ת"א 862/02, פלוני נ' עירית ראשון לציון
כב' השופטת: ב' גילאור
23.10.2008
העובדות:
1. ביום 24.6.99 ארע אסון לתובע 1, עת שהיה תלמיד כיתה ח' בן 14. היה זה יומה האחרון של שנת הלימודים. התובע, יחד עם רבים מחבריו לבית הספר, הגיע לחוף הים של ראשון לציון. מדובר היה בחוף רחצה מוכרז ואותה עת נקטו מצילי הים בשביתה, כך שהחל מהשעה 14:00 לא ניתנו שירותי הצלה בחוף על אף שמדובר היה בעונת הרחצה. בשעה שכבר לא ניתנו בחוף שירותי הצלה נכנס התובע לים. הוא נקלע למערבולת וטבע. התובע חולץ מהים על ידי שני פקחים שעבדו בשירות הנתבעת 1, עירית ראשון לציון ובסיוע רוחצים בים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף קשים.
2. הנתבעת 1 - העיריה - היא מחזיקתו של החוף, מספקת בו שירותי הצלה של מצילי ים והמצילים הם עובדיה. הנתבעת 2 - כלל חברה לביטוח בע"מ - היא חברת ביטוח אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות. הנתבעת 3 היא הסתדרות העובדים הכללית החדשה. הנתבע 4 הוא ארגון העובדים היציג של מצילי הים העובדים ברשויות מקומיות החברות במרכז השלטון המקומי. הנתבע 5 הוא ועד העובדים הארצי של מצילי הים. על פי הנתבעת 3, הנתבעים 4-5 הם אורגנים שלה. הנתבעים 3-5 (ההסתדרות) הם שיזמו את השביתה. הנתבעת 6, מדינת ישראל - משרד הפנים, היא זו שהתקינה בסופו של דבר תקנות שאפשרו הוצאת צוי ריתוק למצילים השובתים. בנוסף, מוקנים לה בחקיקה סמכויות שונות הקשורות לחופי רחצה. הנתבעת 7- סהר ביטוח) היא חברת ביטוח נוספת אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות. כלל ביטוח וסהר ביטוח נתבעות מכח העילות הקמות לתובעים על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. חברות הביטוח אינן מכחישות את היותן מבטחות של העיריה אלא רק את חבותה של מבוטחתן, העיריה.
3. התובעים 2-3 הם הורי התובע. על פי התובעים, הנתבעים חבים ביחד ולחוד בגין נזקיהם. נזקים אלה כוללים, בין היתר, את נזקי הגוף שנגרמו לתובע; את נזקיהם של הוריו כמיטיבי נזקו של התובע; וכן את נזקיו של האב - התובע 3 - בגין הפסדי הכנסה שנגרמו לו עקב הצורך לסעוד את בנו. העיריה וסהר ביטוח הגישו, כל אחת, הודעת צד שלישי כנגד הורי התובע, ההסתדרות והמדינה. הצדדים השלישיים נתבעים בהודעות לשפות את המודיעות במלוא הסכום שתחוייבנה לשלם לתובעים, ככל שתחוייבנה. הצדדים השלישיים מכחישים כולם את חבותם.
החלטה:
1. במסגרת בחינת שאלת האחריות נבחנה ע"י ביהמ"ש התשתית העובדתית הכוללת את ארוע הטביעה עצמו; הרקע שקדם לשביתת מצילי הים ומהותה של שביתה זו; ושאלת מודעות התובעים לדבר קיומה של השביתה. לאחר קביעת התשתית העובדתית נידונה אחריותם של העיריה, של ההסתדרות, של המדינה ושל התובעים.
2. יסודות עוולת הרשלנות האזרחית הן קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק לניזוק; הפרתן של חובות אלו על ידי המזיק (היינו, התרשלות); קיומו של נזק; וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעיריה שליטה ופיקוח על החוף המצוי בחזקתה. העיריה חבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע שכן רשות מקומית סבירה, בנעלי העיריה, יכולה היתה וצריכה היתה, בנסיבות המקרה, לצפות כי ייגרם נזק לתובע. באשר לצפיות הטכנית, יש לקבוע כי בנסיבות דנן - הכוללות בין היתר תנאי ים עם מערבולות, היעדר שירותי הצלה של מצילים, התכנסות של מספר גדול של תלמידי בית ספר צעירים כדי לחגוג את יום סיום שנת הלימודים, הגעת התובע לחוף בשעה שהמצילים עדיין עבדו ואי ידיעת התובע על השביתה במועד בו הגיע לחוף - יכולה היתה העיריה לצפות כי נער בן 14, כדוגמת התובע, יכנס למים וכי כניסתו זו למים, בהיעדרם של שירותי הצלה, עשויה להסתיים בנזק גוף. לא רק שהעיריה צריכה היתה לצפות זאת, אלא שמהראיות עולה כי העיריה צפתה בפועל כי ביום התאונה צפויים להגיע תלמידים רבים לחוף וכי הדבר צפוי להגביר את הסיכון.
3. גם צפיות נורמטיבית מתקיימת שכן הסיכון שנוצר עקב כך לתובע אינו סיכון סביר - הוא עשוי להביא לנזקי גוף חמורים ואף מוות - ולכן היתה העיריה חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים כנגד סיכון זה.
4. בבחינת סבירות אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה יש להביא בחשבון, מחד, כי ענייננו בניזוק שהוא קטין והנזקים שנגרמו לו הם נזקי גוף קשים. כמו כן עלינו לזכור לאור הפוטנציאל להיווצרותם של נזקי גוף קשים, אין אינטרס חברתי להתיר למבקרים בחוף - ובפרט קטינים - להכנס למי הים מבלי שיש בנמצא שירותי הצלה של מצילים.
5. מהראיות עולה כי העיריה לא ניסתה לגייס במהלך השביתה מצילים חלופיים על מנת שיבואו במקומם של המצילים השובתים בחוף. אמצעי זהירות סביר נוסף שניתן להעלות על הדעת הינו מתן הודעות על ידי העיריה לבתי הספר שבתחומה, על מנת שאלה יידעו את התלמידים על קיומה של השביתה ויזהירו אותם מפני רחצה במים בהיעדר מצילים. באמצעי זהירות זה יכולה היתה העיריה לנקוט לקראת סיום שנת הלימודים בבתי הספר.
6. באשר לטענתם העיקרית של התובעים כנגד ההסתדרות כי היא שחבה כלפיהם באחריות בגין היותה רשלנית היות לא ננקטו צעדי זהירות מספיקים וכי ההסתדרות יזמה את השביתה תוך התעלמות מהנזקים העשויים להגרם לציבור, קובע ביהמ"ש כי קיימת חובת זהירות מושגית של שובתים כלפי צד שלישי בגין נזקים שנגרמו לו במהלך השביתה. מכאן שההסתדרות יכולה היתה לצפות, וצריכה היתה לצפות, כי במהלך השביתה יגיעו לחוף תלמידים צעירים - כדוגמת התובע וכי עשוי להגרם להם נזק גוף עקב טביעה במהלך השביתה.
7. הנזק בו עסקינן - נזק גוף כתוצאה מטביעה עקב רחצה בחוף מוכרז שאין בו מצילים - הוא נזק חמור שאינו סביר ואינו הכרחי לחיי חברה מתוקנים. מכאן שהצפיות הטכנית גוררת אחריה גם צפיות נורמטיבית שבגינה קמה חובת הזהירות הקונקרטית של ההסתדרות.
8. באשר לשאלה האם היתה השביתה מידתית - משיב ביהמ"ש כי עזיבת כל המצילים את עבודתם בחוף בשעה 14:00 היתה פעולה בלתי מידתית שננקטה במהלך השביתה. פעולה זו גרמה לכך שהמבקרים בחוף - לרבות קטינים כדוגמת התובע - נחשפו לסכנת חיים עקב טביעה במים.
9. הפעלת סמכות המדינה בחוף - מסמכויות שלטוניות שהוקנו למדינה, עולה כי קמה חובת זהירות מושגית של המדינה כלפי מי שנפגע בחוף עקב השימוש הרשלני בסמכויות אלו. אף שהרשויות המקומיות הן המחוייבות ביישום מרבית אמצעי הזהירות בחופים המצויים בתחומן, הרי שהסמכויות המוקנות למדינה נותנות לה מעמד של שליטה ופיקוח ממנו נגזרת צפית הנזק העשוי להגרם למתרחצים בחופים במקרה של שימוש רשלני של המדינה בסמכויות האמורות.
10. בענייננו קיימת גם חובת זהירות קונקרטית של המדינה כלפי התובעים. המדינה יכולה היתה וצריכה היתה לצפות כי היעדר פיקוח מצידה על העיריה בנושא יישום במהלך השביתה של אמצעי הבטיחות בחוף - המחוייבים מכח חוק הסדרת מקומות רחצה - עשוי לגרום לכך שהמתרחצים בחוף ייפגעו בגופם, למשל על ידי טביעה.
11. ביהמ"ש דוחה את הטענה בדבר אחריות התובעים לתאונה. אין ליחס להם גם אשם תורם. המבחן לבחינת חוסר זהירות התובעים הוא אובייקטיבי, היינו מבחן האדם הסביר. יש לבחון האם אדם סביר היה נזהר יותר. באשר לתובע - שהיה נער בן 14 בעת התאונה - הקריטריון לבחינת הסבירות הוא קטין בן גילו בעל כושר שיפוט המאפיין קטינים בגיל זה שטרם הגיעו לבגרות . התובע, כפי שכבר נקבע, לא ידע על השביתה ולא היה אמור לדעת עליה. הוא הגיע לחוף - שהוא חוף רחצה מוכרז - במהלך עונת הרחצה ובשעות הרחצה כאשר המצילים עדיין עבדו. זאת ועוד. כאשר שהה בחוף, לא ננקטו אמצעי זהירות על ידי העיריה אשר היה בכוחם להביא לתודעת התובע את הסכנה הכרוכה בכניסה למים בנסיבות הקיימות.
אין גם ליחס לתובע אשם תורם עקב כניסתו למים על אף שלא ידע לשחות. בנוסף אין ההורים נושאים באחריות כלשהי לתאונה ואין לייחס להם רשלנות תורמת.
12. קשר סיבתי - לתובע נגרמו נזקים כתוצאה מטביעתו במי החוף. אילולא הפרו העיריה, ההסתדרות והמדינה את חובת הזהירות המוטלת על כל אחת מהן, קיים סיכוי, על פי מאזן ההסתברויות, כי התאונה היתה נמנעת: בין שהתובע היה נמנע מכניסה למים כלל, ובין שלאחר כניסה למים ניתן היה להצילו מטביעה. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, הרי אין אשם תורם או אחריות לתאונה מצידם של התובעים. אשמת העיריה, ההסתדרות והמדינה - כל אחת בנפרד ושלושתן יחדיו - היא שהביאה את הנזק שנגרם לתובע. נזק זה נצפה בפועל על ידי העיריה וההסתדרות.
13. העיריה, ההסתדרות והמדינה חבות ברשלנות כלפי התובע בגין התאונה. רשלנותן של כל אחת מאלה לחוד הביאה לנזקו של התובע. מדובר בנזק שאינו ניתן לייחוס לכל אחת מנתבעות אלו על פי רשלנותן, ומכאן שדינן כמעוולות במשותף החבות ביחד ולחוד לכל נזקו של התובע.
14. באשר לחלוקת האחריות בין שלושת נתבעות אלו לבין עצמן ולפי מידת האשמה של כל אחת מהן, תישא העיריה ב-50%. ההסתדרות, שבבחירתה להוציא לפועל שביתה במתכונת שאינה מידתית, נושאת באשמה מוסרית פחותה אך במעט, מזו של העיריה כך שעליה לשאת ב- 40% מהנזק; אשמה של המדינה התבטא בהיעדר פיקוח נאות ומשכך יועמד חלקה על 10%. יש לדחות את הודעות צד שלישי ששלחו העיריה וסהר ביטוח כנגד המדינה וההסתדרות, ככל שהודעות אלו מבקשות להטיל עליהן אחריות מלאה לתאונה או חובה לשפות את העיריה וסהר ביטוח במלוא הסכום בו תחובנה כלפי התובעים.
15. שיעור הנזק - ביהמ"ש מחייב את העיריה, ההסתדרות והמדינה כל אחת, וביחד ולחוד, לשלם לתובע את נזקו בסך 10,284,000 ?, בניכוי סכום גמלאות המל"ל.
כב' השופטת: ב' גילאור
23.10.2008
העובדות:
1. ביום 24.6.99 ארע אסון לתובע 1, עת שהיה תלמיד כיתה ח' בן 14. היה זה יומה האחרון של שנת הלימודים. התובע, יחד עם רבים מחבריו לבית הספר, הגיע לחוף הים של ראשון לציון. מדובר היה בחוף רחצה מוכרז ואותה עת נקטו מצילי הים בשביתה, כך שהחל מהשעה 14:00 לא ניתנו שירותי הצלה בחוף על אף שמדובר היה בעונת הרחצה. בשעה שכבר לא ניתנו בחוף שירותי הצלה נכנס התובע לים. הוא נקלע למערבולת וטבע. התובע חולץ מהים על ידי שני פקחים שעבדו בשירות הנתבעת 1, עירית ראשון לציון ובסיוע רוחצים בים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף קשים.
2. הנתבעת 1 - העיריה - היא מחזיקתו של החוף, מספקת בו שירותי הצלה של מצילי ים והמצילים הם עובדיה. הנתבעת 2 - כלל חברה לביטוח בע"מ - היא חברת ביטוח אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות. הנתבעת 3 היא הסתדרות העובדים הכללית החדשה. הנתבע 4 הוא ארגון העובדים היציג של מצילי הים העובדים ברשויות מקומיות החברות במרכז השלטון המקומי. הנתבע 5 הוא ועד העובדים הארצי של מצילי הים. על פי הנתבעת 3, הנתבעים 4-5 הם אורגנים שלה. הנתבעים 3-5 (ההסתדרות) הם שיזמו את השביתה. הנתבעת 6, מדינת ישראל - משרד הפנים, היא זו שהתקינה בסופו של דבר תקנות שאפשרו הוצאת צוי ריתוק למצילים השובתים. בנוסף, מוקנים לה בחקיקה סמכויות שונות הקשורות לחופי רחצה. הנתבעת 7- סהר ביטוח) היא חברת ביטוח נוספת אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות. כלל ביטוח וסהר ביטוח נתבעות מכח העילות הקמות לתובעים על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. חברות הביטוח אינן מכחישות את היותן מבטחות של העיריה אלא רק את חבותה של מבוטחתן, העיריה.
3. התובעים 2-3 הם הורי התובע. על פי התובעים, הנתבעים חבים ביחד ולחוד בגין נזקיהם. נזקים אלה כוללים, בין היתר, את נזקי הגוף שנגרמו לתובע; את נזקיהם של הוריו כמיטיבי נזקו של התובע; וכן את נזקיו של האב - התובע 3 - בגין הפסדי הכנסה שנגרמו לו עקב הצורך לסעוד את בנו. העיריה וסהר ביטוח הגישו, כל אחת, הודעת צד שלישי כנגד הורי התובע, ההסתדרות והמדינה. הצדדים השלישיים נתבעים בהודעות לשפות את המודיעות במלוא הסכום שתחוייבנה לשלם לתובעים, ככל שתחוייבנה. הצדדים השלישיים מכחישים כולם את חבותם.
החלטה:
1. במסגרת בחינת שאלת האחריות נבחנה ע"י ביהמ"ש התשתית העובדתית הכוללת את ארוע הטביעה עצמו; הרקע שקדם לשביתת מצילי הים ומהותה של שביתה זו; ושאלת מודעות התובעים לדבר קיומה של השביתה. לאחר קביעת התשתית העובדתית נידונה אחריותם של העיריה, של ההסתדרות, של המדינה ושל התובעים.
2. יסודות עוולת הרשלנות האזרחית הן קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק לניזוק; הפרתן של חובות אלו על ידי המזיק (היינו, התרשלות); קיומו של נזק; וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעיריה שליטה ופיקוח על החוף המצוי בחזקתה. העיריה חבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע שכן רשות מקומית סבירה, בנעלי העיריה, יכולה היתה וצריכה היתה, בנסיבות המקרה, לצפות כי ייגרם נזק לתובע. באשר לצפיות הטכנית, יש לקבוע כי בנסיבות דנן - הכוללות בין היתר תנאי ים עם מערבולות, היעדר שירותי הצלה של מצילים, התכנסות של מספר גדול של תלמידי בית ספר צעירים כדי לחגוג את יום סיום שנת הלימודים, הגעת התובע לחוף בשעה שהמצילים עדיין עבדו ואי ידיעת התובע על השביתה במועד בו הגיע לחוף - יכולה היתה העיריה לצפות כי נער בן 14, כדוגמת התובע, יכנס למים וכי כניסתו זו למים, בהיעדרם של שירותי הצלה, עשויה להסתיים בנזק גוף. לא רק שהעיריה צריכה היתה לצפות זאת, אלא שמהראיות עולה כי העיריה צפתה בפועל כי ביום התאונה צפויים להגיע תלמידים רבים לחוף וכי הדבר צפוי להגביר את הסיכון.
3. גם צפיות נורמטיבית מתקיימת שכן הסיכון שנוצר עקב כך לתובע אינו סיכון סביר - הוא עשוי להביא לנזקי גוף חמורים ואף מוות - ולכן היתה העיריה חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים כנגד סיכון זה.
4. בבחינת סבירות אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה יש להביא בחשבון, מחד, כי ענייננו בניזוק שהוא קטין והנזקים שנגרמו לו הם נזקי גוף קשים. כמו כן עלינו לזכור לאור הפוטנציאל להיווצרותם של נזקי גוף קשים, אין אינטרס חברתי להתיר למבקרים בחוף - ובפרט קטינים - להכנס למי הים מבלי שיש בנמצא שירותי הצלה של מצילים.
5. מהראיות עולה כי העיריה לא ניסתה לגייס במהלך השביתה מצילים חלופיים על מנת שיבואו במקומם של המצילים השובתים בחוף. אמצעי זהירות סביר נוסף שניתן להעלות על הדעת הינו מתן הודעות על ידי העיריה לבתי הספר שבתחומה, על מנת שאלה יידעו את התלמידים על קיומה של השביתה ויזהירו אותם מפני רחצה במים בהיעדר מצילים. באמצעי זהירות זה יכולה היתה העיריה לנקוט לקראת סיום שנת הלימודים בבתי הספר.
6. באשר לטענתם העיקרית של התובעים כנגד ההסתדרות כי היא שחבה כלפיהם באחריות בגין היותה רשלנית היות לא ננקטו צעדי זהירות מספיקים וכי ההסתדרות יזמה את השביתה תוך התעלמות מהנזקים העשויים להגרם לציבור, קובע ביהמ"ש כי קיימת חובת זהירות מושגית של שובתים כלפי צד שלישי בגין נזקים שנגרמו לו במהלך השביתה. מכאן שההסתדרות יכולה היתה לצפות, וצריכה היתה לצפות, כי במהלך השביתה יגיעו לחוף תלמידים צעירים - כדוגמת התובע וכי עשוי להגרם להם נזק גוף עקב טביעה במהלך השביתה.
7. הנזק בו עסקינן - נזק גוף כתוצאה מטביעה עקב רחצה בחוף מוכרז שאין בו מצילים - הוא נזק חמור שאינו סביר ואינו הכרחי לחיי חברה מתוקנים. מכאן שהצפיות הטכנית גוררת אחריה גם צפיות נורמטיבית שבגינה קמה חובת הזהירות הקונקרטית של ההסתדרות.
8. באשר לשאלה האם היתה השביתה מידתית - משיב ביהמ"ש כי עזיבת כל המצילים את עבודתם בחוף בשעה 14:00 היתה פעולה בלתי מידתית שננקטה במהלך השביתה. פעולה זו גרמה לכך שהמבקרים בחוף - לרבות קטינים כדוגמת התובע - נחשפו לסכנת חיים עקב טביעה במים.
9. הפעלת סמכות המדינה בחוף - מסמכויות שלטוניות שהוקנו למדינה, עולה כי קמה חובת זהירות מושגית של המדינה כלפי מי שנפגע בחוף עקב השימוש הרשלני בסמכויות אלו. אף שהרשויות המקומיות הן המחוייבות ביישום מרבית אמצעי הזהירות בחופים המצויים בתחומן, הרי שהסמכויות המוקנות למדינה נותנות לה מעמד של שליטה ופיקוח ממנו נגזרת צפית הנזק העשוי להגרם למתרחצים בחופים במקרה של שימוש רשלני של המדינה בסמכויות האמורות.
10. בענייננו קיימת גם חובת זהירות קונקרטית של המדינה כלפי התובעים. המדינה יכולה היתה וצריכה היתה לצפות כי היעדר פיקוח מצידה על העיריה בנושא יישום במהלך השביתה של אמצעי הבטיחות בחוף - המחוייבים מכח חוק הסדרת מקומות רחצה - עשוי לגרום לכך שהמתרחצים בחוף ייפגעו בגופם, למשל על ידי טביעה.
11. ביהמ"ש דוחה את הטענה בדבר אחריות התובעים לתאונה. אין ליחס להם גם אשם תורם. המבחן לבחינת חוסר זהירות התובעים הוא אובייקטיבי, היינו מבחן האדם הסביר. יש לבחון האם אדם סביר היה נזהר יותר. באשר לתובע - שהיה נער בן 14 בעת התאונה - הקריטריון לבחינת הסבירות הוא קטין בן גילו בעל כושר שיפוט המאפיין קטינים בגיל זה שטרם הגיעו לבגרות . התובע, כפי שכבר נקבע, לא ידע על השביתה ולא היה אמור לדעת עליה. הוא הגיע לחוף - שהוא חוף רחצה מוכרז - במהלך עונת הרחצה ובשעות הרחצה כאשר המצילים עדיין עבדו. זאת ועוד. כאשר שהה בחוף, לא ננקטו אמצעי זהירות על ידי העיריה אשר היה בכוחם להביא לתודעת התובע את הסכנה הכרוכה בכניסה למים בנסיבות הקיימות.
אין גם ליחס לתובע אשם תורם עקב כניסתו למים על אף שלא ידע לשחות. בנוסף אין ההורים נושאים באחריות כלשהי לתאונה ואין לייחס להם רשלנות תורמת.
12. קשר סיבתי - לתובע נגרמו נזקים כתוצאה מטביעתו במי החוף. אילולא הפרו העיריה, ההסתדרות והמדינה את חובת הזהירות המוטלת על כל אחת מהן, קיים סיכוי, על פי מאזן ההסתברויות, כי התאונה היתה נמנעת: בין שהתובע היה נמנע מכניסה למים כלל, ובין שלאחר כניסה למים ניתן היה להצילו מטביעה. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, הרי אין אשם תורם או אחריות לתאונה מצידם של התובעים. אשמת העיריה, ההסתדרות והמדינה - כל אחת בנפרד ושלושתן יחדיו - היא שהביאה את הנזק שנגרם לתובע. נזק זה נצפה בפועל על ידי העיריה וההסתדרות.
13. העיריה, ההסתדרות והמדינה חבות ברשלנות כלפי התובע בגין התאונה. רשלנותן של כל אחת מאלה לחוד הביאה לנזקו של התובע. מדובר בנזק שאינו ניתן לייחוס לכל אחת מנתבעות אלו על פי רשלנותן, ומכאן שדינן כמעוולות במשותף החבות ביחד ולחוד לכל נזקו של התובע.
14. באשר לחלוקת האחריות בין שלושת נתבעות אלו לבין עצמן ולפי מידת האשמה של כל אחת מהן, תישא העיריה ב-50%. ההסתדרות, שבבחירתה להוציא לפועל שביתה במתכונת שאינה מידתית, נושאת באשמה מוסרית פחותה אך במעט, מזו של העיריה כך שעליה לשאת ב- 40% מהנזק; אשמה של המדינה התבטא בהיעדר פיקוח נאות ומשכך יועמד חלקה על 10%. יש לדחות את הודעות צד שלישי ששלחו העיריה וסהר ביטוח כנגד המדינה וההסתדרות, ככל שהודעות אלו מבקשות להטיל עליהן אחריות מלאה לתאונה או חובה לשפות את העיריה וסהר ביטוח במלוא הסכום בו תחובנה כלפי התובעים.
15. שיעור הנזק - ביהמ"ש מחייב את העיריה, ההסתדרות והמדינה כל אחת, וביחד ולחוד, לשלם לתובע את נזקו בסך 10,284,000 ?, בניכוי סכום גמלאות המל"ל.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
