהותיות. האחת - בני זוג נשואים חייבים להתגרש בבית הדין הרבני כדי להיחשב לפנויים ולהתחיל בחיים חדשים, מה שמביא לסחטנות של האחד את משנהו. מאידך, בני זוג שהם ידועים בציבור, חופשיים לנתק מגע ללא כל תנאי וללא כל מגבלות, בכל עת שמי מהם חפץ לעשות כן ללא חשש של מגבלות מהדין הדתי (מורד, מורדת וכן הלאה).
השניה - על פי החוק הקיים, חלוקת הרכוש המשותף (כזה הרשום כמשותף וכזה הרשום על שם אחד הצדדים אך נרכש במהלך הנישואין) בין בני זוג נשואים, יכולה להתבצע, רק עם הגירושין ביניהם וביהמ"ש לא יוכל לחלק את הרכוש לפני כן, אלא בהסכמה. מאידך, ידועים בציבור, יכולים לחלק את הרכוש המשותף, בכל עת, ללא כל קשר למצבה של מערכת היחסים ביניהם.
מכל מקום - כל מקרה שונה ממשנהו ומן הראוי להיוועץ בטרם קבלת החלטה.
הכותבת הינה עורכת-דין בתחום דיני המשפחה והירושה ומשרדה ממוקם במגדל היובל במרכז העיר ראשל"צ. בעלת ניסיון של 14 שנים בהופעות בבתי-המשפט ובתי-הדין הרבניים. מספקת כלים פרקטיים וייחודיים להתנהלות יעילה במהלך הסכסוך ולאחריו.
האמור לעיל אינו בא במקום יעוץ משפטי.
האמור לעיל אינו בא במקום יעוץ משפטי.
