בחיי איך זה שאני במודעות שהגעתי אליה והיא לא כזאת גדולה וענקית בסך הכל שברתי כמה דפוסים בי, שיניתי מודעות העולם הזה ומשתדלת לדבוק אני במטרה, בזהירות רבה הולכת בה - לא ליפול, לא להשתגע - ואני בתוך כל ההמון היפה הזה מוקפת בעצמי הגדול הזה - העולם שלי כזה יפה מלא בבטחון של דרך האחד ואז פוגשות עיניי "כוסיות" ברחוב ומנסה למצוא מילה שתתאר את מה שחשתי כאשר נתקלתי בהן ומהי אותה המילה? מ פ ר י ע ו ת, מפריעות לי לעשות את עבודתי נאמנה. מה הן רוצות? ומה המטרה שלהן בחיים אלו לעשות? מה חסר להן? אני רואה כולם יפים - האנשים הפשוטים, הנשים המלאות, הזקנים שהולכים עם עגלות, הצולע והפיסח.. אשה מבוגרת עם עגלה קטנה עברה - יפהיפיה לשמה - לא צריכה בגדים "יפים" חשופים (היופי בעיני המתבונן) לבוש בגדיה הם בגדי זהב ומגפיים יפות ונוחות שכשהיא הולכת היא הולכת על חלקת האלהים.
והכוסיות" כל כך מתאמצות להיות כוסיות - שבמקום ללכת על דשא רך ונעים במקום לרחף על שכבת האלהים - הן מתעקמות, הולכות כנתקעות במקום ללא המשכיות ברוכה - ללא תכלית, ללא מטרה ברורה. אז מה הן רוצות לעשות? לשגע לנו את הזכרים, לזיין גם אותם, לא מספיק להן הזין שבבית? גם את שלנו הן רוצות? ערפדיות, מוצצות, נצלניות, בוגדות.
איפה היופי האמיתי שאתן מסתירות בתוככן? איפה הוא היופי שאיני רואה? זה לא הג'ינסים האלו שאתן לובשות! זה מה שמבליט את יופיכן הרב והעצום? זה מה שנותן לכן סיפוק? אני מסתכלת ורוצה לראות את יופיכן הנסתר מעיני כל, מחפשת אותו מתחת לפני השטח, מתחת לאיפור, מתחת לג'ינסים הצמודים, מתחת לנעלי העקב שגורמות לזקנה מוקדמת וכאבי גב ממושכים. מתחת למסכה שיצרתן אותה בבית ועטיתן אותה כשיצאתן מהבית. איפה את? ומי את במערומיך? הרי אין אף אחד בחוץ, אז בשביל מי את מתלבשת? בשביל מי את מתאפרת? מדוע את הולכת על העקבים האלו כשעוד לא למדת ללכת? ילדה קטנה שעומדת מול המראה ולובשת את בגדי אמה.
אז מי את ומה את רוצה?
וכשאת ניצבת איך שאת עם כל המסכות שעטית על פניך וגופך ומדברת עם הזכרים שבחוץ, מה את חושבת לעצמך? שלא הם מפשיטים אותך בעיניהם, שבעצם כל מה שאת אומרת את מדברת לעצמך והם רק מדמיינים אותך במיטה שלהם רק תתפשטי ותשתקי "מכירה את המשפט"? יושבים מולך כבשר קפוא ומפחדים להתבונן בך שמא תראי את זממיהם שמא יחשפו השדים שמתרוצצים בתוכם.
לא ניסית זאת בעצמך? כשאת יוצאת החוצה, איך שאת רגילה לצאת עם כל המסכות המזוייפות בחרי נושא מסויים ודברי עליו עם הזכרים ותיווכחי בעצמך האם הם באמת הקשיבו לדבריך או שמא דיברת לקירות? אח"כ הורידי את כל המסכות שעלייך וצאי "במערומייך" היפים, הפשוטים, הגלויים, עם טרנינג שעשוי חוטי זהב ונעלי בית שנראות כמו מיליון דולר ואז דברי איתם על כל נושא שבעולם - דברי על אהבה, דברי צחקי על החיים, על כל מה שחפץ ליבך... ואז ראי איך הם באמת נהנים בחברתך, איך הם משתתפים בשמחתך, איך העלת אותם למרומי שמים, עשית להם טוב בלב - ובכך קנית עולם - את עצמך.
ניווכחת לדעת? אז מה יותר טוב עכשיו, לחיות באיסור, בכלא של עקבים וג'ינסים צמודים ועל אדמה שאי אפשר ללכת בה או ללכת ולהרגיש שכל העולם נוצר ונברא רק בשבילך...
אישה - את היא העולם. את - היא המלכות הקדושה. את- היא המחכים לבואה
אז מי היא את? את- היא הנמצאת בכל אדם ולכך נוצרת, ורק אותך הם רוצים, יופייך הרב הוא אינסופי כמו אדמה ששותה את המים ומשקה בכל ימות השנה, אדמה שמזינה את הזורע בשדותיה, אדמה שלא בוגדת בבעליה שנאמר: " בדמעה יזרעו ברינה יקצרו" אז מיהו הזורע בשדותיך (בעלך)? ומה נותנת את לזורעך? מהו האוכל אשר אוכלת את? ומהו האוכל אשר את מאכילה? העולם כל כך פשוט ויפה וניזון הוא ממך - זכרי זאת ושמרי זאת - אישה יפה ונאמנה כרוח השכינה השוכנת בתוכך. היי ברוכה כל טוב אופירה
והכוסיות" כל כך מתאמצות להיות כוסיות - שבמקום ללכת על דשא רך ונעים במקום לרחף על שכבת האלהים - הן מתעקמות, הולכות כנתקעות במקום ללא המשכיות ברוכה - ללא תכלית, ללא מטרה ברורה. אז מה הן רוצות לעשות? לשגע לנו את הזכרים, לזיין גם אותם, לא מספיק להן הזין שבבית? גם את שלנו הן רוצות? ערפדיות, מוצצות, נצלניות, בוגדות.
איפה היופי האמיתי שאתן מסתירות בתוככן? איפה הוא היופי שאיני רואה? זה לא הג'ינסים האלו שאתן לובשות! זה מה שמבליט את יופיכן הרב והעצום? זה מה שנותן לכן סיפוק? אני מסתכלת ורוצה לראות את יופיכן הנסתר מעיני כל, מחפשת אותו מתחת לפני השטח, מתחת לאיפור, מתחת לג'ינסים הצמודים, מתחת לנעלי העקב שגורמות לזקנה מוקדמת וכאבי גב ממושכים. מתחת למסכה שיצרתן אותה בבית ועטיתן אותה כשיצאתן מהבית. איפה את? ומי את במערומיך? הרי אין אף אחד בחוץ, אז בשביל מי את מתלבשת? בשביל מי את מתאפרת? מדוע את הולכת על העקבים האלו כשעוד לא למדת ללכת? ילדה קטנה שעומדת מול המראה ולובשת את בגדי אמה.
אז מי את ומה את רוצה?
וכשאת ניצבת איך שאת עם כל המסכות שעטית על פניך וגופך ומדברת עם הזכרים שבחוץ, מה את חושבת לעצמך? שלא הם מפשיטים אותך בעיניהם, שבעצם כל מה שאת אומרת את מדברת לעצמך והם רק מדמיינים אותך במיטה שלהם רק תתפשטי ותשתקי "מכירה את המשפט"? יושבים מולך כבשר קפוא ומפחדים להתבונן בך שמא תראי את זממיהם שמא יחשפו השדים שמתרוצצים בתוכם.
לא ניסית זאת בעצמך? כשאת יוצאת החוצה, איך שאת רגילה לצאת עם כל המסכות המזוייפות בחרי נושא מסויים ודברי עליו עם הזכרים ותיווכחי בעצמך האם הם באמת הקשיבו לדבריך או שמא דיברת לקירות? אח"כ הורידי את כל המסכות שעלייך וצאי "במערומייך" היפים, הפשוטים, הגלויים, עם טרנינג שעשוי חוטי זהב ונעלי בית שנראות כמו מיליון דולר ואז דברי איתם על כל נושא שבעולם - דברי על אהבה, דברי צחקי על החיים, על כל מה שחפץ ליבך... ואז ראי איך הם באמת נהנים בחברתך, איך הם משתתפים בשמחתך, איך העלת אותם למרומי שמים, עשית להם טוב בלב - ובכך קנית עולם - את עצמך.
ניווכחת לדעת? אז מה יותר טוב עכשיו, לחיות באיסור, בכלא של עקבים וג'ינסים צמודים ועל אדמה שאי אפשר ללכת בה או ללכת ולהרגיש שכל העולם נוצר ונברא רק בשבילך...
אישה - את היא העולם. את - היא המלכות הקדושה. את- היא המחכים לבואה
אז מי היא את? את- היא הנמצאת בכל אדם ולכך נוצרת, ורק אותך הם רוצים, יופייך הרב הוא אינסופי כמו אדמה ששותה את המים ומשקה בכל ימות השנה, אדמה שמזינה את הזורע בשדותיה, אדמה שלא בוגדת בבעליה שנאמר: " בדמעה יזרעו ברינה יקצרו" אז מיהו הזורע בשדותיך (בעלך)? ומה נותנת את לזורעך? מהו האוכל אשר אוכלת את? ומהו האוכל אשר את מאכילה? העולם כל כך פשוט ויפה וניזון הוא ממך - זכרי זאת ושמרי זאת - אישה יפה ונאמנה כרוח השכינה השוכנת בתוכך. היי ברוכה כל טוב אופירה
אופירה לומדת את תורתו של חיים שלמה האלוקי - המשיח.
הדרך היחידה שעומדת במבחן במציאות
הדרך היחידה שעומדת במבחן במציאות
