נקודת מפנה 

שלום שלום... חברים. חיוך. מה שלומכם (תרגישו חופשי לענות. קריצה.)

אני שוב אתכם...

והפעם...

הייתי רוצה לשתף אותכם במחשבה שהטרידה אותי תקופה ארוכה!

למה?! למה החיים שלנו נראים כמו שהם נראים?!



את התשובה לשאלה הזו כל אחד צריך לתת לעצמו!

ובטח חלקכם שואלים שוב למה?! או שלא מבינים בכלל על מה אני מדבר. רגוע.

אני אנסה לענות קודם כל על השאלה הזו בעצמי. צוחק.



כבר בצעירותי לא היה לי ברור, מה לכל הרוחות אני עושה בבית-הספר, ולמה לכל הרוחות אני חייב לעשות את מה שאומרים לי לעשות! ויותר מעצבן היה... שכשהייתי כבר עושה את מה שהיו מבקשים ממני לעשות! והייתי עושה את זה שונה אפילו, יותר נכון להגיד 'יחודי'-המורים תמיד היו מעירים לי, ולא תמיד אהבו שאני מנסה להתבלט, למה!?

כי... אולי הם פחדו... (ממה!?)

או כי אולי לא אהבו אותי...

או אולי כך היה נהוג החינוך בארץ...

או כי... או אולי... או כי...

בקיצור אין לי מושג!



בואו נסתכל אל התמונה הכללית לרגע, אנחנו הולכים לבית-הספר - קודם כל יסודי אח"כ חטיבת ביניים ואח"כ חטיבה עליונה ואח"כ צבא (למי שמתגייס. צוחק.) שזה בעצם השלב היותר חשוב בחיינו ובמיוחד לאילו שלוקחים את התקופה הזו ברצינות! - מרוויחים הכי הרבה - גם בגרות, גם נסיון בהתמודדות עם אנשים שונים, גם נסיות תעסוקתי כלשהו וגם מפתחים קשרים לעתיד וגם רוכשים חברים חדשים לחיים וגם... וגם... וגם... (בקיצור הרבה דברים טובים. רגוע.)

ואח"כ מה?... חו"ל - חופש (אין לי עדיין מושג ממה? אבל כך, הרבה חבר'ה אוהבים לתאר את זה) -הרבה עשן סמיך

(למי שמבין למה אני מתכוון) - ואח"כ יש את האילו שחוזרים למציאות הישראלית ויש את האילו שממשיכים לחפש את עצמם בחו"ל. קריצה.

נתמקד לרגע באילו שחזרו לישראל (למרות שלאילו שלא חוזרים בחזרה מחכה עתיד דיי זהה)

מה עכשיו?!

1. פסיכומטרי (למזוכיסטים בלבד! או סתם כאילו שרוצים לסבול רק פעם אחת. חיוך.)

2. יש מכללה (גם זו אחלה! אופצייה)



אז מה...?! קדימה... "אובור לתואר ----->----->----->

יופי! רגוע סוף סוף... תעודה. חיוך. יש לי תואר! (אני אדביק אותו בשירותים על הדלת מבפנים)

בטח חלקינו כבר נשואים (שיהיה במזל טוב!)

עוד מעט ילדים... משפחה... חשוב!

יהיו גם כאילו שימשיכו לתואר שני ו... ו... ו... כאילו זה מה שיעזור לי למצוא עבודה טובה! עם שכר הולם ו... ו... ו...

נחשו מה?! 'זובי'

במקרה הטוב תמצאו עבודה כלשהי בכלל ובמקרה הגרועה תיפלו מכל ראיון על סעיף "overqualified"

וזה ממש מעצבן. צעקה.

אבל, למה שנוותר?! נמשיך לנסות... ולנסות... נתפשר... ונתפשר, למה? (כי יש הרבה ברירות!)

והינה זה מתקרב...

אני בן 40, פלוס מינוס אב ל 2 עד 4 ילדים, אולי עם משכנתא על הראש - בטחון בעבודה אין! לי ולאישתי.

במקרה הטוב אני סוגר את החודש בפלוס ולא ב'אובר...' (מה שממש לא אופייני למרבית האוכלוסייה הישראלית)

...הזמן ממשיך לעשות את שלו... והשנים עושות את שלהן...

ונחשו מה...? היה לי מזל בחיים יצאתי לפנסייה בגיל 67 (תודה לאל!) אני בריא! (מאחל לכולנו) פנסייה לא משהו אבל אפשר לשרוד!



...ואפשר גם אחרת... אולי לא היגעתי לגיל הפרישה ועכשיו אני מחפש עבודה (אתה חושב שמשהו צריך אותך בגיל כזה? - אני חושב שלא!)

אני חושב שאני אחתוך בחלק הזה... כי כל אחד והדימיון האישי והפרוע שלו יכול להשלים את הדברים שאנחנו מקווים מאוד שלא ייגעו בנו (מה שיותר חשוב! זה תמיד לקוות לטוב ואך ורק לטוב, אבל בחיים! בחיים! לא להיות נאיביים)

והינה... סיימתי 67 שנות חיים, מיליונר לא נהייתי! (אבל עשיתי מישהו מליונר או שהוספתי לו עוד כמה... לאוסף שהייה לו. חיוך.)

הרבה אופציות אין לי בשלב זה של החיים... עצוב! ואז גם מתחילות המחשבות... יא אלא... כמה דברים פיספסתי בחיים איך לא ראיתי דרכים אחרות, איזה יופי "אריק" הסתדר בחיים, הכל אצלו ניראה אחרת - אם הייתי חוזר אחורה בזמן להזדמנות הזו... והזו... והזו... והזו... והזו... והזו... לא הייתי נותן לכל זה לחלוף על פני בקלות כזו...



להכל יש הסבר פשוט!

כל החיים אנחנו עושים את מה שאומרים לנו לעשות, הכל נעשה בצורה אוטומטית - אנחנו נכנסים לקצב המהיר של החיים ומנסים להשתלב כמה שיותר מהר בקצב שמישהו מכתיב לנו - לא חושבים!

אבל רצים יאללה... יאללה... יאללה... הזמן מתקתק ומתקתק, ההזדמנויות הולכות ופוחתות... ופוחתות... ופוחתות...

והנה היגענו לגיל הפרישה - ו ע-כ-ש-י-ו פתאום יש לנו זמן לחשוב! - למה?!

אולי לא צריך לחכות לגיל 67 ע"מ להתחיל לחשוב! אולי לא צריך לרוץ בקצב של מישהו!

אלא לדעת לעצור לרגע - לחשוב! לנתח את המצב הקיים לבדוק אופציות ורק אח"כ להמשיך לרוץ...

ואחרי תקופה מסויימת שוב לעצור! לחשוב! ושוב לבדות אופציות ורק אח"כ להתחיל שוב לרוץ וכך הלאה...



את זה אני אומר לכם! ואני רק בן 25 נראה לא רציני נכון! עזבו בטוח!

מדיי פעם אני ניפגש עם אנשים מאוד מכובדים (לפחות אני מכבד אותם מאוד. חיוך.)

באחת הפעמים ישבתי עם איש עסקים ידוע מהמרכז בחוף הנעורים - בחבצלת (למי שלא מכיר את החוף מומלץ לבקר במקום ממש חבל על הזמן. תמים.)

אנחנו שומרים אל קשר כבר מאז שאני הייתי בן 18 (אני חושב!)

היום הוא בן 54 - מדברים על הרבה תחומים - על החיים, על אינטרנט (הרבה. חיוך.) עסקים ועוד... ועוד... ועוד...

באחת הפעמים הוא אמר לי "לב אתה מבין היום את מה שהבנתי רק בגיל 53" (וזאת הייתה אמירה, בתגובה לאחת המיזמים שהצעתי לו להריץ איתי)



חבר'ה אני רוצה לסיים פה

תודה רבה לכם...



מקווה שנהנתם,

אשמח לתגובות, הערות